מחודדין בפיך פרשת תזריע

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה זצ"ל

הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר' משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו

התחדשות. ימי ניסן, ימים של פריחה של ברכת האילנות, ההכרה שהקב"ה בטובו וברחמיו מחדש את עולמו. שבת שהיא ראש חודש, זמן של עבודת השי"ת בהתחדשות, אבל לא סתם ראש חודש, ראש חודש ניסן, ראשון הוא לנו לחדשי השנה. ההתחדשות בהתגלמותה. איזו שבת נפלאה ממתינה לנו. אחרי שעסקנו בתורת הבהמה חי'ה עופות ושרצים הגענו לתולדות האדם. מה טוב ומה נעים שביום ראש חודש ניסן, יום שבזמנו השרה הקב"ה לראשונה שכינתו בישראל, יום שנצטווינו בו מצוותינו הראשונה כאומה, יום שהיו בו עשר עטרות, יום נפלא. והנה, מעלת האדם הוא אשר הוא קיבל את רשות הדיבור. ויהי האדם לנפש חיה מתרגם אונקלוס לרוח ממללא. מה אנחנו אמורים לעשות עם כוח הדיבור. ללמוד תורה. להתפלל להשי"ת. להודות ולהלל ולשבח את הקב"ה. לספר בנפלאותיו. מה אנחנו בעצם עושים. השנה, התשובה ברורה, מנייעסים. לפני בחירות, כל אחד מומחה לסקרים ולמפלגות. האם לשם כך הקב"ה נתן את כוח הדיבור? ממש לא. אדם. אתם קרויים אדם. כי יהי'ה בעור בשרו שאת, סוג של גאווה הגורמת לזלזל בבני אדם, ספחת, סוג של חברים לא הכי טובים שלועסים בני אדם או בהרת, הוא רוצה לנקות את עצמו מכל רבב על ידי שמתכבד בקלון חבירו. זה מה שמביא את האדם לשבירתו. זה מפילו. עם רצונינו להתחדש, בפרשת החודש, בראש חודש, עלינו לחזור לבראשית. לראשון לציון, הקב"ה והתורה הקדושה. להתרחק מכל כיעור. מכל התנשאות. כאשר ננקה את עצמינו מכל וכל נזכה לשורר בפניו שיר חדש מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו בבית נכון ונישא. חודש טוב ומבורך שנזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, הנה, רבינו בחיי מלמדינו אורחות חיים. ישנם שלושה הגרועים מכל. המסית לדבר עבירה. לכאורה כל מספר לשון הרע הוא בסוג של מסית. כי הוא אינו מכריז מראש שהוא הולך כעת לדבר לשון הרע. שיתן אפשרות לסגת מהמקום מבלי לשמוע. השני המלעיג לדברי החכמים. מי שחושב שניתן לחיות בלי תורה שבעל פה. מי שבשאט נפש עובר על דברי חכמים בעצם עובר על דברי השי"ת. והאחרון מי שחושב שהוא יכול להסתדר לבד. בלי השי"ת. המשתחווה לבני אדם כדי לקבל משהו. בלי לשים מבטחו בהשי"ת. ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל,  לכאורה מכאן מובן, בעיית הבעיות היתה זה שהאדם כאשר חטא הכניס למעשה לתוך הבריאה קלקול עד היסוד. וזה נבע מחטאו של הנחש שהסית והמריד. ממילא עד סוף כל הדורות סובלים בני אדם מחטא זה. כי כל הבריאה השתנתה. מדבר שהיה מאה אחוז מצויין ועד לדבר שהפך להיות מקור של רע. ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו מידי אביר יעקב, נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו, ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש: רבינו בחיי מסיים ללמדינו שהצרעת אכן צר ורע. אך זה בא כנגד כל מי שיעמוד וימריד נגד מלכות שמיים בכל זמן מהזמנים. זה יבוא גם על כל מי שלא ישמע לקול החכמים אשר הקב"ה מסר בידם את הנהגת כלל ישראל. זה גם יבוא על מי ששם מבטחו בבן אדם שאין לו תשועה. מכאן יש ללמוד באר היטיב את כל ניסי חודש ניסן, כדי לחזק את הביטחון היסודי אשר אדם חייב להיות אמון עליהם במדרגה הכי נעלה.

אדם כי יהיה בעור בשרו. כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם אלא המדרש של חכמים וחקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר. הנה דברי הרשב"ם מגלים לנו שעיקר פרשת נגעים, עניינה פלאי. מוסיף על כך האור החיים הקדוש "אדם כי יהיה וגו', פירוש על דרך אומרם ז"ל אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם, שאין העכו"ם מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גויים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים בתחילת פרק יא:  ואומרו כי יהיה בעור בשרו, מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי העכו"ם בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא, ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו, ורבותינו ז"ל אמרו כי טעם אומרו אדם לומר אפילו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתיב ויקרא את שמם אדם". הנה כי כן, הפירוש של ענייני נגע צרעת חייב להיות עניין רוחני עמוק, לא רק עניין של מחלת עור חיצונה. עצם זה שהקב"ה מרחיק את הצרוע לגמרי מכלל ישראל ומבודד אותו, מה שלא עשה בשום עניין אחר, מראה כבר את חומרת העניין. לאחר דברי הפתיחה של האור החיים הקדוש שלא שייך שבנפש היהודי יפגע צרעת, כי נפשו של יהודי זכה וטהורה לנצח נצחים. ביותר יובן לנו עניין זה ע"י מה שכתב ה"כלי יקר" בהרחבה "שאת או ספחת או בהרת וגו בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי י"א שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ וי"א שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו ובין כך ובין כך נ"ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו הן העיפוש הפנימי הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע"כ הקב"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל (הנה דברי הכלי יקר מכוונים לדורינו ממש, כשלתוך מחנינו נכנס ביתר "שאת" עניין מכה רעהו. נדיר למצוא חוג או עדה שלא פשתה שם מחלוקת. מנין זה מגיע אם לא מלשני בסתר רעהו. דוד המלך כבר שם לב בפרק לט למחלה זו, הוא מציע לנו אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום. לסגור את הפה מדיבורים. הי'ה בירושלים איש צדיק אשר כונה בפי כל רבי נחמן שותק. היו כאלו שחשבו לתומם שרבי נחמן אילם. עד שלפני פטירתו פתח את סגור פיו, אמר לבנו חששתי שאפול בגיהנם. לרשום דברים על ניר, יש יותר זהירות. לכן שתקתי. נחזור לדוד המלך ששואל אם אשתוק, נאלמתי דומי'ה – החשיתי מטוב, אזי גם דברי תורה לא אומר. דוד המלך ממשיך לתת הדרכה, חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. כאשר הנשמה – הנפש מיחלת אך ורק לדברים שבקדושה {דברי תורה נמשלו לאש, מימינו אש דת} אזי ניתן שוב לפתוח את הפה. על דרך הכלי יקר אחרי המוציא רע, כאשר הרע סולק לגמרי מהפה, אזי מוצאת הפה {שוב משחק מילים בלשון הקודש – היא מוצאת להשרף, לשון יציאה והצתה} אזי ניתן שוב להשתמש בכלי המפואר)  ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו והיה בעור בשרו לנגע צרעת תרתי בעור בשרו למה לי אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות (הוי אומר שיסוד היסודות היא טהרת המחשבה, על דרך מה שהרבי המהר"ש מלובביטש זצ"ל טבע "חשוב טוב, יהי'ה טוב". הלא גם האשה החכמה אשר יואב שלח לדוד המלך הסבירה שמחשבות השי"ת להיטיב לאדם, הוי אומר שיש לחשוב טוב כדי שמהמחשבות יצאו פעולות המכוונות לטוב)  לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע"כ נעשו לנגע צרעת ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים כי במסכת ערכין (טז) אמרו רז"ל על שבעה דברים נגעים באים וכו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים ובמדרש (ויק"ר יז ג) מביא על עשרה דברים וכו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פרשה זו כ"א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על שלושה דברים האחד הוא על לה"ר שכן פירש"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט וכו' השני הוא על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב השלישי הוא על צרות העין שנאמר ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו ודבר זה כולל כמה דברים הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי הן הגזל שמנו רז"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו ושלושה דברים אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין (כל מחלותיו של בלעם הרשע כלולים בסובב את הנגעים. נפש הרחבה רוח הגבוהה ועין הרעה הם הם הסובבים והמסובבים את הליקוי לשון. ליקוי זה נובע ממחשבות בלתי טהורות. ממש דוגמת גיחזי אשר מחשבותיו היו לכוון חמדת הממון, משם גנב דעת רבו כדי לחפות על הממון. אבל הנביא עיניו משוטטות בתלמידו ורואה שקוף מאד רוע מחשבותיו וממציא לו את צרעת נעמן. ודאי שזה