בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
מי היה מאמין. אנחנו נמצאים במין שידור חוזר של ערב
חורבן בית המקדש. חבורת בריונים מפריצי עמינו החליטו להשתלט על העם בכוח. זה שנים
שאנחנו, ציבור שומרי תורה ומצוות סובלים מהם. אבל, מלבד "מפגן המליון",
ושלושה פעמים ביום לשפוך צקון לחש "השיבה שופטינו כבראשונה" לא נעשה דבר
כדי למגר את חבורת הנוכלים והצבועים. רק כעת, כאשר האנטישמים הגדולים, מסיתים על
השי"ת ועל משיחו (אל תגעו במשיחי אמרו חז"ל אלו תינוקות של בית רבן)
ואין פוצה פה ומצפצף. גם בימים אלו יש כאלו שכיפה לראשם אבל עדיין חושך להם
בעיניים. חושבים שהחונטה של בית המספח יש בה איזו "קדושה". והרי ידוע
לנו באר היטיב שאלו נחשבים ערכאות של גויים. ידוע לנו היטיב איך השולחן ערוך
מתייחס ל"שופטים" בריונים כאלו. כאשר המגיפה משתוללת ודודינו שלח ידו מן
החור, היגיע הזמן שנקום לקראת דודינו. אבל לא בשגיאה של שיר השירים של קמתי
"אני" לדודי, פתחתי "אני" לדודי. כי אז דודינו חמק. אין הוא
יכול לדור יחד עם גאוותנים. הנה, השבוע נקרא על מנחת העומר, המנחה ששווה שתי
פרוטות שגם הגדול שבשונאינו, המן האגגי, הבין ששתי הפרוטות הללו שוקלים יותר מעשרת
אלפים ככרות הכסף שלו. ואנחנו בחודש ניסן, חודש אשר ישועות בו מקיפות. בעת הצרה,
כאשר הראש היהודי מארגן סיומי ש"ס יומיים. התארגנו חבורה של אלפי ישראל
באגודה אחת, כל יהודי לומד כל יום דף מסויים ובינהם מסיימים יום יום את ש"ס
בבלי. ערים שלמות שאירגנו אברכים שילמדו סביב השעון, עשרים וארבע שעות ביממה, כל
אחד ארבעים דקות או שעה. עם ישראל מראה צימאון וכיסופים להשי"ת. יש רבבות
אלפי ישראל שקצו נפשם במינים ובמלשינים החדשים. לא רוצים שישלטו עלינו חסרי לב,
מחללי שבת בפרהסיה ושאר מראין בישין. שבענו מרורים. שבענו מכת הצבועים. אנשים
שקרנים המסוגלים להתחבר לאלו שרוממות איטבח אל יהוד בגרונם וחרב פיפיות בידם. בלי
בושה. וחבורת האוילים והמתחנפים אומרים, אבל הם נפצעו במערכות ישראל. האם הפציעה
מקנה להם זכות לכפור בהשי"ת ובתורת ישראל. האם זה מקנה להם זכות להרוס את עם
התורה. לא ולא. השבת נקרא בעזהשי"ת את ההפטרה של ישעי'ה הנביא, עם זו יצרתי
לי תהילתי יספרו. זאת המטרה שלנו. זאת המשימה שלנו. לספר תהילות השי"ת. המילים
כל כך אקטואליות, ממש שידור חי "חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל
יצלה צלי וישבע אף יחם ויאמר האח חמותי ראיתי אור ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו
וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. כמה מטומטם יכול אדם לרדת ליצור
"פסל" בשם בג"ץ וסגוד לו. לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות
עיניהם מהשכיל לבתם ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף
אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואכל ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד רעה אפר לב
הותל הטהו ולא יציל את נפשו ולא יאמר הלוא שקר בימיני". שם הם נמצאים, מתבשלים בתבשיל
שהקדיחו. אנחנו, שומרי התורה והמצוות, שחכמה לנו, בינה לנו וצמאי דעת את
השי"ת אנחנו, אנחנו ממש לא שם. אנחנו נתחזק בלימוד התורה, בתפילה ובמעשים
טובים ונזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבניין בית המקדש השלישי בביאת גואל
צדק ובאבוד רשעים רינה.
