בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
עמל. זה מה שהקב"ה מבקש מאיתנו.
אנחנו מודים להשי"ת שאנו עמלים ומקבלים שכר, מה פירוש, עמלי תורה לא נתבקשו
שיצליחו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. זה ברור מאוד שאם אנחנו מצליחים, זה טיפה
יותר תכליתי מאשר איננו מצליחים. אבל, עמלה של תורה היא לשם עמלה של תורה. לא לשם
שום הצלחה. לא לשם המסקנות. לכן, כאשר אנחנו מתקרבים לקראת חג השבועות, זמן מתן
תורתינו, אנחנו לומדים את פרשת בחוקותי שנותן לנו להבין את כל סל הברכות הממתינה
לנו כאשר נקבל על עצמינו ואכן גם נהי'ה עמלים בתורה. בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ.
ביום ובלילה. הפרשה אינה עוצרת בברכות. נהפוך הוא, היא מפרטת עד למאד עד כמה נענש
באם לא נעשה את מה שמצופה מאיתנו. היא ממחישה מה קורה למי שמתעקש לא ללמוד ולא
לעבוד את השי"ת. לכן, עדיף תמיד להתמקד בטוב, בחיובי. מי שיעמול בתורה, יזכה
לכלכלה מצויינת, פרנסה טובה, אוכל בשפע, ביטחון אישי, שלום והרחבת הדעת. מי יסרב
לקבל את כל הקבוצת מתנות האלו. שום בר דעת לא יסרב. כל מה שצריך זה להגיע לברכה
המופיעה בהפטרה, רפאני ה' וארפא. רפואת הנפש. הנפש שלנו מבולבלת. לא מרוכזת. אינה
יודעת מה באמת היא רוצה. מה היא מצפה. הנשמה ידעת היטיב. ברגע שניתן לנשמה להוביל
נגיע להיות עמלי תורה בהוד והדר. אז נהי'ה "מבורכים אשר יבטחו בה'" ואז
יהיו כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר נעשה נצליח.
וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם
ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל כי לטעם שילמוד
האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח. לכאורה ישאל השואל, הלא נאמר במסכת אבות כל השוכח דבר אחד
ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר, רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן
תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ממבט ראשון נראים דברי חז"ל סותרים את פירושו
הראשון של האור החיים הקדוש על אם בחקתי תלכו. אמת ויציב שבסיפא של המשנה נאמר
שהשוכח מפני שתקפה עליו משנתו אינו בדין זה רק המשכיח, בכל זאת הלשון של
האוהחה"ק משמע שיש מצב שכאן הקב"ה
גורם למצב שלכתחילה שכחה. אלא, האור החיים
הקדוש מסביר לנו מעלת העמלות בתורה. כמה קשה לחזור ולשנן, בפרט שכבר למדנו כפי
עניות דעתינו באר היטיב ועמדנו על כל מה שיש לעמוד ולהסביר, ממילא אנחנו בטוחים
שהבנו עד לעומקם של דברים. אבל, כל צורבא מרבנן
יודע שחייבים חזרה. מצד שני, הנה, ישנה את המצוה אשר אנכי מצוך היום – בכל יום יהיו
בעיניך כחדשים. איך יתכן לקיים זאת,
שהדברים יילמדו ממש כאילו לומדים אותם לראשונה. כלפי זה אומר האוהח"ק יש את
השכחה. כדי לתת אפשרות לקיים שניהם, יש לעמול, יש מתיקות לעמל. החכם מכל אדם
למדונו בקהלת שמתוקה שנת העבד, הוי אומר שמי ששש בעמלו זוכה למתיקות של מנוחה.
מנוחה אמיתית ישנה רק כאשר יש בהירות. בהירות יש רק למי שעמל בתורה. הנה רק השבוע שמענו סיפור על אחד מגדולי
הפוסקים אשר נשאל על עניין אחד ופסק להתיר. רבים מהפוסקים האחרים אשר כבר פסקו
להחמיר תמהו. הפוסק ההוא ענה, אני את הסוגיא הזאת כבר למדתי מאה פעמים ואחד, לכן יש
לי בו את הבהירות הנדרשת כדי להתיר. לימים, אחד מן האוסרים אמר, לאחר שסיימתי
לעיין בסוגיא מאה ואחד פעמים, הבנתי שאכן הפסק של ההיתר נכון.
עוד רמז באומרו "חקתי" לשון רבים, על דרך אומרו והגית בו יומם ולילה, שצריך לקבוע
עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד. האור החיים הקדוש רוצה להדגיש שאין זמן מן הזמנים שיכולים
לומר, די למדתי את "חוקי". חיוב הלימוד זה בכל רגע ועת. הוי אומר שביום
אחד, כמו שיש לחם "חקי" הטריפני, ביום ובלילה, גם לחם חוקו של
הקב"ה "לכו לחמו בלחמי" ישנה ביום ובלילה.
עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה, שני דברים, האחד ללמוד
לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ושננתם וגו', לזה אמר
"חקתי" לשון רבים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כאומרו ואת מצותי תשמרו
ועשיתם אותם. מהו ללמוד, מתי יש
בידינו קנה המידה שאכן למדנו. אומר האוהחה"ק כאשר ברור לנו היטיב כדי ללמדה.
גדולי ראשי הישיבות היו מריצים את השיעור בפני תלמיד אחד, בינוני, או אפילו ילד, כדי
אכן לדעת שהדברים מובנים. אזי הבינו, שהם באמת למדו. זהו ה"לעסוק" בדברי
תורה, להפיצה, להבהירה. זה גם ה"לקיים", דברי תורה בלמעשה.
ד) עוד ירצה באומרו תלכו, על דרך אומרו בכל דרכיך דעהו וגו', וכתב הרמב"ם בפרק
ג' מהלכות [דעות] הלכה ג וז"ל ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה
וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו' נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו
עובד את ה' תמיד עד כאן, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, בשביל עסק התורה תלכו
בכל דרככם באכילה וכו', במשתה בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות. כוונת האוהחה"ק שהאדם צריך להכין את עצמו כדי שיוכל
ללמוד תורה. מלבד זה שיש לו "לנקות את הראש", כדי שראשו יוכל לקלוט
ולהבין, יש גם להסיר עניינים גשמיים אשר יכולים להפריע. מעונה, אין לו כוח ריכוז,
ממילא עליו לאכול פת שחרית, בכוונת בריאות הגוף כדי ללמוד. ודאי שיימנע ממאכלים
המביאים תרדמת או עודף סוכרים הגורמים לעודף מרץ. אלא דברים הבריאים ומזינים שיוכל
לשבת ללמוד היטיב.
ה) עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין
ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו
בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחקתי שהיא התורה תלכו בפרדסה, תנאי הוא הדבר ואת
מצותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא, ועשיתם
אותם שלא לטמא את הטהור, והוא מאמרם ז"ל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו
חלק לעולם הבא. עיקר העיקרים של לימוד
התורה הוא ע"י עשה לך רב והסתלק מן הספק. מי לנו גדול מדוד המלך, גלגל רביעי
במרכבה, אשר לא היסס לדון על כל תג של הלכה עם רבו מפיבושת לדעת האם דן לאמיתה של
תורה. לכן, בא האוהחה"ק, ללמדינו הפך בה והפך בה, אבל רק על פי המסורה, רק
כאשר יודעים שאכן הדברים ניתנים לומר. לכן תקן רבי נחוניא בן הקנה את תפילתו, לא
רק שישמחו בו חביריו, אלא עיקר העיקרים של להכשל בדבר הלכה.
ו) עוד יתבאר על דרך אומרם ולא עם הארץ חסיד, פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות
שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין,
כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה
גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן כדומה, לזה ציוו חז"ל
שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק
התורה, אז ואת מצותי תשמרו, פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא
זולת זה. הנה דברי האוהחה"ק ממש
כנבואה לדורינו, דור החומרות. ישנם אנשים שיודעים את החומרא הכי חדשה וטרי'ה, גם
אלו אשר אין להם כל יסוד. מאחר, שישנה הלכה שעם הארץ שונא לתלמיד חכם, והרי מתוך
הבורות צצה חומרה זו, גם יודע לזלזל בכל מי שאינו מחמיר כמוהו. מתוך בורותם, מידי
שבת בשבתו הם יכולים לעבור על איסור בורר. כי אינו יודע הלכה על בורי'ה. יתר על כן
יתכן שייחשב מזלזל בנטילת ידיים, כי לא למד הלכות נטילת ידיים וממילא עושה מעשה
קוף בעלמא אבל אינו יוצא ידי מצוות נטילת ידיים מדרבנן. הביטו סביב בבית הכנסת,
איך יהודים רבים מתעטפים בטלית. כמה אין להם קצה מושג כעטיפת הישמעאלים. ממילא עשו
ברכה לבטלה. לכן, מי שלא למד שולחן ערוך כדבעי, ודאי ייחשב בגדר עם הארץ, אל לו
להתפס לחומרא החודשית. אלא, עליו להצטרף לשיעור בכל ההלכות הבסיסיות של יום יום,
של שבת, של בשר וחלב ותערובות. הם הם יסוד הבית היהודי.
י) עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו, מה שאין בעסק המצות, כי עסק המצות יכול להיות שיהיה
אדם פועל ועושה, ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף, ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל
מצות "עסק התורה" מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו
צדקו, על דרך אומרם כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה,
ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון, ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק את חקתי
תשמרו ללכת בהם. כאן ניתן לומר אשרינו,
מה טוב חלקינו. הדור שלנו זכה, להכין לכל הנוסעים שיעורי תורה משודרים ומוקלטים,
כדי שיוכלו לנסוע בתוך בית מדרש. גם המדפיסים והמולי"ם למיניהם נותנים אפשרות
קלה ללמוד ברמה שווה לכל נפש, ע"י ספריית כיס. זכות התורה תעמוד לנו שסוף סוף
נזכור שקודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם גם בדרכים. ממילא, כאשר הוכי ארחות
שיחו בתורה, נזכה להתאחד ולאהב איש את
רעהו. ממילא, שנית ישמיענו בקרוב אני ה' אלוקיכם.
והשבתי חיה רעה מן הארץ. על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם, הוא כפשוטו שלא
יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא
תבאנה חיות בישוב. ועל דעת רבי שמעון שאמר, משביתן שלא יזיקו יאמר, והשבתי רעת
החיות מן הארץ: והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם
מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו אין ערוד
ממית אלא חטא ממית: וזה שאמר הכתוב ושעשע יונק על חור פתן, וכן ופרה ודוב תרענה
ואריה כבקר יאכל תבן, כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר
עליו להיות טרף לשניהם, והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע, כי בטרפם
האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר, וכן אמר הכתוב וילמד לטרוף טרף אדם אכל:
והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב ולכל חית הארץ ולכל
עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב
"ויהי כן", כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף מפני החטא
הממית כאשר פירשתי: וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם, ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה, נשארו
על מנהגם לטרוף. ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע
הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם, וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח: ועל כן אמר
הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל
הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה. והכוונה היתה בו על חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו
משיח, ולא עלתה זכותם לכך, ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבא: הרמב"ן בא להאיר עינינו, מה ממית. דברה תורה כלשון
בני אדם. כאשר אנו משתמשים בלשון בני אדם ודאי המכוון לתפארת הבריאה כגון רבי
חנינא בן דוסא אשר למענו הקב"ה זן את העולם. הוא זה אשר טבע הלשון
ש"החטא ממית" (לא הערוד ממית). לכן כאשר עלה מות בחלונינו יש מיד לעשות
חשבון נפש. לחשוב עד כמה הנפש הבהמית השתלט על האדם. הנה, כיום הזה, חטוף ואכול,
הפך להיות כשר למהדרין ומה יעשה הבן ולא יחטא. כאשר יוצאים לדרך מירונה, רואים
שכדאי לעצור ב... מסעדה כשרה ולאכול ממטעמיה. מי זוכר את החרוב והמעיין ומדת
ההסתפקות. לכן מיום אשר הותר לנו לאכול בשר, הותר גם בשרינו, מדה כנגד מדה. כאשר
הבשר נאכל לשם מצוה, הבשר של האדם מתקדש. כאשר נפנים שכל מאכלינו זה כדי שנוכל
לעבוד את השי"ת כדבעי, אזי הותר לנו לאכול. כמו כן, האוכל בכוונה הזאת, מעלה
את ניצוצות הבהמה ההיא למקורה העליון. אך, כאשר חלילה האדם מך ודל, יורד ממדרגתו,
אזי החי'ה – הבהמה, שולטת בו. ראשית, היא שולטת במצוותיו. עד שאט אט ששולטת בכל
גופו ומורידו שאול. לכן, כאשר הקב"ה מבטיח לעמלי תורה השבתת החי'ה רעה,
המכוון לגדול חיות הרעות, הלא הוא היצר הרע. כי עמלי התורה בעצם מבטלים את כח יצר
הרע, בראתי יצר הרע - בראתי תורה תבלין. כאשר תבלין העמל נשאר זך ונקי, צלול
וטהור, ממילא, זוכים לימי שמים על הארץ, ימים ללא יצר הרע, ממש כימות המשיח. כי
כאשר נקיים מחטא, ממיתים כל מיני "ערודים וחיות רעות" המתרגשות לבוא
לעולם, לעולם התורה דווקא. לכן, אשרי מי שעמלו בתורה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה