בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
פרשתינו היא "ראשית צמיחת
גאולתינו". משה רבינו נצטווה לומר לבני ישראל שהשי"ת עומד לגאול אותם. לא
משנה אם הם יקשיבו אם לא. הוא חייב לחזור על המסר שוב ושוב עד שהמסר ייקלט.
הקב"ה לא רצה לשמוע תירוצים יותר. כעת, מתחילה העבודה. נעמדים לפני פרעה
להוכיח את נוכחות השי"ת בעולם. ה"רמז" הראשון נשלח לפרעה כאשר מטה
אהרן נהפך ל"תנין". פרעה כינה את עצמו התנים הגדול. כך מפורש ביחזקאל
בהפטרה שנקרא השבת. הרמז היה ברור מטה אהרן יבלע אותו. הוא יהפוך כמו עץ יבש. אין
לו עתיד. כל מי שנכח במעמד שם לב שפרעה מתעקש לא לשמוע ולא לקלוט. אי לכך, היו
צריכים לעבוד ליאורו מחמדו. לי יאורי ואני עשיתיני. משה רבינו מזהיר אותו, שהוא לא
מכשף ואין כאן מעשי כישוף וההוכחה לכך היא שהדגים ביאור ימותו כולם. לכן משה רבינו
הקדים למכה את ההודעה "בזאת תדע כי אני ה'". כי המכשפים מאחזי עיניים.
הם לא יכולים להפוך מים לדם, רק לצבוע את המים כאילו הם דם. אבל, פרעה התעקש שלא
להכיר. בערוב, הקב"ה משנה את המסר. בכלל, ערוב אמור היה להיות ביהודים גם כי
הם התערבו עם המצריים. אבל, היות שהיהודים הכירו כבר על ידי הנגוף למרים ורפוא
לישראל שיש הקב"ה, ממילא ניצלו. כעת הקב"ה אומר "למען תדע כי אני
ה' בקרב הארץ". והיינו שיש השגחה פרטית. שהקב"ה משגיח על כל ברואיו.
ושוב פרעה בעקשותו סרב להקשיב. ממש לא הפריע לו שמצרים מתחילה ליחרב לאט לאט, הוא
מוכן להפסיד הכל העיקר לא להודות במציאות של קיום השי"ת, שזה סתירה מוחלטת
לכל השטויות שהוא מכר לעמו במשך שנים רבות. לקראת סוף הפרשה, כאשר הקב"ה בא
להוכיח שהוא שליט עליון ושולט בכל הבריאה כולה, והראי'ה שחיבר בין אש למים, האזהרה
הייתה "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". אבל בכך לא די. הקב"ה
רצה עוד משהו. משהו שפחות שמים לב אליו. ולמען ספר שמי בכל הארץ. ספרו בגויים
כבודו בכל העמים נפלאותיו, כי גדול ה' ומהולל מאוד, נורא הוא על כל אלוהים. מכת
ברד זה היסוד של האמונה שהקב"ה ברא את העולם ושולט שלטון מוחלט בכל יסודות
תבל. אלו שלושת היסודות של האמונה השלימה. לדעץ שהקב"ה קדמון לכל נברא, שהוא
עשה עושה ויעשה את כל המעשים ומעל לכל יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותיו שנאמר
היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. דהיינו שהקב"ה משגיח על הכל. תמיד. כמה
שיותר נכיר בזה ונודה לו, כך ייטיב לנו. פרשה זו יש ללמוד בעומק וללמד בעומק. אסור
לנו לפספס ולו גרגיר קטן של הפרשה כי כאן טמונים יסודות האומה כולה. כאן ניתן
להוציא את הגלות מתוך הלב והמוח של היהודי. כאשר נתמקד איך הקב"ה ממלא ומסובב
כל עלמין, כאשר נפתח את עינינו ונגלה את השגחתו הפרטית הנפלאה, איך שממש כל מה
דעביד רחמנא לטב עביד, אזי יקויים ההבטחה החמישית של והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי
את ידי עליה ונתתי לכם מורשה אני ה'. הלוואי עוד היום!
לכן אמור. זה לא קל להיות סבלן
למי שהוא מרדן לא סתם מרדן אלא מרדן סדרתי, ממאן ומסרב לשמוע ולקבל. אבל,
הקב"ה אמר, המפתח לישועה היא: בשובה ונחת תושעון. תחזור לומר להם עוד פעם
ועוד פעם עד שהדברים ייקלטו. דברים הנעימים לאוזן. דברים המשיבים נפש. ברגע
שהאמירה תיאמר מהלב, הם יכנסו ללבבות.
אני ה', מקיים המציאות,
לא ממציאו בלבד,
אבל גם מקיימו,
שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם,
כאמרו ואתה מחיה את כלם ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני:
וארא,
במראה הקודמת לנבואה,
כענין וירא אליו ה': באל שדי,
המורה שהמצאתי את המציאות כלו,
כמבואר בפרשת לך לך: ושמי ה' לא נודעתי להם,
בי"ת באל שדי נמשכת לתיבת ושמי,
אמר ובשמי ה' לא נודעתי להם,
באותה המראה ולא שניתי בעדם שום טבע מטבעי הבלתי נפסדים,
ולכן ראוי שאודיע זה לזרעם שלא קבלו זה מאבותם,
למען הקים אותם לי לעם,
ובכן אגאלם:
וגם הקימותי את בריתי,
וסבה שנית לגאולתם היא הברית שכרתי עם אבותם:
וגם אני שמעתי,
וסיבה ג' לגאולתם היא ששמעתי נאקתם ותפלתם בצר להם:
ואזכור את בריתי,
ובזה נעשו ראוים שאזכור להם בריתי,
כענין וירא בצר להם בשמעו את רנתם,
ויזכור להם בריתו:
לכן אמור לבני ישראל אני ה', לכל אלה הג' סבות אמור לבני ישראל שאני הוא הנותן המציאות ההוה לכל הנמצאות,
ובזה הכח אוציאם שאשנה טבע קצתם:
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים,
מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד:
והצלתי,
ביום צאתכם שתצאו מגבולם:
וגאלתי,
בטביעת המצרים בים,
כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא וכו',
כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בורחים:
ולקחתי אתכם לי לעם,
במעמד הר סיני:
וידעתם,
הכירו והתבוננו שכל זה יתאמת כמו וידעתם היום,
כי לא את בניכם:
כי אני ה' אלהיכם המוציא,
כי בהיותי אלהיכם,
משגיח עליכם בפרט,
ואני המוציא ומשתדל עתה להוציאכם,
אין ספק שאעשה כל מה שאמרתי:
והבאתי אתכם אל הארץ,
כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם:
ולא שמעו אל משה,
להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת האל יתברך ויחשבה להם צדקה,
כענין באברהם,
וכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם:
מקצר רוח,
כי לא נאמנה את אל רוחם,
ולא נתנו לב להתבונן: דברי הספורנו הם קילורין לעיניים. הקב"ה אומר למשה רבינו, זה הזמן
ללמד את העם את כל עיקרי הדת ויסודות האמונה. ללמדם שהקב"ה עשה עושה ויעשה את
כל המעשים. ללמדם שאין עוד מלבדו. ברגע שידעו ויאמינו בכל האמור, תיכף ומיד יתחילו
שלבי הגאולה. אז גם יהיה ניתן לחבר ביניהם לברית עם האבות. ברגע אשר יתחברו לברית
האבות, הקב"ה יפעל ע"פ נאקתם. כעת, אשר קבלו עליהם את האמונה בסדרי
הטבע, יראו במוחש שינו סדרי טבע למענם. לא די שישכחו מהשעבוד אלא יתעלו למעלת בני
מלכים בקבלת התורה. מורי ורבותי, זאת התורה לא תהא מוחלפת. הקב"ה רוצה מתוך
קצרת הרוח שלנו, מתוך הצרות, המחלות, העניות והחובות הרובצים, שנעצור רגע. במקום
הרחש בחש בפוליטיקה הרעה, במקום המחלוקות חסרי התועלת, הקב"ה ממתין לנו. הוא
ממתין שנזעק. שנודה על כל הטוב ונתפלל
להקב"ה על כל מה שבאמת חסר ושוב נודה על הכל. שנפנים ונדע שהוא שומע, עונה
ויענה. אזי נזכה לשוב לארצינו כאשר היא תחזור למרום קדושתה בבנין שלם בהר מרום
הרים ונשמע שנית מאבינו מלכינו אני הוי'ה אלוקיכם.
ויסר הערוב. פירש רש"י ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו היה להם הנאה בעורות ואין להקשות למה מתו הצפרדעים ולא הלכו להם כמו הערוב והארבה ואין לומר כדי שתבאש הארץ דא"כ למה לא מתו גם הארבה תשובה לדבר שרצה הקב"ה ללמד שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל לפיכך מתו כל הצפרדעים שלא עלו בתנורים ולא נשארו חיים כ"א אותן שעלו בתנורים כמ"ש וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצירות ומן השדות משמע אבל לא אותן שבתנורים לפי שמסרו את עצמם על קידוש השם ומכאן למדו חנניא מישאל ועזריה למסור נפשם על קידוש השם ולמדנו מכאן שהמוסר עצמו על קידוש השם ינצל ומי שאינו מוסר עצמו הרבה שלוחים למקום ב"ה לסבב לו מיתה ממקום אחר כמו שמתו אותן הצפרדעים שלא עלו בתנורים והערוב והארבה הלכו להם שלא יהיה להם הנאה בעורות ובאותן המלוחים שמלחו מהם: הכלי יקר רוצה שנתבונן בשכל ישר והבנה עמוקה. מה מחייב אותנו כל מכה ממכות
מצרים. שהרי המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל. ללמדינו, אורחות חיים. הנה, כל
המוסר נפש למען קיום היהדות, נשאר בחיים, בדיוק כמו הצפרדעים שמסרו נפשם ונכנסו
לתנורים ונשארו בחיים. וכמו כן כל מי שמזיק ליהודי, לבסוף הקב"ה לוקח ממנו את
כל ההנאות בכליון עיניים ודאבון נפש. הנה, המצריים כבר חגגו על כל העורות שיישארו
להם מהבהמות והחיות. לכן לא נשאר גם פרסה אחת. הם היו מוכנים לסבול כי כבר חישבו
רווחים. ואז נשאר להם מפח נפש. לאחר הברד, גם, היו חסרים המון פירות וירקות. נשאר
להם מינימום לאכול. הם שמחו וסמכו על הארבה. ואז הקב"ה היתל בהם שנית.
ללמדינו עד כמה זה חמור לפגוע ביהודי.
כל מגפותי וגו', קשה הלא ראינו שהביא עליו עוד שלש מכות אחרות,
והיה נראה לומר כי לצד ששקולה זו כנגד כולן,
ומה שאמרו ז"ל (עיין רש"י כאן)
ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות,
אולי שזו שקולה כנגד כל שלפניה שהם שש מכות,
ומכת בכורות שקולה כנגד כל שלפניה,
ומכת ברד בכלל,
וכשאתה בא למנין תהיה מכת בכורות שקולה כנגד י"ד מכות,
ולא הנאני דרך זה, והנכון בעיני,
שנתכוין לומר אליו כי באמצעות מכה זו יטה לבו להבין להרגיש במגפות שהביא עליו ה', יובן כי בכל מכה ומכה שהביא עד עתה לא היה מחליט פרעה בדעתו כי הם מאלהי היכולת והיה תולה במכשפות ומעשה שדים,
וזה לך האות שגם החרטומים עושים כן, והגם שהיתה מכה שאמרו החרטומים אצבע אלהים היא,
יש מקום לפרעה לחשוב כי אפשר כי האנשים ההמה לא השיגו השגת משה ואהרן במכשפות ואומרים כן, ולעולם ימצא אדם מכשף שיעשה כן, לזה אמר אליו ה', כי בפעם הזאת באמצעות המכה אשר אביא עליך אני שולח את כל מגפותי שכבר הבאתי עליך אל לבך,
פירוש שתדע כי לא מעשה כישוף ושדים המה אלא מעשה אלהים,
והוא אומרו מגפותי בכינוי העושה אותם כי בראותך מכה נפלאה אשר אין יכולת לשד וכישוף לעשות אפילו דומה דדומה להוריד אש מן השמים בפלאי פלאות אז לראשונות תתבונן: האור החיים הקדוש מאיר עינינו. עד עתה, המכות לא היו מן המרכיבים של
הבריאה מן השמים. אלא ממה שיש בארץ. ממילא, הי'ה מקום לפרעה לטעות שזה בעצם מעשה
כשפים. כאן, במכת ברד, הכל משתנה, אבל לגמרי. הקב"ה מוריד בבת אחת, מן השמים
שתים מיסודות הבריאה. ולא סתם, אלא השתיים שנוגדים זה את זה. אש ומים שבחיים אינם
מתחברים. (אם כי מרגלא בפומא של הציבור ש"בוער בו תאווה", יסוד התאוות זה
מין המים ואילו הבערה זה מהאש) הוא מחברם יחד ללמד על כל המכות הראשונות. כולם היו
מאת השי"ת. לא הי'ה אפילו קמצוץ של מעשה תעתועים, כישוף או אחיזת עיניים. הוי
אומר, הקולות אשר נעשו לפשט עקמומיות הלב, קדמו למכה שיוכל להתבונן במי הוא המכה.
מה המקור של המכה. אבל, פרעה הסרבן, סרב להכיר בידוע. סרב להאמין. ולא שלח את בני
ישראל.
הירא את דבר ה' מעבדי פרעה. לכאורה
תמוה, מדוע הי'ה צריך להוסיף כאן את "מעבדי פרעה", מה זה מוסיף לנו ומה
זה בא ללמדינו. אלא, שהם באמת לא יראו את ה'. אלא יראו את העונש. מתוך מה שמשה רבינו אמר והזהיר, היינו עונש הברד,
מזה יראו. היינו יראת העונש של עבדי פרעה. ממילא מובן, מי שיש לו רק יראה מעונש,
כאשר פחד העונש הולך, קל לו להעניק את בהמותיו לרוץ אחרי בני ישראל להשיבם מצרימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה