מחודדין בפיך פרשת וישלח!

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה זצ"ל

הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

ארצה שעיר שדה אדום. ממש למקור. יעקב אבינו מניח לנו את היסודות של קיומינו בגלות. איך אנחנו אמורים לשרוד בין הגויים. עשיו מגיע עם ארבע מאות חולאים. עד השנים האחרונות, הגדרת החטא היתה על ידי קום ועשה. היום צריכים לעשות מעשים ממשים כד לחטוא. היום הגענו לדאבונינו, לדיוטא התחתונה. לדיוטת הטיפשות. נערים פני זקנים ילבינו. עדר שלם של "בוגרי ישיבות" אשר לא בגרו מהישיבה בצורה הכי מכובדת, הפכו להיות "כאילו" הדוברים של הציבור החרדי. הם מסתובבים ברחובות ובסמטאות הכי אפילים שיש. אבדה הבושה. אבדה הדרך. במקום שאנחנו נקיא אותם מקרבינו (כמובן רק לאחר כמה וכמה חיזורים רציניים איליהם שיחזרו למוטב) אנחנו רצים אחרי מאמר הבלי פיהם. כאילו הם הם גדולי הדור. אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה. יעקב אבינו היה חכם מאד להודות לעשיו על הרצון שיציג את ארבע מאות בריוניו. עשיו ידע היטיב מה המספר ארבע מאות מייצג. הסוף. הוא ניסה דרך "להציג" בלבד, להחדיר את הסחי והמיאוס העשוי לתוך עדת בני ישראל. יעקב אבינו היה ער מאוד לסכנה. הוא דחה באדיבות את "הטובה" הזאת שהוא ממש לא היה זקוק לה. משם הוא לימד שלדברים של צורך משלמים מחיר. לא עומדים על המקח. עוד יותר מעניין כל הדיון המתנהל עם שכם וחמור. גם במצב הזה יעקב אבינו בוחן מה שנכון לעשות. הוא לא חשב שמן הראוי לו להשתמש בידי עשיו כדי לטפל באנשי שכם. יעקב אבינו מעדיף את מה שהוא מצליח לקבל בדרך של תפילה. משם, הוא מלמד להתרחק מן הכיעור. להסיר את כל החפצים שיתכן והיו שייכים באיזה שהוא שלב לעבודה זרה. אין לחפצים כאלו מקום בבית ישראל. כאשר יש בידינו יסודות אלו אנחנו חייבים לחנך את באי ביתינו, צאצאינו ותלמידינו על ערכי הנצח האלו. כאשר נחנך את ילדינו להתרחק מכל הסכנות של כל העשיווים בני ימינו, אזי נתקרב ליום נבואת ההפטרה של עובדי'ה, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה, במהרה בימינו, אמן ואמן.     

לא יכול לו, לרוב דבקותו תמיד באל ית' במחשבה ובדבור. הספורנו מעורר אותנו, איך מחזיקים מעמד נגד שרו של עשו. הדבקות התמידי בהשי"ת, לא רק בדבור ולא רק במחשבה, אלא בשניהם. היום, עשו הוא הרבה יותר גדול מאי פעם. בפרט בכל מה שנוגע בדבור ומעשה. כאשר עניינים אשר היו רחוקים מבאי בית המדרש הפכו לנחלתם. חדשים מקרוב באו התנחלו בבתי מדרשינו. מי במחלוקת של מי בראש. ומי בשאר הבלי העולם הזה. אם זה "זמירות ותשבחות" במיני זמר אשר מזמרים כל חלקה טובה. או במיני "קליפות"  קליפים, שבני התשחורת שומרים בכל מיני מכשירים "חכמים" או פחות. החולי להיות נגיש בכל רגע נתון, להגיב על כל משפט חולני, כאילו שמדובר כאן בדברנא דדרא. כאשר נתבונן, שחנה עשתה לשמואל אפוד בד, בגד שראוי לשרת בו בבית המקדש, הרי שהכינה את בנה מינקותו לעבודת הבורא. על רבי יהושע נאמר אשרי יולדתו, שעריסתו מוטלת בבית המדרש, שאזניו יקלטו היטיב את ניגון הגמרא. זה מה שהספורנו בא ללמדינו, להיות דבקים בהשי"ת מחייב התבדלות מכל אלילי עשו. אלילות הזמר, אלילו ה"שרט –סרט" לנפש. כאשר נדע להרחיק כל אלו מן המחנה, ודאי שנהי'ה דבקים בה', חיים כולנו, בדיוק כמו יעקב אבינו, אשר חז"ל טבעו "יעקב אבינו לא מת".

למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה. אמצא חן בעיניך, ולא תשלם עתה שום גמול, לשון רש"י. והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת: ורבותינו ראו עוד בזה עצה, אמרו רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו. מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם. הרמב"ן מאיר עינינו. צריכים לדעת שכל מה שחז"ל אמרו וצפו, הכל אמת שריר וקים. ההכנה להתעסק עם עשו וענייניו הוא לדעת שכל טובתם להנאתם. עיינו מה הי'ה בין רשב"י ויהודה בן גרים. רשב"י שם דגש שכל ענייני האדומים לטובתם והנאתם. נכון, הכבישים הסלולים, הגשרים ובתי המרחץ עוזרים לאנושות. אבל המטרה העיקרית זה להרויח ממון. ממילא הם מקדשים את האמצעי להשיג מטרה נלוזה. נלוזה עד למאוד. כי ברגע שהיהודים ייתפסו ברשת של "הם גם בני אדם", משם מסלול החטאים מעבר לפינה. רשב"י גינה זאת בכל פה. יהודה בן גרים אשר חנף לאדומים ולימד עליהם זכות, לבסוף הפך לגל של עצמות. כי ביהדות אין מטרה של להרויח כסף על חשבון של הטבה לאנושות. ביהדות הטבה לאנושות נקראת גמילות חסדים. אומר הקב"ה מה אני בחינם. לעזור לזולת בלי לצפות לתשלום. לכן, התגובה הטבעית של בני ישראל לאהבתו של עשו הוא, למה זה אמצא חן בעיניך. שלא ימצא בעינינו עשו והנהגותיו. נדע לדחות את כל דרכי חינוכו אל מחוץ למחנינו. כי דרכיה קצרה שהיא ארוכה. בסופה חומה בצורה מברזל המבדילה בינינו לאבינו שבשמים. כל עוד נדע לשמור מחיוכו הפלסטי, המעושה (המאוסה) של עשו, נתקרב יותר ליום שיעקב ישלם נדרו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.

והטהרו. למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכתיב המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע"ה אמר תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב ומחטאתי טהרני. רבינו בחיי מציע לפנינו דרך להשמר מחטא. לדעת שהחטא מטמא, מרחיק, או בלשון רבותינו הקדושים, מנתקת את החוטים / צינורות המחברים בינינו לבין אבינו שבשמים. נביא הגאולה, ישעי'ה הנביא, בריש ספרו מתחנן, רחצו הזכו שזה בעצם, הטהרו. בני ישראל, פרושים הם מכל טומאה, זה ביסוד האומה הקדושה. אנחנו לא יכולים לחיות כאשר אנחנו מחוברים בדרך כלשהוא לעבודות זרות ואביזריהם. לכן, יעקב אבינו, תפארת שבתפארת מלמד את בניו לשמור על דרכי טהרה. כדי שאכן יהיו עם ישראל קדושים וטהורים.

בשמת בת ישמעאל, ולהלן קורא לה מחלת מצינו באגדת מדרש ספר שמואל ג' מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיו. ותמנע היתה פילגש, להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר ואחות לוטן תמנע ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה מן החורים שישבו בה לפנים אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו וזהו ואחות לוטן תמנע ולא מנאה עם בני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב. הנה רש"י מביא שתי נשים אשר רצו להצטרף לקהילת בני אברהם ויצחק. היגיעו לכלל מחילת עוונות אבל, טעו בכתובת. ולא סתם טעות. טעות גורלית. אכן, תמנע זכתה שחז"ל השתמשו בשמה לרמז על קרבנות החטאת המתות, ו'לד חטאת ת'מורת חטאת מ'תו בעלי החטאת נ'תכפרו הבעלים בחטאת אחרת ע'ברה שנת החטאת. מכאן יש לקחת מוסר, ללמוד וללמד, לפני שנדבקים בדרך כל שהוא יש לבדוק היטיב אם הוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. לא משנה הכבוד הרגעי או מחילת העון הזמני. מה שחשוב, השורה התחתונה. לאן דרך זו מובילה בסופה. שמחילת העוונות תישאר ככזה. דביקות בבורא לא יגיע מתוך התיאטרון. אפילו שההצגה היא "חינוכית". דרך ה' מונח בתורה הקדושה, בדרך ישראל סבא.

אלה בני אצר וגו', ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל אמרה תורה מפני מה בני עניים אמר לה הקב"ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר פירוש אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב הנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין בלהן וגו':  ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם, וכיסורי רבי אלעזר ברשב"י שהיה קורא אותם בואו אחי וכו', ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן, תרגום צרה עקא, לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו. האור החיים הקדוש הזה חייב להיות נר לרגלינו. לדאבונינו אנחנו אנשי דור החיים הטובים והקלים. לכן, כאשר נוגעים בחלקים של התורה שנשגבה מבינתינו מדוע בכלל מובאים כל צאצאי עשו, מה המכוון בזה. ללמדינו שהתורה נקנית בייסורין. לא לצפות לצ'ופרים, לדעת כי לשבת באוהלה של תורה מחייב יגיעה, אשרי אדם תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. ביותר יש לדעת, להתבונן בסופם של הנאות העולם הזה. הנביא אומר  מה הם בעצם הנאות העולם הזה "כי כל שלחנות מלאו קיא צאה" זה הסוף. מה שאין כן דרכה של תורה – אור. שמחה. כל דבר טוב שאינו נגמר ברגע אלא נמשך לנצח נצחים. ממילא טוב לעבור קב קטן ייסורים בעולם הזה כדי לזכות וליהנות מכל חיי העולם הבא.