מחודדין בפיך פרשת חוקת!

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

קרוב לשלושים ותשע שנים היה שקט. בלי מריבות בלי תלונות. ואז, כמו ששום דבר לא השתנה. דור הבנים "מקיאים" את הטענות השדופות של ההורים. רק לחשוב לרגע, איזה כיף, עם ישראל זכו להגמל מהנרגנות. מכפיות הטובה. ופתאום, בום! הכל מתפוצץ בפנים. קודם בחסר המים. במקום לחשוב, היום בבוקר קיבלנו את המן, זאת אומרת ששכינה בתוכינו. לכן, הבה נעתיר בתפילה שיתן לנו מים. (עדיין לא נפל להם האסימון שזה קרוב לארבעים שנה יש להם מים מסלע ואף פעם, אבל אף פעם לא הודו להקב"ה על המים כדבעי.) משם לאחר פטירת אהרן כל העניין עם התלונות על המן. קשה מאוד מאוד להבין. ובפרט שנאמר לפני פטירת מרים ש"כל העדה" אשר באו לקדש היו ראויים להכנס לארץ ישראל ופתאום, בשנת הארבעים, על סף פיתחה של ארץ ישראל הכל משתנה. קודם מים משם לתלונות על המן משם לפעור. עד מתי. טאטע זיסער עד מתי. מתי נבין. מתי נלמד. הננו כבר בחודש הרביעי. השעון מתקתק. שבעה עשר בתמוז בכשבועיים. האם נתעשת בזמן לזכות להבטחת הנביא זכריה שצום הרביעי יהיה לששון ולשמחה ולמועד טוב. האם הפנמנו את לקחי הקורונה. קראו למחלה הארורה הזאת שעשתה בנו שמות ולקחה ממנו יקרים וטובים קוביד 19. מה נאמר בפרקים י"ט של חמישה חומשי תורה. בבראשית זה ההגעה של המלאכים להפוך את סדום. לעקור את יסוד הרשע מן העולם. בשמות, הגעתינו להר סיני בחודש השלישי, אחדות נפלאה, הכנה לקבלת התורה. ויקרא זה תחילת פרשת קדושים, מלא במצוות שהם יסוד האומה. ספר במדבר, פרשת השבוע, טהרה ממת. מכל הדברים הנחשבים כטומאת מת. וסיום התורה בספר דברים על הקמת ערי מקלט ועשיית דין צדק. עד כאן היו כל ה"רבות בנות עשו חיל" ה"ואת עלית על כולנה", זה פרק י"ט בתהילים, השמיים מספרים כבוד א'. שם נאמר לנו כמה עלינו להודות על כל הטובות. ישיש כגיבור לרוץ באורח מצוות. כמה שתורת השי"ת תמימה, משיבת נפש, מחכימת פתי, מאירות עיניים. האם באמת עצרנו בזמן האחרון ל10 דקות, פשוט לשבת ולדבר עם הקב"ה על כל הטוב שהעניק לנו. הוא נתן לנו זמן איכות עם עצמינו. מה עשינו עם הזמן הזה. זה הזמן לקחת את כל ענייני ההודאה לידיים. מברכות השחר דרך הרכות הנהנין. ברכת המזון ומעין שלוש. בורא נפשות ואשר יצר, להתחיל להקפיד לאמרם כמו שצריך. עם אהבה. בהבנה, לאט, בשבח והודיה. בניגון. לשמוח באלף אלפי הטובות שהקב"ה עושה עימנו כל יום. לא חלו רחמיו ולא תמו חסדיו. כאשר נפנים זאת כדבעי נזכה שוב לגילוי הגדול שהקב"ה יתגלה לעינינו ויכריז אני ה' אלוקיכם ואז נשיר לפני שיר חדש.   

קח את המטה וגו' ויקדש בם, פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה, אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו עשרה דרכים בענין בדברי מפרשי התורה, והן הנה בקצרה:  א', רש"י ז"ל פירש ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו, והוא הכה:  ב', רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב', במה שאבד הכוונה בפעם א' לצד מריבת העדה:  ג', הביאו הנזכר, כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים, שאם היה מכה פעם אחת, לא היתה הקפדה, כי הדיבור לסלע היא ההכאה:  ד', הביאו הנזכר, שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים, כמו עלי באר:  ה', הביאו הנזכר, שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים, ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו':  ו', הר"מ  פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם, אשר לא כן היה:  ז', רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן, שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים, ולא אמר יוציא לכם, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו':  ח', ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב  כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו':  ט', הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה, על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים, והיו מרעידים, שזה יורה מיעוט הבטחון וגו':  י', בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם, ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס, ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו', יעויין שם דבריו:  הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב"ן על שלשה מהם ודחאם, ומה שטען רבי אברהם אבן עזרא על שלשה אחרים ודחאם:  ואני טוען על השאר, הנה דברי האור החיים הקדוש באים לשפוך אור על מאורע הנשגב מבינתינו. במעמדינו השפל, קשה לנו לראות גודל החטא, שהעונש יהי'ה כל כך קשה לרבן של ישראל אשר כל תאוותו לראות את הארץ הקדושה ולקיים מצוותיה. לכן מאריך ללבן ענין זה עד היסוד והנחיל לנו זאת שנדע איך להתייחס לציווי אלוקי, איך להתכונן ואיך לקיים מצוות. והם, דרך אחד של רבינו חננאל שבחר לו רמב"ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו', הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום, וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא, הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה: והלא נאמר בכל ביתי נאמן הוא, ובודאי שהתכוון אך ורק לבורא יתב"ש. וכדברי האדמו"ר הר"י מוורקא זצוק"ל, פועל נאמן בחנות לאחר שכבר נתיישב איתן במשרתו, יאמר שהוא לא יכול להוריד מהמחיר, הלא ידוע שאין הוא בעל הבית, היעלה על הדעת שאינו מתכוון לומר שבעל הבית אינו יכול. כך גם כאשר משה רבינו אומר נוציא, אין ספק שכל כוונתו להקב"ה.  ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה שאמר הכתוב ויקרא משה לכל [זקני] ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו', ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא, כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו, מוכרח היה לומר נוציא לכם, להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם, שה' נתן ההוצאה בידם:  ודרכו של הר"י אלבו אין דעתי הולמו, כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר, איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה', וה' יעשה הטוב בעיניו:  ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין, וקלני מזרועי לטרוח לדחות דברים הדחויים במחילה מכבודו:  ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז"ל, ואמצא במדרש וז"ל יען לא האמנתם בי ארבע חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם [לעיני כל ישראל להוציא להם] מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי, עד כאן לשונו:  ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו', והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר, א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת המים הוא בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' למה הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע, ולא הספיק בזכרונה בסמוך:  הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה, הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון, ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה, ממה שאמר בפירוש ודברתם, ומשה לא עשה כן והכה, והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע, הוא שישנה עליו פרק אחד, והוא לא עשה כן והוא חטא הב': ההסבר בנידון הוא, כאשר משה רבינו עמד לפני פרעה עם המטה, זה מראה שהוא שלוחו של מקום. במצרים גם נעשו המכות ע"י המטה. אבל עיקר המטה הוא הוכחה שהוא שליח המקום. גם כאן הקב"ה רוצה להודיע לבניו שאוהבם ורוצה לתת להם מים. אבל כאשר הקב"ה רוצה לעשות נס יש ללמד את בני ישראל שמה שעיניהם יראו הוא חוץ מגדרי הניסים הטבעיים. אל לנו לשכוח שזה ארבעים שנה יש לבני ישראל באר מים ההולך לפניהם. לכן, התרגלו שמן הסלע יצא מים. בארץ ישראל דברים אלו עומדים להשתנות, לכן תחת הורמנא דמלכא הי'ה עליו ללמדם פרק בניסים טבעיים וניסים על טבעיים ואימתי ולמי הקב"ה משנה סדרי בראשית.  ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע, נתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע, ולא סמך לזכרון הראשונה, כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן:  והראיה ממה שאמר להם שמעו נא המורים, זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו' יגיד כי היו מורים בסלע, לומר מסלע זו, והוא אמר המן הסלע הזה וגו', פירוש שסלע זה אינו ראוי להוציא מים: דברי האור החיים הקדוש תואמים להפליא את דברי הספורנו שהקב"ה רצה לעשות נס על טבעי לאהבת בניו, אם כן, לא משנה מאיזה סלע יוציאו את המים. בודאי שלא להקפיד על עם ישראל.  נמצאו ביד משה שתי שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו, והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות באומרו המן הסלע וגו', והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי, וחל עלינו חובת גברא, לתת טעם לאיש האלהים, על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה:  ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה, ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה, הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח [עליון] בידו, שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו, כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה: וזאת מפני שכולם ידעו שיש לו הורמנא דמלכא ושכינה מדברת מתוך גרונו. ומשה רבינו לתומו לא ראה סיבה שיש לחדש עניין זה שהנס ייעשה בהורמנא דמלכא. ממילא כל עניין המטה היא אופן עשיית הנס. בפרט המטה אשר חקוק בה שמו יתברך. וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת ה' היא, לומר לו שלא דיבור לבד יספיק, אלא כח המעשה שיעשה, שבו יוציא מים:  ובזה גילה סופו על תחילתו, כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה, להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו, שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה, לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר: והנה, ודאי חזקה על שליח שיעשה שליחותו. היוצא מדברי האור החיים הקדוש שלמשה רבינו כלל ועיקר לא עלה בו ספק מה רצון הא-ל יתב"ש. ממילא לא טרח לודא את מה שנראה ודאי. והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו', ופשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה, ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנה עליו פרק אחד:  והמשכיל בעין השכל, יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם, ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי, שתבין דבור בני אדם כשידבר אליה משה, אלא באחד משני דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק, יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון, כמו שכן הבין משה, או על ידי שישנה עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים: מכאו יש ללמוד, לפעמים ישנם תלמידים חלשים, ישנם מוסרי שיעורים לרובד חלש של יגיעי כפיים. לפעמים היצר מגניב מחשבה מה כבר מועיל שיעור זה. הנה האור החיים מעיד כאלף עדים שפרק של תורה מוציא מים מן הסלע. אין לך יהודי שלבו קשה ואיתן כסלע. כמה טל תורה שנוסיף ודאי יזרמו הרבה יותר ממימי התורה בלבם של אלו.   לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה, אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה, שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד, מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות, פירש ודברתם כפשוטו:  ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה שני הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם, שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים, שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר הנה לפני שני דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה, אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות, ומה גם שהוא יותר פשטי, ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם, כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו, ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם, ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות, ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה, ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וכו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה, ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים: לומר שעיקר יש לפרש דברים כפשוטן ולא להסתכן בכל מיני דרושים. כמה שיהיו נחמדים לאוזן. זה מחייב אותנו בכל לימודינו, לנסות להגיע לפשט הנכון. שהוא בדרך כלל הפשט הפשוט. מה שבן חמש למקרא אמור להבין. בדיוק לדרך זה נטה משה רבינו כאן. אבל כאשר ישנה מחלוקת מה הפשט, יש לחזור לבעל המימרא לברר מה כוונתו.  גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה, הגם שנכנס אצלו בגדר ספק, שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה, ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו על ידי הכאה, לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע, ובזה יתחלל שם שמים ח"ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע, וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו, שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר, והוא בארה של מרים, שמנע מימיו, והגם שאמר אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע, פירוש מן הסלע הידוע, האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך, ויצתה השגגה באונס: גם עניין זה עלינו ללמוד, כאשר ניגשים לענייני הכלל לדון ביסודיות איך לעשות את הדברים באופן שלא יצא חילול השם. זה הי'ה עמודא דנורא של משה רבינו, אך ורק לקדש שם שמים. אין זה אומר שלא נכשל חלילה, שהרי רבן של ישראל הרועה הנאמן בדיוק שם נכשל. בכל זאת זה מחייב אותנו במשנה זהירות בפרט בזמנים אשר דווקא מחפשים לקדש שם שמים שלא יצא ההיפך, חלילה. ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה, ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ומתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם, ומשה לא הבין כן, כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה:  וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר, כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר, יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר, באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול:  ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו', כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה, אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה, כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע, או מסלע זו לבד, והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו':  ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון, ולזה תמצא שאמרו ז"ל חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה', אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר, ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר: האור החיים הקדוש מסביר בטוב טעם ודעת, כל שיקול הדעת של משה רבינו. איך יקדש שם שמים ביותר. כל זה לא עמד לרעיא מהימנא, כי אילו חזר ונמלך בשכינה הי'ה ודאי שומע את המכוון והרצון האמיתי. כל זה ארע ללמדינו, אל תאמין בעצמך, עשה לך רב והסתלק מן הספק. אם לרבן של ישראל כך, על אחת כמה וכמה, אנחנו קצרי הדעה, חייבים לשקול במאזני פלס ולקבל הוראה ברורה בטרם נעשה דבר וחצי דבר הגם שכוונתינו לשם שמים. ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא, אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע, ודוקא על ידי הכאה, ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם, ובלא הכאה, שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד, ובהערה בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכים לעשות: ללמדינו, לפני כל מעשה לשנות פרק אחד. לפני כל שבת קודש ללמוד הלכותיה. כמה יהודים שזה להם לראשונה שלמדו באר היטיב הלכות שבת הודות למשנה ברורה היומי ולמאורות אשר מאירים את השבת. כמה פעמים שמעתי מתלמידי, כאשר לומדים הלכות שבת, אז איך אני / אבי / סבי עושה כך. סוף מעשה במחשבה תחילה, במחשבת התורה על ידי שינון פרק אחד שנוגע למעשה אשר ייעשה.  ועומק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ, והיה משה בונה בית המקדש, ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם בפסוק מזמור לאסף וגו', וכתבנוהו במקומות אחרים:  וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו, נחלט הדבר, ואמר ה' לכן, פירוש בשביל זה, גם לשון שבועה, שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו ידעתי כי השחת תשחיתון ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש, יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל חס ושלום, לזה אמר לכן לא תביאו וגו': ללמדינו שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ומה מתאים יותר למשה רבינו הרועה הנאמן שכל כולו מסור לבניו של מקום, אשר לא נתן בשום פעם להשמיד את עם ישראל, מאשר הידיעה שלולא הי'ה נפטר בערבות מואב, היו ישראל למשיסה. זה היפך רצון הצדיק. ממילא לטובת עצם בקשותיו הרבות לטובת השארות כלל ישראל, הענישו השי"ת באופן שגואל ראשון יוכל גם להיות גואל אחרון.  ודקדק לומר את העם הזה, אמרו במדרש הזה אינכם מביאים, אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבא, דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן, עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה, ומלאה הארץ דעה את ה': אלו ממש דברי האור החיים הקדוש בפרשת תצוה שגואל ראשון הוא גואל אחרון, הגואל של הגלות הרביעית הוא משה רבינו, נותן התורה. ואין משה רבינו חפץ לגאול עם בטלים מן התורה. לכן המסקנא חייבת להיות ברורה למדי, להבדל מן התועים ולעסוק בדברי תורה.