נבע מכל שלושת הרעות שמצינו בבלעם) וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות אין להם סמך מן פרשה זו ע"כ ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד שלושה אלה והם לה"ר וגסות רוח וחמדת הממון וכללם הפסוק האומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ורחב לבב היינו החומד ממון שכן אמרו אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה ואותו אצמית דרשו רז"ל על מצורע מוחלט ועשה בפסוק שתי חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור אחד שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי וכל גבה עינים הוא רחב לבב כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב כמ"ש וכסף וזהב ירבה לך וגו ורם לבבך וגו וראיה ממ"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ"ש ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ר"ל שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו:  לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות וכן כתב הרמב"ם בח פרקיו כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל או בהרת היינו לבנות מין זה בא על המספר לה"ר ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא כמ"ש לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון או הגסות או לספר בגנות חבירו ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע כדרך שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא ואמרו רז"ל שלקו בצרעת  כד"א וראשו יהיה פרוע והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל והיינו ענין הצרעת: נראה מכאן ברור שכל הפלא הזה הנקרא צרעת הוא החצנת פנימיות רקובה. כדי למנוע זאת יש לקחת את הצד הנגדי לגמרי, שלושת מידותיו של אברהם אבינו, עין טובה נפש שפלה ורוח נמוכה. כל המעלות האלו יביאו את האדם לטהרת לשונו. כמובן שמעלות אלו הם היסוד לכוהנים. פי צדיק יהגה חכמה, הכח להפעיל אצל יהודי חרטה על החטא עד כדי שזדונות יהפכו לזכויות. בטרם ניגש למה יעשה האדם ויכופר לו, נציץ בדברי הספורנו בענין זה "שאת או ספחת או בהרת, כלם מיני צרעת ומראיהן לבן כמו שבא בקבלה, ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא"ה והאלבארם והנתק, אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמאם התורה כלל, כי אלה הד' מראות לבדנה שספרו ז"ל שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה באות בתוכחות על עון, כאמרם ז"ל: כל שיש בו אחד מד' מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל, והובא (אל הכהן), כי כל מי שילך אל מקום להתפעל לא יקרא בא אז, אבל יקרא מובא, כענין תובל למלך רעותיה מובאות לך, והגישו אדוניו, והביא האיש את אשתו, וההפך ונגשו אל המשפט, ונקרב בעל הבית, עד האלהים יבא דבר שניהם". הנה ניתן לראות קונצנזוס ואחדות דעים בין המפרשים, נגע צרעת בעצם הוא נגע פנימי, רוחני עמוק. ענין שטעון תיקון. עניין שסובב חוסר רצינות בעבודת השי"ת. מזבח כפרה, למי שלעג למזבח ולמי שחשב שאין צורך בכפרה כלל. כדאי כאן להביא את ההלכה הידועה של הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת אשר מחדד ענין זה. "הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו" הוי אומר, יסוד הצרעת היא לזעזע את האדם אשר בראש מעייניו יש "יהי'ה בסדר, לא נורא. היות שזה בעצם נורא ואיום, לכן הקב"ה מביא עליו ייסורי איוב כאלו, מפרידו מכלל האנושות. עד שלבבו יבין וישוב ורפא לו. העולה מכאן, יסוד הרפוא הוא הכפיפות לצדיק הדור, לקבל דבריו ולא לסטות מהם ימין ושמאל כמו שאכן הכלי יקר מסיים וז"ל "והובא אל הכהן אין טהרתו כ"א ע"י כהן יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו שלוש מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד ע"כ יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו כי הוא היה עניו ביותר כארז"ל גדול מ"ש במשה ואהרן ממ"ש באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב ונחנו מה. (כמו שהנביא מלאכי מציין כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-א-ות הוא. דעת כידוע היא חיבור לדבר. אצל בצלאל רש"י מציין שדעת היא רוח הקודש. שהיא היא החיבור בין האדם לקונו. חיבור זה שייך למי שיכול לבטל את עצמו מכל וכל. חיבור זה ניתן לאהרן הכהן לחבר בין עם ישראל לאביהם שבשמים. בטהרת פיו הביא לשלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. זה יצר מיד את החיבור הרצוי והטבעי בין ישראל לאביהם שבשמים. כל זה יכל לעשות מחמת טהרת לבו. נטול כל חמדה, מלבד רצונו לעשות רצון קונו.)  וכן חטא חמדת הממון לא היה ג"כ באהרן יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה ע"כ היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס ע"כ מן הראוי שכל שלושת מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן":