בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ברוך אתה בעיר, ברוך אתה בשדה. החתם סופר מסביר, ישנם מעלות של עיר. בתי
כנסיות ובתי מדרשות. בתי תמחוי והכנסות אורחים. אבל, בעיר, ישנם חסרונות של עבירות
של בין אדם לחבירו ומידות רעות. בכפר – בשדה, ישנם מעלות של מידות טובות ומצוות
בין אדם לחבירו, אבל חסרים המעלות של בתי כנסיות ומדרשות, שיעורי תורה קבועים
וקביעות עתים לתורה. לכן, הקב"ה מברך את היהודי הגר בעיר שיהי'ה לו את המעלות
של העיר ואת המעלות של השדה. שלא ייכשל במחלוקות ומריבות. לשון הרע ורכילות. רוע
לב וצרות עין. וכן הקב"ה מברך את יושבי הכפרים שיזכו לבתי מדרש ושיעורי תורה.
לכן, הברכה ממשיכה, יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. כדברי חז"ל, הברכה שרוי'ה רק
בדברים הסמויים מן העין. היכן שעין רעה אינה שולטת. פה מדברת גדולות, שותקת. לדאבונינו,
אנחנו נמצאים בטירוף מערכות. נכון, עם ישראל עוסק בצדקה וחסד יומם ולילה. כמויות
הצדקה והחסד הם ללא תקדים. מצד שני, צרות העין, הגאווה והמחלוקת פוגע בכל חלקה
טובה. מחלוקות של "מי בראש" הורסות כל חלקה טובה. כמדומה שאגרת
הרמב"ן אינה נלמדת כראוי. מסתובבים אנשים בתוכינו שאין בהם קורטוב של ענווה.
אינם רואים בלתי מומי זולתם. המעיין בסיפא של הפרשה, שמשה רבינו ראה מעלת עם
ישראל, שכולם רוצים את התורה והמצוות, היום הזה נתן ה' לכם, לב לדעת ועיניים לראות
ואזניים לשמוע. מי יגלה עפר מעיני עם ישראל, צאן הקדשים, לראות רק מעלות חבריהם
ולא חסרונם. ללמד לפרגן. ללמד לשמוח עם השני. אזי הקב"ה יראה שלמדנו את המסר
של חורבן בית שני, והוא יוליכנו קוממיות לארצינו לקיים בנו שנשמח בכל הטוב אשר
הקב"ה הנחיל לנו.
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, אע"פ
שלא תשתדל אתה להשיגם: כי תשמע בקול ה' אלהיך, וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולפי'
ישיגוך הברכות בלתי השתדלות והנה הזכיר ברכות בית ראשון ואמר שיזכו להן בכל עת שישמרו
את המצות עד אמרו יקימך ה' לו לעם קדוש וזה היה בתחילת בית שני כמו שספרו ז"ל
על ברכות שמעון הצדיק והנסים של בית המקדש כל ימיו: וראו וגו', כמו שספרו ז"ל
על אלכסנדר שהשתחוה לפניו: והותירך ה' לטובה, שתהי הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת
שאר המצליחים בהם, ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים: ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי
מצוה אתכם היום ימין ושמאל, שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את
שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ"ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו
אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו, אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך
היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם
במצות פומפיא"ו לרומ"ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים
ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו, והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה'
אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה
שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט, וכן אחר שאמר יולך ה' אותך
ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו
אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז"ל
(גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ"ג ולגזור על הדמאי והיו
נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה
וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז"ל שגברו בעלי
זרוע, ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת
סבתו: רבינו הספורנו כותב לנו את דברי
הימים, כדי שנוכל ללמוד וללמד. בכל זמן ועת, אשר ידעו הוו ממעט בעסק ועסוק בתורה,
בימים אשר ההשתדלות האמיתית היתה בלימוד תורה ועבודת השי"ת, הברכה היתה
שרוי'ה בכל. ראו במוחש, קרבת אלוקים, זה הטוב שבטובות. ואכן הברכה היתה שרוי'ה בכל
מעשה ידיהם. אך, כאשר בעלי זרוע קמו, חידשו דברים אשר הם היפך דעת תורה (למשל
קדושת עיתון... סגולת קופ"ח מסויים וד"ל) הפכו את הקערה על פיה. רק רבן
יוחנן בן זכאי הבין שיבנה וחכמיה, אלו התלמידים אשר ציינו שלב טוב ועין טובה הם
מיסודות מעלות המדות. הם גם קבעו שיש להתרחק מבעלי זרוע עם נטיתם לעין רעה ולב רע
וממילא הם שכנים רעים. כאשר אנשים אלו עולים לגדולה ומחריבין בעם ישראל כל חלקה
טובה. רואים היום אסונות כבדים במחנה, ובמקום לתלות בהשחתת המידות טובות, תוליפ בבוקי
סריקי. לכו לבתי הדין, תשמעו סיפורי זוועה, על בחירי הישיבות אשר כל בהמה יש לה
התנהגות מעודנת מהם. כי שמעו ממדריכיהם, שאין כמוהם ומגיע להם הכל. שכחו מה שאמר
הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, העיקר זה המידות. מי שאין לו מידות טובות, תורתו
אינה שווה כקליפת השום. כאשר נדע, נפנים ונשנה את ההנהגות שלנו, לדעת שלא מגיע לנו
כלום. נראה את מעלות זולתינו. נוכל לקבל ולכבד את סברת הזולת גם אם איננו מבינים
או מסכימים. אזי הקב"ה ישיב את כל הברכות על עם קרובו, בזה שנדבק בדרכיו ונלך
בהם קוממיות לארצינו.
הצלצל. על דעת רש"י
מין ממיני הארבה. וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת. ויותר נראה,
שיהיה צלצל שם למחנה האויב, אמר בנים ובנות
תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב, ואמר כל עצך
ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר, יירש האויב הבא עליך, כי השנה שיבואו
עליך יתנו להם חילם והם יאכלום: הרמב"ן בא לחדד עניין התוכחה של
פרשת כי תבוא ליחדה לימי חורבן בית שני ועד ימינו שעדיין לא נושענו. ממילא כששרוים
על אדמתם, ודאי מכת ארבה קשה מאד, אבל השרוי בגלות, לא הארבה יפחידו אלא קלגסי
האויב. ממילא הרמב"ן מסביר איך ייקראו קלגסים, צלצל. ויקרא החיל "צלצל", בעבור שישמיעו
קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה, ובמנענעים
ובצלצלים, וכן ארץ צלצל כנפים, ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר:
ובגמרא, נטלוה מסיקין, מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה
סקאה, ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק. כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור
ובמצוק: ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות,
הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם
רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר יולך השם
אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים,
והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע
רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו ונסחתם מעל האדמה,
שהוא הגלות: ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל
גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. הנה לנו אות
אזהרה על ההתרפסות לפני אומות העולם. עניין שטרם נלמד כדבעי. מידי גלות, חוזרים על
אותה טעות. נשענים על בשר ודם. מתחילים להרגיש "היימיש" שוכחים את יד
ה'. שוכחים שאנחנו בגלות. לא שמים לב לאותות האזהרה משנאת הגויים המבעבעת. זה חוזר
על עצמו מגירוש לגירוש מפוגרום לפוגרום. אם נתחזק באמונתינו התמימה, שהקב"ה
הוא אבינו מלכינו, הוא הזן והמפרנס, הוא הרופא כל בשר, רק עליו יש להשען. גם יתכן
שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים,
והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו
כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות
גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':
ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק, כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ
ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים
ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם
היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה: ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים
רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים והפיצך ה' בכל העמים וגו':
והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד מפני פחדותינו בגלות
ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן
הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו והשיבך ה' מצרים באניות,
שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו, ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד
כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות: אבל אחרי היותנו בגלות בארצות
אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע
בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי
ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים
לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם: וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי סוד הברית הזאת,
וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו: מה שנשאר לנו מעבר להאמין זה להתפלל,
להרבות תחינה ובקשה שהקב"ה ירחם עלינו ויוציאנו מבור גלותינו במהרה בימינו,
אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה