בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי
יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן
הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל,
ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל
עמי לא התבונן. שוב נקלענו
לימי בין המצרים, שבוע שחל בו תשעה באב. כאשר ידוע לנו מראש, שכל דור שלא נבנה בית
המקדש בימיו, כאילו נחרבה בימיו. זאת אומרת, ענייני החורבן חוזרים שוב ממש כמו
בימי החורבן. כאשר בתחילת הפרשה משה רבינו אומר את כל הדברים ברמז, הפרשה מעוררת
הזמן, מה רומזים לנו. על מה עלינו להתבונן. "ותופל". כאשר עושים את
העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. כאשר תופלים דברים שאינם נכונים. הנביא אומר שהצדיק
אבד ואין איש שם על לב. מה הי'ה מיוחד בהרב הצדיק רבי שרי'ה דביליצקי זצוק"ל,
המיוחד שבו הי'ה, שהוא שמר על ההלכות שלמד ככתבם וכלשונם. זכורני, ישבנו אתו
במרפסת לשוחח בדברי תורה, פתאום הוא קם. אחר כך התיישב. הוא ראה שאנחנו תמהים. הוא
הסביר, אמי עברה ברחוב וההלכה מחייבת לקום מפניה. כאשר כפשוטו למד את ספר חפץ
חיים, מאותו יום והלאה שמר פיו ולשונו. כי את ההלכה יש לקיים. ככה פשוט. והנה,
הנביא זועק שנתבונן. אם יש מבצע בתל אביב לפתוח את המזללות דווקא בתשעה באב, מה זה
אומר לנו. זה אומר, שאנחנו רחוקים מאוד מלחשוב מה חשוב להקב"ה בעולמו. מה הוא
מצפה מאיתנו. הוא מצפה שנקיים את השולחן ערוך ככתבה וכלשונה. כאשר כל אחד מתחיל
להקפיד, ראשית לכל על עצמו. הנביא מיכה אמר, ומה ה' דורש ממך. לא מזולתך, ממך.
ברגע שכל אחד יקפיד בעצמו לקיים תורה ומצוות כמצווה, כל אחד יגרום לסביבתו גם
לקיים. מתוך הבנה ואהבה. כאשר העיקר ישוב להיות עיקר, נאהב כל יהודי באשר הוא שם,
גם אם הוא נוהג בצורה שונה, אז בוודאי הקב"ה יראה שאנחנו רוצים לשוב לציון
ברחמים, ועינינו יזכו לראות הדר כבוד מלכותו בשובו למקדשו על ידי דוד משיח צדקינו,
במהרה בימינו, אמן ואמן.
מקדש ברנע. הוא מדבר פארן וכשנסעו מחורב בשנה שניה בעשרים בחדש כמו
שכתוב בפ' בהעלתך ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. ולמעלה כתוב בתחלת הפרשה ויהי בשנה
השנית וכתיב בתריה ויסעו בנ"י למסעיהם ע"פ ה' ממדבר סיני וישכון הענן
במדבר פארן ואח"כ הולך ומספר היאך באו למדבר פארן שבתוך כך ויהי העם
כמתאוננים והתאוו תאוה שעל כך נקרא שם המקום קברות התאוה ומשם באו לחצרות ושם
נצטרעה מרים ונשתהו שם שבעת ימים ואחר נסעו העם מחצרות עד שבאו ויחנו במדבר פארן
וזהו וישכן הענן במדבר פארן שאומר למעלה וזהו אחד עשר יום מחורב שהיו הולכין דרך
הר שעיר שלשה ימים כמו שכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים ובשבעה ימים שלא נסעו עד
האסף מרים הרי עשרה וביום אחד עשר נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן הוא קדש ברנע שמשם
נשתלחו המרגלים כמו שכתוב וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן אל מדבר פארן קדשה וגו'
וגרם העון ונגזר גזירה להשלמת עכבתם מ' שנה כמו שכתוב לפנינו והימים אשר הלכנו
מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה עד תום כל הדור וגו'
ומ"ש ונסב את הר שעיר ימים רבים זה היה לאחר שנסעו מקדש עד שבאו להר ההר על
גבול ארץ אדום בשנת הארבעים כל זה פירשתי אני הצעיר מפירוש כתב ידו של רבינו. כי
רבי אלעזר מבליינצי העמידני על האמת. ועתה אשוב לפירוש רבינו שמואל זצ"ל וכן
הורה לי הרב מי חכם ויבן את זאת כי פסוק זה לא נכתב אלא לפי שכתוב לפנינו ונסע
מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא דרך הר האמורי ונבא עד קדש ברנע סמוך לארץ
ישראל שמקדש ברנע שלחו מרגלים ונשתהו שם ארבעים שנה לכך הוא כן כשנסעו מחורב ללכת
דרך הר שעיר דרך ישרה היו יכולים ליכנס לארץ ישראל באחד עשר יום עד קדש ברנע אבל
לפי שחטאו ונסב את הר שעיר ימים רבים עד ארבעים שנה וגו' וזהו שאמר לפנינו ונסע מחורב
ונבא עד קדש ברנע בימים מועטים שאין בהם כי אם מהלך אחד עשר יום אבל מקדש ברנע
שלחתם מרגלים ונשתהיתם ארבעים שנה בחטאתיכם: הנה דברי הרשב"ם אשר ידוע כמקצר, מאריך להסביר בטוב
טעם ודעת המכוון של דברי משה רבינו לפני מותו. ראשית לכל, יש לערוך חשבון נפש מקיף
על כל מה שעשו במדבר. איך וממה הכל התחיל. ברגע האמת, יש לציין שהכל התחיל כאשר
עזבו את המקום הנכון. כמה קשה לעזוב מקום תורה. במקום של התורה, ידוע שניתן לחיות
בהסתפקות. חיי צער תחי'ה. ברגע שנסעו החלו התלונות של כאבי רגליים של המתאוננים,
החיך היבש של המתאווים עד שנפלו לפח של המרגלים. זה גרם למשפט ארבעים שנה וכו'
ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי. אלו שיכלו לדעת יותר מכולם, אלו שראו יותר
מכולם, דווקא אלו אכזבו יותר מכולם, כמו שמשה רבינו מסכם, ממרים הייתם מיום דעתי
אתכם. זה המסר של משה רבינו לכל הדורות. ללמוד לקח לפני שהקב"ה צריך ללמדינו.
לפני שלא יבוא עלינו, אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם. זה דרך האמת. לשוב בתשובה
ולחיות בחשבון. להודות על כל נשימה, לעבדו על כל יום שנותן לנו לראות עולם מופלא.
אזי יראה שאכן בניו רוצים להקים שכינתא מעפרא, יחזיק בידינו ויוליכינו קוממיות
לארצינו.
וריבכם, בעניני הדין ותביעת ממון, וזה ספר להזכירם את פשעם
שאע"פ שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד
יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן
שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם
מרוע לב: דברי הספורנו מדהימים. ממש
מתאימים לימים אלו. הנה עדיין אנחנו מתפלשים בסוגיית אקמצא ובר קמצא, על שנאת
חינם. החכם מכל אדם למדונו בקהלת מה שהי'ה הוא מה שיהי'ה. ברגע שלא ניקח את עצמינו
לידיים לחשוב מנין כל כך הרבה רוע, חוסר פרגון. בתי הדין מלאים דיני תורה על שכנים,
שללא סיבה מונעים לאלו הנמצאים במצוקה לבנות עוד חדר. מנין זה נובע צרות העין. משה
רבינו שבע מהמריבות הללו. עד כדי כך שלכל עשרה יהודים היו צריכים למנות דיין. אולי
בלשון זמנינו לבנות שטיבל של הפלג הזה או האחר של ישיבה/חסידות פלונית. העצה
היעוצה היא הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, כעניין עשה לך רב. שיש לו בינה מבין דבר
מתוך דבר להסיר רוע הלב ולקרב הלבבות. לכן גם נאמר עשה לך רב ולא קנה לך רב. כדי
שהעשי'ה תהי'ה מקובלת ומתקבלת.
ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי. ואני
תמה, אם כן מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים. אולי טען
עליהם, כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם
אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין, כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו: והנכון
מה שפירשתי שם, שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו
וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים
ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר
המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, וזהו
ותרגנו באהליכם. וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן
בתחלה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו למשה אנה אנחנו עולים אחינו
המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו. ועל כן יאמר להם משה עתה, אמת הוא כדבריכם
שהעם ההוא גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה. וזה טעם
ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה. הנה כל הפרשה
כפשוטה ומשמעה: הרמב"ן משמיענו מה
הי'ה הפשע המחריד של המרגלים והבוכים. לית מאן דפליג שכולם הודו שטובה הארץ מאד
מאד. ממילא החטא חמור בכפליים. החטא הוא מרידה ישירה בהקב"ה, חוסר אמונה
מוחלט. מכאן מובן מאד שמשה רבינו אומר לעם ממרים הייתם. אין לך מרד גדול מחוסר
האמונה שהקב"ה יכול להנחיל להם את הארץ לאחר שראו במו עיניהם מה שהקב"ה
עשה למצרים. זה אומר עד כמה יש לדקדק בכל תלונה על מה היא נאמרת ועוד יותר נגד מי.
אילו היו טיפה יותר זהירים היו מונעים מאיתנו הבכי'ה לדורות.
כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים
כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד
הש"י ומורדים בו, הקב"ה מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין
בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה
ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו שאמר (מלכים א יח)
ואתה הסבות את לבם אחורנית: רבינו בחיי
מלמדינו את דרכי הנהגת השי"ת. כי לא יחפוץ במות המת כי אם ישוב מדרכו וחי'ה.
ראה מה שהקב"ה עשה עם ננוה. אשור, גויים. אשור שסנחריב יגלה את עם ישראל.
ובכל זאת, נבראו בצלם ויש לתת להם הזדמנות. ברגע שיש לאדם שבריר של תקוה לשוב
בתשובה, הרי הקב"ה ימתין לו. אבל, כאן בסיחון ועוג אשר נכנסו למלחמה לא להם,
הראו שאינם שונים מפרעה שאיבד את האפשרות לחזור בו מפני כובד לבו. משה רבינו בעצם
מלמדינו להתבונן, לא להכנס למצב של עקשנות, עקשות ודווקאיות. מצבים אלו הרסו את
עירינו והחריבו את מקדשינו. אם היו שומעים בקול ירמי'הו הנביא לא לרדת מצרימה לאחר
רצח גדלי'ה בן אחיקם היו יהודים אלו נשארים בחיים. הדווקאיות המיטה עליהם אסון. אם
בר קמצא הי'ה קם והולך מפני שאינו רצוי, לא הי'ה נחרב בית המקדש. גם אם בעל הבית
הי'ה קצת יותר סלחן היינו עדיין מקריבים זבחי רצון. אבל, היות שהיו להם מידות
מושחתות, הקב"ה סייע בידם להחריב ביתו ולשרוף היכלו. מכאן נלמד, להעביר על
מידותינו, לסלוח ולעבור הלאה לסדר יומינו כדי שנוכל לעבור לסדר היום לו אנו מצפים.
כהן עומד ומקריב תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה