מחודדין בפיך פרשת וירא!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

אברהם אבינו מחנך אותנו להמון דברים בפרשת השבוע. ננסה להתמקד בחלק מהם. יש אבל חוט שני העובר בין כל העניינים בפרשה. וזה שאברהם אבינו אינו פשרן. בשום זמן, בשום מקרה, בקיצור אף פעם. כל הדברים שאברהם אבינו עושה, הוא עושה בשלימות. בכל לבבו, נפשו ומאודו. מראשית הפרשה הוא מלמד אותנו, לא מקיימים מצוות רק כשנוח. ביום השלישי למילתו, ממש לא היה לו נוח להכניס אורחים. הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יצטרך לטרוח עבור האורחים. אבל, הוא הרגיש הרבה יותר "לא נוח" שמא מישהו בחוץ יישאר רעב. הוא קם בכוחות נעורים ורץ לקיים את המצווה בהידור ובשמחה. והוא לא עושה זאת לבד. על הדרך הוא מחנך את ישמעאל מה זה הכנסת אורחים ואיך מקימים את זה בהידור. כאשר הקב"ה מבשר לו שהוא הולך להשמיד את סדום ועמורה, ההרגש הטבעי של אדם שהוא הלוחם למען צדק ומשפט היה אמור להיות, יופי, סוף סוף הרשעים האלו לא יהיו בעולם. אבל, אברהם אבינו, לא רק שלא שמח על השמדתם, הוא קם להתפלל ומתח את החבל עד הסוף. עוד תפילה ועוד כיוון שמא ואולי הקב"ה לא ישמיד אותם. זה לא נגמר שם, אברהם יורד לשדה פלישתים, הוא שם לב שאין שם יראת שמיים. והוא מלמדינו באיזו זהירות יש לנהוג כאשר נמצאים בסביבה עויינת לחרדים לדבר השי"ת. הוא מלמד אותנו שבמקום שאין יראת שמיים אין בעיה להרוג מישהו כדי למלאות את התאוות. עיינו ערך כל החגיגות של השחורים הרוצחים על ימין ועל שמאל רק כדי למלאות את הכיסים על התאוות הרבות. מאידך, הוא גם מלמד אותנו איך נוהגים בזמני שמחה. איך מודים להשי"ת בעשיית סעודת מצווה. איך משבחים את הקב"ה ברוב עם הדרת מלך. איך ניתן מהגשת אוכל לקרב אנשים להכרת הבורא. גם כאשר המצב עם ישמעאל אינו בטוב מה עושים, איך מגיבים. אברהם מלמד אותנו בפרשה שוב ושוב להתפלל להשי"ת. ולאורך הפרשה הקב"ה מכוון את אברהם מה עושים. עד לנסיון הגדול, עקידת יצחק, שעד היום הזה מידי יום אנחנו אומרים את פרשת העקידה לעורר עלינו רחמי שמיים. אנחנו עדיין זקוקים לרחמי שמיים. הבה נכוון בקריאת העקידה שברחמים הקב"ה יזכור לנו עקידת יצחק ויסלק את המגיפה מאיתנו וישלח לנו את משיחנו במהרה בימינו.   

ואברהם עודנו עומד, אף על פי שהמלאכים אשר שלח להשחית כבר הגיעו לסדום מכל מקום אברהם עודנו עומד לבקש רחמים וללמד זכות כאמרם ז"ל אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, וכן בחייבי מיתות אמרו היו מחזירים אותו ארבע' וחמשה פעמים עד שיהיה ממש בדבריו: דברי הספורנו הם ההקדמה הראוי'ה לחלק תמוה בפרשה שרבים הקולמוסים שנשברו לרדת להבנתה. מה לו לאברהם אבינו להתפלל על מקום אשר כבר יודע תעלומות העיד שאנשי סדום רעים וחטאים – רעים בגופם וחטאים בממונם, לה' מאד – יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו. הרי הם היפך רצון אברהם. אלא, אברהם אבינו כל רצונו ומאוויו זה לפרסם שכינתו והשגחתו יתב"ש בעולם. שידע כל פעול כי השי"ת יצרו ויבין כל יצור שה' פעלו. להגיע שכל אשר נשמה באפו יאמר שה' הוא מלך העולם, יש להסביר דרכיו. יסוד היסודות של דרכי השי"ת שאל ימנע אדם עצמו מן הרחמים בשום פעם. אפילו שלא נראה סיכוי. אברהם אבינו נתן חיזוק לדברי הנביא כי לא אחפוץ במות המת (שואלים, מהו מות המת, הרי יש לומר במות החי, אלא, שרשעים בחייהם קרויים מתים) כי אם בשובו מדרכו וחי'ה, יישאר לחיות. אברהם ידע שהם הם ממשיכי פעלו של נמרוד ומורדים במלכות שמים. אבל, הדור יאמרו שהי'ה בכוחו של אברהם אבינו להגן עליהם, מדוע לא עשה זאת. הנה כי כן, עמד להתחנן על רשעים אלו במיטב הגיון, שאם יש מקום יחוס וירחם. תשובתו השלילית של הקב"ה בירר שאין שום צד של קדושה או טוב בסדום. ממילא, אין מקום שלא ללמד בעלי חובה, מה עולה בסופם.

ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו, וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע, לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו שוא עבוד אלהים, וכל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ, והוא העושה משפט, כענין ויגבה ה' צבאות במשפט, ואמרנו המלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין, היות ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א, וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת. והנה זה מבואר: הרמב"ן בא ליסד סדר הדברים בעולמו של הקב"ה כדי שנבין מה ואיך עלינו להתנהג, מה עלינו לעשות כאשר חלילה עשינו דברים המעוררים חרון אף השי"ת. אברהם אבינו, מיסד האמונה בא-ל אחד בעולם, מנהיג העולם להתנהג במוסריות, מלמדינו שיש דין ויש דיין, ויש לבקש מלפני הדין רחמים על הנעשה מאחר שהשי"ת חנון ורחום, ע"י בקשת הרחמים ישוב וירחם. יסוד זה למדנו באחרונה ע"י יונה הנביא שנשלח ע"י הקב"ה לננוה להשיבם למוטב. זה מחזק לנו את דברי יחזקאל הנביא שאין הקב"ה חפץ במות הרשעים. יתר על כן, הצדיקים האמיתיים יודעים שרצונו השי"ת להטיב לברואיו. לכן, גם מה שנראה לנו הפך רצון השי"ת, הוא הוא רצונו. לכן, אברהם רחימא, עומד לפני אדון העולם ומתחנן על רשעי עולם שמא יש ניצוץ שניתן לברר שם. השי"ת מבטיחו שהמקום מרוקן מכל טובה. כדאי מאד לצרף כאן את דברי רבינו בחיי וזה לשונו "ויגש אברהם ויאמר האף תספה. אם תשכיל בפרשה זו תמצא כי מחשבתו של אברהם היתה כי הקב"ה חפץ להפסיד ולהשמיד הכל במדת הדין, ומזה אמר האף תספה צדיק עם רשע האף תספה ולא תשא למקום, ומלת תספה אינו לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב. ועל כן היו כל תפלותיו של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר אל נא יחר לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. ולפי שזאת היתה מחשבתו של אברהם, התחיל מתוכח עם הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, והזכיר חלילה לך שני פעמים כנגד שני המדות מדת רחמים ומדת הדין, ואמר חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם, חלילה לך במדת הרחמים מקל וחומר לפי שאתה שופט כל הארץ, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כענין שאנו אומרים בראש השנה ויגבה ה' צבאות במשפט, והמלך המשפט. והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבות אברהם אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון רחמים, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום" עד כאן לשונו. משמע מכאן (ראשית לכל, יש לשים לב שנאמר כאן, ויגש, היינו שהדבר נעשה בהכנה ובמחשבה תחילה) שהקב"ה ניהל את כל המשא ומתן עם אברהם רחימא, במידת הרחמים שהרי נאמר שם הוי'ה המורה על רחמים. הוי אומר שהקב"ה מתלבש במידת הרחמים בעת תפילה למרות שהגזר דין נחתם. לעומת זה,אברהם אבינו התפלל למידת הדין, כי אדון הוא שם של משפט ודין. דווקא על ידי זה רצה לפעול שיכירו וידעו כל באי עולם אופן הנהגתו של הקב"ה, שמצד אחד אינו מקפח שכר כל ברי'ה ומצד שני זוכר כל המעשים ואין שכחה לפני כסא כבודו. כאשר ידעו מה שנעשה בסדום, לאחר כל התפילות, אברהם יסביר שהקב"ה התלבש במידת הרחמים לקבל תפילותיו אם אכן הי'ה מקום לקבלת התפילה. אבל אנשי סדום, הרעים וחטאים ומורדים ברבונם מתוך ידיעה, שהרי מלך סדום שיצא מבארות החמר אמר שע"י זה מאמין ביציאת אברהם מכבשן האש ולא עשה דבר וחצי דבר להשיב ברואיו לבורא, נהפוך הוא, הוא דרש מאברהם אבינו את הנפש כי לא רצה לותר על שום מורד. לכן, כלו בגפרית ומלח ומהפכה.

ויעש להם משתה ומצות וגו', פירוש כי הוא עשה משתה לכבודם אבל הם לא אכלו אלא מהמצות, כי לוט לא קיים התורה כאברהם לזה לא רצו לאכול מזבחי משתהו כמו שאכלו מבן הבקר אשר עשה אברהם זולת מהמצות, ויודעים היו המלאכים שהוציא תרומותיו ומעשרותיו, או להיות שעדיין לא היו כהנים בעולם נעשו הם כהנים ואכלו תרומה אבל לא טבל, ולפי דברי רבותינו ז"ל יום ט"ז בניסן היה והאכילם מצות, ולהיות שצריכין שמירה הוצרך לאפותם בידו לשומרם, והוא אומרו ומצות אפה: האור החיים הקדוש מלמדינו, לא די להיות "מסורתי", אוכל קניידאלאך בפסח. לא ולא. צריכים להיות שומר תורה ומצוות גם כשזה לא נחמד, גם כשזה מגביל, גם כשזה קשה. לכן, דווקא מלאכי ה' צבא-ות הם שלוחי דרחמנא לשים חוק ומשפט אצל מי ניתן לאכול ואצל מי יש להתרחק ממאכליו מפני האיסורים. 

נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציא' האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: הספורנו מאיר עינינו. מה עניין הנסיון לאברהם אבינו. הלא כבר נתנסה מעל ומעבר. אלא, זה דרך האוהבים לבדוק אהבתם עד כלות. עד הסוף. שלא יהיה צד וצל של ספק עד כמה אברהם הוא מאמין בהשי"ת ללא גבולות וללא מיצרים. והנה מיום היות אדם על האדמה עד היום הזה לא הי'ה מי שידמה לקונו עד שבא איתן זה, כשם שהקב"ה הגן על ברואיו והשליך אמת ארצה לברוא האדם כן אבינו אברהם סינגר על הגרועים שבמין האנושי כדי להאהיב שם שמים. לזה צוה הבורא לקחת בנו אשר אהב ולהעלותו לקרבן כדי שייזכר מעשה זה לבניו ובני בניו עד דור האחרון. לזה יש לכל יהודי לצפות בעבודתו להדמות לבוראו יתב"ש במדותיו.