ונרצה לו לכפר עליו - על מה הוא מרצה
לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור,
הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. וברייתא היא בתורת
כהנים. ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר
שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות
ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם
שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות
ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן
במזיד למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים
שכל העונש שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש
האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה. ולכך ראו
שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג
אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו "כבר ענשן
אמור", שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה
הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה
הזו אם יביאנה בנדבת נפשו: הרמב"ן בא לעורר אותנו, למעשה, כאשר האדם חוטא הוא בעצם מנתק את עצמו
מהקב"ה במידה מסויימת. הוי אומר, חלקים אשר היו קשורים בנימי נשמתו, מתרופפים
ומתנתקים. ממילא יש מקום לתהות ולתמוה מה פתאום שקרבן מבהמה יכפר. איך, החוטים
המנותקים יתחברו שוב. אמנם ממשמעות הלשון של קרבן, ניתן להבית התקרבות. אבל
ההתקרבות תבוא רק לאחר הקרבה, ויתור משמעותי מדרכים נלוזות. וזה רק אחרי שיסמוך ידיו ויתוודה. ויתכן לומר,
כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר
בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים
שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר
על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם
רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה: הוי אומר, שלדעת הרמב"ן אין די
בהקרבת הקרבן, יש להתקרב כדי להיות קרוב. קרוב ה' לנשברי לב. ללא שברון הלב, ללא
ההרגשה הפשוטה, שלמעשה אני הייתי אמור להיות קרב לה' ולא הבהמה, אין זה דורון. אזי
זה ממש כדברי הנביא ישעי'ה בראשית דבריו "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים
לא חפצתי". וראיתי באגדה בויקרא רבא תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי
עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה, העולה מכפרת על
העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו
בני וברכו אלהים בלבבם, הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי
שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו"
יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל
אדניו, ואור פניך כי רציתם, וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא, שנרצה לו חטאו
לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה, עד רצתה הארץ את שבתותיה, והם ירצו את עונם, לשון
השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון, כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד: הוי אומר, כדי שהעולה תעלה לרצון לפני האדון כל, חייבים להיות שלמים עם
הקב"ה. שלמות זו תבוא רק ע"י לימוד התורה כדי לקיים את המצוות. לעשות
גדרות לבלתי שוב לחטוא. לנזיר אומרים לך סחור סחור סביב הכרם. כאשר הלב יזדכך, על
ידי לימוד התורה, שאדם ממית עצמו באוהל, ומזכך ליבו ומחשבותיו מכל סחי ומאוס, בעצם
הוא הקריב מנפשו ודמו. ברגע שהעולה על רוחכם הם מילי דמעליותא, ממילא הרי שלמיו,
שלמים, אזי יעלה לרצון לפני אדון כל.
ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה
מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. רש"י
פשוט מדהים. הבה נחזור לראשון "שהקריב נפשו". הוי אומר שזה יצחק אבינו
שפשט צאורו. יצחק אבינו הוא זה שתיקן תפילת מנחה. תפילת העני העטוף. העני מקריב
נפשו, שמקמץ ומקבץ יד על יד עד שעולה לסכום עשירית האיפה של סולת. כאשר בביתו יש
פת קיבר. הנה, עיקר העיקרים הוא מה שיותר קרוב לנפש, ללב, להרגשה שהנה, עמדתי
להקריב נפשי. וזהו עניינה של תפילת מנחה, זמן הדימדומים, בין לבין, אי בהירות,
פסיחה על שתי סעיפים. אזי, מתפללים מעומק הלב, בהתעמקות מיוחדת. זה הזמן שאלי'הו
הנביא נענה. כאשר יש עניות בשומרי תורה ומצוות. יש לקום לעשות מעשה בגבורת הנפש.
זה הרצון האמיתי של הקרבן. ההקרבה העצמית. העני, הדל, כאשר יעטוף לשפוך שיח, להביא
עשרון סולת, מביא נפשו. זאת עניינה של מנחה.
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כלומר שלא תקרה לו
שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות פ' אין עומדין) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם
שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו
ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול
על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא
גם כן רחוק אמר: הנה הספורנו מבאר לנו, שלא יתכן שמי שכל
כך קרוב להקב"ה ילך כל כך רחוק. אין זה אלא אשמת העם והדור. שליח הציבור הוא
פני הציבור. במקום ובמצב שהצבור עמוק בחלאת העבירות, פני העם משקפים דרך הכהן
הגדול. אבל, הכהן עצמו ישאר זך וטהור (טפלון) כמקדמת דנא. אם שאלנו איפה כהן צדק
עלינו לדבוק במדתו של אהרן כהנא רבה כדי שהקב"ה יעורר רחמיו עלינו וישיב לנו
ביתו ושם נעלה ונראה, ונחזה בעינינו כהן גדול עומד ומקטיר לשמו יתברך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה