יום רביעי, 24 בפברואר 2021

מחודדין בפיך פורים ופרשת תצוה!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

תרי רעין. פרשת תצוה ומגילת אסתר. הבגדים המפוארים של מרדכי כאשר יצא מלפני המלך והבגדים המפוארים של הכהן גדול בבואו לפני המלך. ללמדינו מה חשיבותם של בגדים. בגד זה גם מלשון בגידה. גם מלשון בא גד, בא מזל. לאורך כל הגלות אחת הסוגיות הקשות היתה הלבוש היהודי. ממצרים נגאלנו בזכות שלא שינינו את לבושינו. מאז זרמו הרבה מים בכל נהרות העולם. כאשר גזרו את גזירת הלבוש באירופה גדולי ישראל של הימים ההם לא ראו את הדברים עין בעין. מיני אז השתנו העניינים. זה לא סוד שכאשר אדם מקפיד על חלק הלבוש המסורתי קשה לו להתבולל בין העמים. מאז פורים שקיבלנו על עצמינו לקיים תורה ומצוות באהבה, בודאי כאשר נתפאר במלבוש יהודי ששומר עלינו מללכת למקומות שיהודי שומר תורה ומצוות אינו אומר ללכת לשם. (זה לא אומר שאין בעלי עבירה שאבדה מהם בושה ועל לבושם הולכים באורחות עקלקלות) כאשר אנחנו רואים עד כמה לבוש יכול לשמור ולהגן, נבין שחסר בלבוש זה סוג של בגידה. לכן רבן גמליאל דרש שיהיו תוכם כברם. שאין להתחפש מתחת ללבוש. מי שתוכו כברו הריהו בר מזל. כל תפילותינו לחזור לראות כהן גדול לבוש בשמונת הבגדים עובד עבודת הקרבנות בבניין שלם. נתפלל על כך בפורים ונוושע תשועת עולמים.

הרמכים. לכאורה יש כאן סתירה מיני'ה ובי'ה. או שהם רמים או שהם מכים. אלא, שיש לומר שהם רוכבי רכש, היינו הם היו מעל רכושם. לא התעמקו בעשרת הטפחים של הגשמיות שירדו לעולם. אדרבה הם משתמשים בגשמיות ככלי להביא מסר של הגאולה והישועה. ממילא השתמשו בשמינית שבשמינית המותרת. למי שרצה, יכל לראות בהם, רמים, אך לבם נשבר בקרבם והיו בעצם מכים, בטלים לעשות רצון צדיק הדור, מרדכי.

וגילו ברעדה. זה פורים. היינו שיש להיות שמחים במה שהקב"ה מרעיד שמים וארץ ומבשר לבאי עולם, שלמרות שיש עדיין הסתר פנים, הקב"ה מציץ מן החרכים לדעת היכן היהודי שמחפש ורוצה להתקרב להקב"ה בכל מאודו ונפשו. ושם היהודי ימצא את הקב"ה כאשר דורשו בכל לבבו ונפשו.

נס פורים נתהווה במשתה היין. ממש כמו בעניין הקטורת של המגפה לאחר עדת קורח. אהרן הכהן יצא עם מחתה מלאה קטורת וכפר על העם. כאשר עם ישראל נמצאים בצום שלושת ימים, אין תמיהה גדולה יותר על המלך שהוא לגמרי מנותק מהמתרחש ממש מתחת לאפו. ובינתיים הו הולל  במשתה יין. לכן, עם ישראל אשר ביטלו ד' כוסות שלכל הדעות שיש בהם שיעור שכרות, זכו לנס במשתה היין. כדי להראות שיש ביין, זכרהו, לזכור את ה' על היין. בכל עת של שמחה ויום טוב מקדשין על היין. יינה של תורה, נקרא פנימיות התורה, של נכנס יין, יצא סוד. הסוד, שהקב"ה הוא זה שנתן לנו יין לקדש ולשמוח.

מי הוא זה ואי זה הוא. בשלושה מקומות נאמר בנ"ך מי הוא זה. בירמי'ה, המכוון למי שיש לו את האומץ להתקרב להקב"ה. בתהילים, המכוון להקב"ה בכבודו ובעצמו. כאן, אחשורוש שואל מי זה שגרם את כל זה. כאן הוא הוסיף ואי זה הוא. השאלה, האם יש כאן עניין של השגחה פרטית או שמא יש כאן "אפאיהם". אבל, המסקנא היא, האשם הוא, איש צר, צר מוחין דל ומלא יצרים אפלים, זה שעבר על המן העץ אשר לא ציוויתי. זה הרע אשר גרם. זה שצדיק הדור אסר על השתתפות בסעודת הרשע ועם ישראל נהר לשם למלאות כריסם. כעת, חזרו לדעת מי הוא זה, זה שפנו אליו בצרתם, וענה להם. וכשם שענה למרדכי ואסתר בשושן הבירה כן יענה לכל תפילותינו ביום הפורים הזה ונזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בירושלם קרתא דשופריא.    

ויקחו אליך, טעם אומרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וז"ל מחוץ לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זה נר המערבי כו' ע"כ, והנה אמרו ז"ל ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו' ע"כ, הרי כי לא היו מצדיקים אפילו מישראל שתשרה שכינה במשכן, וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א' בניסן עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן, אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, והוא מאמר ה' ויקחו אליך, פירוש אליך נוגע הדבר, כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך, שהשכינה תשרה בתוכם, כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה, ואולי כי לזה נתכוון באומרו ואתה תצוה, לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים, וכמו שכן היה, ואם תאמר מנין יצדיקו, ויקחו אליך, פירוש בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת הדברים, כנזכר: הנה, דברי האור החיים הקדוש מזהירים כזוהר הרקיע. גם בדורו של משה רבינו היו ליצני הדור שכל מגמתם זה לבטל ולצחוק על כל דבר שבקדושה. תמיד יש להם מה לומר ואיך שניתן להסתדר יפה מאד גם ללא סייגה של תורה. לכן, הקב"ה קבע במסמרות, שידלק נר מערבי כדי ללמד שהקב"ה מתהלך בקרב מחנינו ויש לשמור על קדושת המחנה. ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חד כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה, הדברים האלו לכאורה נראים תמוהים. בקרו נא בהיכלי הישיבות ותראו כמה לומדי תורה יש. אלא, כשם שהבאנו בהקדמה. כל עניינה של תורה היא לקיים את התורה. אוי'ה לנו שבאהלי תורה נמצאים כמויות של תופשי תורה לא ידעוני. חלק יש להם בהוויות של אביי ורבא אבל אין להם חלק בשש מצוות תמידיות. {נביא את דברי הרד"ק על הפסוק הנ"ל "הם החכמים לומדי התורה לא ידעוני שלא למדו התורה לשמה לקיים מה שכתוב בה אלא לומדים בפה ולא בלב זהו לא ידעוני כי המחשבה הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה לא הלמוד לבד וי"ת ומלפי אורייתא לא אליפו למדע דחלתי"} לכן, משה רבינו, אשר עניינו להנחיל יראת ואהבת השי"ת בודק ואומר, עוסקי תורה אלו בטלים מעניינה של תורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל, על דרך כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות, כי הוא ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה, וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך, ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן, מה שמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך, ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנתר חס ושלום, או להתגדל וכדומה, אלה הם שמריה: הוי אומר, ללמוד תורה לשם שמים. לשם התחברות למלך מלכי המלכים. לדבקה בו ולהתהלך בדרכיו. רק אז התורה מאירה ופועלת בנפש האדם. ואמר עוד כתית, פירוש שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם, על דרך אומרו זאת התורה אדם כי ימות וכבר כתבתי ענין זה בחפצי בענין המיימינים בה יע"ש: ואומרו למאור, תתפרש גם כן כפי דרכנו, כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו, כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכוון, גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל בפסוק ושב ה' ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז"ל בפסוק לא אבא בעיר, והבן, ואומרו להעלות וגו', עולה תמיד, ותמיד זה אין לו שיעור, ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה' לאור עולם, הוי אומר, מסר חד וברור יש בפרשתינו, אשר נקראת בחודש אדר, שא' רוצה לבוא לקבוע אצלינו את מדורו. יש להכין את הלב בנקיות וביראת שמים טהורה, כדי שיוכל להיכנס בד' אמות של הלכה, שזה מה שנשאר לו יתב"ש בעולמינו. משם, בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. ואולי שיכוון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד, כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד, על דרך אומרו נשבע ה' וגו' אם אתן את דגנך, והיית רק למעלה: להעלות נר תמיד. החכם מכל האדם אומר, כי נר מצוה ותורה אור. לימוד התורה היא הכנה דרבה לקיום המצוות. היות ואין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, בענוים כתית. ממילא, מי שכבר נחת למדרגה זו, יוכל תמיד להעלות נר, לקיים את המצוות, תמיד, בכל מקום ובכל עת. והרי הבטיח לענוים יתן ח"ן, חכמת פנימיות התורה, אור התורה, ומתוק האור לעיניים.

לכבוד ולתפארת: שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר, כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים, שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי, והלבישו כבן מלכי קדם. הרמב"ן מלמדינו יסוד בכבוד שמים. לכאורה לכולנו ידוע את מאמרו של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, כל תלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה. מדוע, כי הוא מפחית כבוד שמים. מאחר שהקב"ה ייסד שמלך ביפיו תחזינה עיניך, וכהן גדול ענין של מלכות שבכהונה, ממילא ישנו עניין שבגדיו אכן יהיו לכבוד ולתפארת.  האמת היא, כאשר אנחנו נתקלים במי שלבוש בלאות, באופן אוטומטי אנחנו מרגישים סלידה כלפיו. אפילו לאלו שיש גם רגשי רחמנות, הריח הרע בודאי גורם לסלידה ודחיה  מהאיש. אנשים סולדים מלכלוך. לכן, הכהן אשר אמור לקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, יש לו ללבוש מלכות. כאשר יעטה פאר, ממילא נתרשם ממנו ויהי'ה לנו קל יותר להתחבר אליו, ולו להתחבר אילינו, שזה התכלית של אהרן כהנא רבה, אוהב שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה: והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה, וכן כתוב וצניף מלוכ, וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות, וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם, שהם פאר ושבח למכתירים בהם. הרמב"ן כאשר מפרש את טוטפת, כיסוי לראש כדברי חז"ל. רבי יהודה החסיד כותב בשיר הכבוד, פארו עלי ופארי עליו, והיינו תפילין. זהו כובע המלכות של כל יהודי. לכן יש גם מקום למפואר שבאדם מקום להניח תפיליו. שיהי'ה פאר שבתפארת. וזה בעצם סוד התפילין שהם הם המקשרים (וקשרתם) בין ישראל לאביהם שבשמים, הם הפאר. כל עניינו של הכהן הוא לחבר בין עם ישראל לאביו שבשמים. בין על ידי עבודת הקרבנות בין בעבודת התפילה. והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך. והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב יציץ נזרו. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, וכתיב ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו: לסיכום, מה שמאפשר ליהודי להתחבר לכהן הם ראשית לכל שהוא מאהיב שם שמיים שנית לכל לבושו אומר הוד והדר.  ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב כי תפארת עזמו אתה. וכתיב בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר עוז ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. כל מה שנאמר עד כאן, הי'ה כלפי עם ישראל והכהן. כאן בא הרמב"ן להוסיף, שיש גם חיוב בין הכהן להקדוש ברוך הוא. כל בגד ובגד סימל את הקשר המיוחד במינו בעניין מסויים, כמו כן לגבי המכפר. כל בגד ובגד כיפר בעניינו. וכן ובישראל יתפאר, שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת, ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי: בסופו של דבר עלינו לדעת שבגדי הכהונה הם לא סתם עוד בגד. הם מלבושים שהם בעצם חפצי מצוה כציצית ותפילין ולכן, צריכים לעשותם לשמם וכמובן ללבוש אותם לשם בגדי כהונה ולשם המכוון בהם. ובכוונה בלבד, לא די. שיש להזהר שלא להסיח דעת מקדושת הכהונה ומקדושת העבודה כל עוד הוא לבוש בהם.

ושכנתי בתוך בני ישראל. לקבל עבודתם ברצון ולשמע את תפלתם. והייתי להם לאלהים. מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים, שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם. הספורנו מחדד לנו מהו מקום המקדש. מקום מקודש הוא מקום אשר ראוי שתפילות בני ישראל יתקבלו שם. אזי, כאשר מתקבצים במקום שהוכן כראוי, הקב"ה עושה אתערותא דלעילא לקבל את התפילות. זאת מפני שהקב"ה מאמירינו. ובבואינו להתפלל נדע שקשר זה בינינו לבין אבינו שבשמים הוא בל יינתק לנצח. שזה אומר כאשר אנחנו מתפללים כדאי שנהי'ה מרוכזים על זה שהמילים הם מלאים קדושה וכח לפעול עלינו ועל כל ישראל דברים נשגבים ונעלים. נדע ונדאג שהמקום קדוש, יוכן כראוי ללא דברים המסיחים את הדעת מן התפילה. נדע שאנחנו מתפללים לא-ל קדוש, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. אשר יודע תוכו ותוך תוכו של כל אחד ואחד. ממילא, כדי להמשיך עלינו שנהי'ה ככוכבי השמים, במעלה של ישראל, כשעולים, עולים עד לרקיע, עלינו להתחבר, כל כולנו לקדושת המקום וקדושת התפילה. כי היחס בינינו לבין הקב"ה הוא דו סיטרי, ממילא עלינו להפעיל אתערותא דלתתא כדי לזכות שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכינו ויקבל את תפילותינו.

ונקדש בכבודי: שאהיה נראה לישראל כשיוקם המשכן ותבא אש של מעלה ותאכל את הקרבנות כדכת' ביום השמיני כי היום ה' נראה אליכם. וכת' וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו': ידוע מה שפירשו בעניין שאר המפרשים. העניין של ונקדש בכבודי מתיחס למיתת שני בני אהרון. בא הרשב"ם לבאר שהדברים ממש כפשוטם. קדושת המשכן, מרכז התורה, שניתנה באש, מימינו אש דת למו, הוא בהגלות השי"ת לעיני עמו מתוך האש. היינו, חזרת השיעור של מעמד הר סיני. הנחלת דברים שבקדושה נעשה על ידי האש. כי הקב"ה אש אוכלה, אש אוכלה של רחמים וקבלת קרבנות / תפילות, הנאמרות ברשפי אש, כדי שאכן תשרה קדושה בעם ישראל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה