מחודדין בפיך פרשת אחרי מות קדושים!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר' שאול ע"ה

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

יש קשר נצחי בין פרשיות אחרי מות וקדושים. יש את האימרה הידועה "אחרי מות קדושים אמור", שזה גם נכון שהרי אסור באיסור חמור לספר אחרי המת. אבל יש כאלו שתירגמו אימרה זו כך, אחרי מות היצר הרע שלי, כשאשבע תאוות, אזי, קדושים אמור, אתחיל לחיות חיי קדושה. זה בדיוק ה"ובחוקותיהם לא תלכו". ידוע מה שחז"ל למדונו שדור שבן דוד בא חוצפה יסגי. אכן, אנחנו רואים זאת במוחש איך שפני הנערים מובילים את הזקנים. הבה נתבונן בפרשת קדושים. היכן חתם הקב"ה את שמו. במצוות מורא אב ואם, במתנות עניים, שבועת שקר וחילול השי"ת, קללת בני אדם והכשלתם, איסור רכילות ולשון הרע, לעמוד מנגד כאשר יהודי נרצח בין בגשמיות ובין ברוחניות, נקמה נטירה ואהבת ישראל, שמירת ערלה ורבעי, מנהגי האמורי, שמירת שבת והדברים המקודשים, הונאת והצקת הזר ורמאות במשקל מידה ומשורה. רוב המצוות שמנינו הם מצוות בין אדם לחבירו. ברובם לצערינו אנחנו נכשלים במידה כזאת או אחרת. בשיא הרצינות, האם הדיבור שלנו זה דיבור של יהודים. ודברת בם ולא בדברים בטלים. האם אנחנו מוחקים מהזכרון כל מיני מעשים שעשו לנו כי אסור לנקום ולנטור. האם אנחנו באמת אוהבים כל יהודי. הרי האריז"ל תיקן לומר לפני תפילת שחרית הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך ויש שהוסיפו והרינו אוהב כל אחד מישראל כגופי. אם אנחנו באמת אומרים את זה האם זה באמת כך. מאחד עד עשר כמה איכפת לי מיהודי שהוא לא בדיוק מה"אונזערע שלנו". כן כן, יש הצלה וידידים וזק"א, במעשי חסד אנחנו מצטיינים. מצטיינים עד למאוד. אבל בלקבל פני כל אדם בסבר פנים יפות, האם גם שם אנחנו מצטיינים. כששכן שבאופן עקבי אינו מלווה לנו חלב, קמח שמן או סוכר מבקש להרחיב את הדירה שלו, האם אנחנו חותמים לו מיד. או שמא שם כל התירוצים קיימים. ואפילו אם חלק מהם לגטימיים, האם זה היה קורה לנו אם זה היה השכן שאנחנו הכי מסתדרים איתו. האם אנחנו מוכרים את עצמינו על פי מי שאנחנו באמת או שמים מכשול לפני העוורים. למה השפה שלנו רחובית וזולה, לפעמים. למה הדברים של ההורים שלנו או זקני הדור שלנו, הם לא נר לרגלינו. למה אנחנו חושבים שאנחנו חכמים יותר מהם. כי לאט לאט, כוחו של עשיו חדר למחנה שלנו. יש מידי הרבה אנשים המשתמשים באופן חופשי בניבול פה כאשר הם שוכחים (או אף פעם לא למדו) את הגמרא בכתובות עד כמה ניבול פה (שייתכן שהרמב"ן בראשית פרשת קדושים מתכוון לזה) הורס את האדם בין בעולם הזה ובין בעולם הבא. השנאות והקנאות המוציאות את האדם מן העולם, הלשונות רעות והרכילויות. חוסר הדרך ארץ הכללי. ומעל לכל כל המחלוקות שהם על כבוד מדומה. מובא בשם הקה"ק הנועם אלימלך זצוק"ל על הדין ודברים בין רבי יהושע לסבי דבי אתונא, שבירא בשדה זה בית המקדש הנחרב, להביאו חזרה למקומה חייבים חיטה, כל עוד שיש מחלוקת הרי אי אפשר לעשות חבל מסובין כי הם לא נדבקים יחד. רק כאשר נשפר את האחדות האמיתית נזכה לישועה. הבה נקשיב לדברי עמוס הנביא שמדמה אותנו לכושים. מה אנו צריכים כדי שהקב"ה יקים שוב את סוכת דוד הנופלת, אומר הנביא, שהקב"ה ינער אותנו בכברה, החיטה ייגאל הסובין יושמד. כדי שיקויים בנו ושבתי את שבות עמי ישראל כדאי לנו להתמקד במצוות שהקב"ה חתם שמו עליהם כדי שיקויים בנו הסיפא ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם.

ובחקתיהם לא תלכו, מה הניח הכתוב שלא אמר אלא אלו נמוסות שלהן דברים החקוקין להם כגון טרטיאות ואצטדיאות, רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. עדיין אנחנו חוטאים בזה. חקויי הגויים, להשתמש במנהגיהם הפסולים מכל וכל. פעם ידענו לכבד את המנהגים שלנו, היום תחת המטרי'ה של חכמה בגוים תאמין, החיקוי – חיכוי (גם מלשון לחם "חוקם" גם מעניין כוף אחרי...) מושלם. לפעמים המוח היהודי חד יותר והוא עדיף על המקור. שמתם ודאי לב, שיסוד ושורש המילה חיקוי הוא מלשון חוק. לנו יש חוק, חוק של אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. לחם חוקי הטריפני, זהו לחמה של תורה. גם כאשר נעמיר בלשון חיכוי, הרי זה מלשון חוכה לשון של צחוק. במקום חיכוי של אשרי חוכי לו, שנמתין מוכנים ומזומנים לביאת גואל צדק. אבל, משום מה בבתי המדרש ובישיבות שלנו, נכנס עניין ה"סטייל", חליפה של מעצב פלמוני ועניבה של פלוני (ולא רק בחליפות קצרות וד"ל). המכשירים הסלולריים המתקדמים, אם כל אתרים שלא נפספס להיות מעודכנים בנייעס, מיד. כמה סער סוער ומה עם הסמוטריצ'ים. פלפולי הסרק, כאילו זה בריסקער רב מוקשה, על מה שיהי'ה ויהי'ה מטפסים עד לשמי שמים, לעומת צרידות מוזרה כאשר מבקשים קצת כבד את ה' מגרונך אם זה להתפלל כש"ץ או לומר ווארט בשולחן שבת. אולי היגיע הזמן לשוב ולהתפכח, להתעורר משכרון "הכל בסיידר" ולזכור, מה צוונו השי"ת, לבדוק הלוך ושוב מה מותר וממה נתרחק. ללא איזה שהם פשרות בלתי מובנות.

כי ביום הזה יכפר, והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה:  לפני ה' תטהרו, אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך: דברי רבינו הספורנו הם יסוד היסודות לכל ענייני התשובה. ראשית כל יש לדעת באר היטיה שאין לסמוך על עבודת הכהן גדול לכפר. כי במקסימום הכהן גדול מכין את הקב"ה לאלו שבעם ישראל בדרך לעשות תשובה. עיקר התשובה הוא מה שמוטל על כל יחיד ויחיד, להתחרט על העבר. מי שאכן מכין עצמו במחיקת החטא, קבלה גמורה שלא ישוב עוד לכסלו, ודאי שעיצומו של היום יכפר, כי הנה חיבר עצמו, בעצם, לקדושת יום הכפרה.

וחי בהם, לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצות נחלקים לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד כדי שיחיה ימים רבים, וזהו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו רז"ל למשמאילים בה עושר ונכסים וכבוד, רבינו בחיי בא להבהיר מהו "וחי בהם". עצם החיים תלויים בקיום המצוות. קיום והעמדת מצוות ישנם באחת משתי דרכים, או בללמד אחרים או בתומכי מקיימי מצוות. מכאן פתוחים ארבעת הדרכים. מי שמקיימם על מנת לקבל פרס. הרי נוטל מצד שמאל בדרגה הנמוכה של החיים, אך עדיין נקרא חי, חי בעוה"ז. השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעוה"ב ואע"פ שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעוה"ב מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין הללו אמר הנביא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, הדרגה השני'ה מעולה מן הראשונה, מפני שחושב כבר על נצחיות. עדיין קשה לו להתנתק מקבלת הפרס, אך בהשכילו, רוצה את הפרס היכן שהיא שוה באמת. הוא כבר נחשב חי גם בעוה"ה. השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העוה"ז, זה זוכה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב, כאברהם יצחק ויעקב שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העוה"ז בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה וזולתם מן העסקים הגופניים, הנה הדרגה השלישית, העושה מאהבה, מעולה מן השניים, כי אין בדעתו לקבל פרס. אבל עדיין שייכות לו בענייני העוה"ז. אבל יש דרגה נעלה ממנו הוא, הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלהי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו שנסתלקו מן העולם בגוף ובנפש. עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים כדמיון הכלי הישן והבלוי שנתחדש וחזר לתחלתו, וכענין שכתוב רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, השלישי חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי, וכענין שכתוב אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, הרביעי חיים אחר המות והוא לשון תחית המתים. וארבעה מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם: סיכום דברי רבינו בחיי הם שיש לשאוף להגיע שכל מאוויינו ותאוותינו יהי'ה רק לעבוד את השי"ת ללא כל שייכות לחלק הגופני. יש לשאוף לחיות חיים של תורה, שרק על ידי התורה נקראים חיים. מי שחלילה עדיין אינו דבק בתורה יעשה מיד חושבים וישוב אל ה' וירחמהו ויתן לו חיים כי ממנו תוצאות חיים.

קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים: ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה {הרמב"ן בא להבהיר, להיות קדוש הוא בשום אופן לא יוכל להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה. למשל, לא יתכן לומר שהיות שברור שהקב"ה רוצה שנהי'ה בריאים, וכדי להיות בריאים, חייבים מספר שעות ביום לעסוק בהתעמלות וכדומה, כדי לשמור על מספיק "ויטמינים וחלבונים" המסלול יהי'ה מחדר כושר לסטייקי'ה - נו, אני מהדר ב"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" והרי גוף בריא זה יסוד טוב לנפש בריאה, ממילא הרמב"ן בא להזהיר, שבסוף היום עליו להיות נקרא קדוש. קדושה זו לא תימצא בחדר הכושר ולא בסטייקיות למיניהם.}: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט {הנה, כל דבר שבקדושה אנחנו אומרים על היין. כדי להראות שיש אפשרות לקדש את היין, לא שהיין יהפוך למטרה של חטא באיצטלא של הרי אמרו ויין ישמח לבב אנוש, ומצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, חז"ל הוסיפו אין שמחה אלא בבשר ויין. איזה בשר, בשר שעל אכילתו נברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו, בשר שבאכילתו ישנה כפרה, בשר כזה יש מצוה לאוכלו, יין של כוס של ברכה, אשר לא יהפוך ביום מן הימים לחמת תנינים יינם. יין אשר אמרנו עליו אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו.יין כזה אין חשש של נח ולוט.}: וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כמו שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס {בדרך כלל אלו הולכים יחד, באים יחד בגדולה לגימה, לנגב חומוס וללעוס אנשים. לכן הקדים לומר לשמור מרחק מעמי הארץ שידוע מהי שיחתם, ממילא לא יבואו לאכול אנשים, כמבואר ברמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת. כאשר ידע שיש עניין דווקא לאכול בסעודת מצווה ששם אין חשש לא ממאכלות אסורות ולא של דיבור אסור, כי ממילא יתבלו את השיחה בדברי תורה, ואפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.}, כענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו: באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים {יסוד היסודות של הרמב"ן, מצוות קדושים, זה להיות לפנים משורת הדין. הוי אומרה שיש חיוב מקדים של ידיעת כל המצוות שמחוייבים בהם, אופן קיומם בשורת הדין והמכוון בהם. לאחר כל זאת, מתחייב חשבון נפש לדעת האם אכן אנחנו מקיימים את המצוות כמצווה וכמצופה. רק לאחר התבוננות זו נתחיל את הצעדה במשעול הקדושה. כמו שהרמב"ן ממשיך מיד. כמה פעמים, שמעתם את המשפט, ביזנעס איז ביזנעס, שזה אומר כמו "נישט אין שבת גערעדט", אינני מתכוון לעמוד כאן על הדינים של אונאה וריבית, כי הרי מדובר בביזנס, ולא בגמ"ח... האם נפטרנו מאיסור לשון הרע כאשר הקדמנו לומר, אני לא רוצה לספר לשון הרע, אבל... כל אלו רחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מן הקדושה. כעת, עיקר ההדגש הוא, שמא תאמר זה מצווה רק לצדיקים גמורים, אנשים מורמים מעם, לא ולא, זה אופן קיום מצוות קדושים תהיו, הקב"ה מצפה ונתן כוחות בכל יהודי להיות קדוש. מפני כי קדוש אני ה' ואנחנו, כל היניקה שלנו נובע מקודשא בריך הוא ושכינתי'ה. ממילא איננו מוגבלים כאשר זה נוגע להוספת קדושה. לכן כל יהודי מחוייב לעשות את ההשתדלות המירבית לקניית תרי"ג מצוות עם מצוות קדושים תהיו. }: וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בע"ה: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם. לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. {הנה בחתימת דבריו, נראה שהמכוון הוא חלק יסודי מן האמונה שאכן הקב"ה הוציאנו ממצרים הוא שנרצה להיות דבקים בקדושת המצוות. למשל לא לברוח מהשבת. לא לבוא לבית הכנסת בליל שבת עם אפטר שייב טרי לקראת בואי בשלום כאשר במוצ"ש מעריבים לאחר פלג המנחה... הוי אומר עשה לך קניין באהבת המצוות שנרצה לשהות במעשה המצווה כמה שיותר.} והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות: