מחודדין בפיך - פרשת קורח

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל

אחד מהדברים המדהימים בפרשה, זה היכולת של עם ישראל להמשיך להתעקש ולהביא על עצמם עוד ועוד עונשים. לא להסיק את המסקנא המבוקשת, הנרגנות רק מביאה עוד ועוד אסונות. כולם ראו את קורח, דתן ואבירם ומאתיים וחמישים מקטירי הקטורת נשרפים ונבלעים באדמה. לכאורה, השכל הישר מחייב, לנהוג בענווה. לבקש סליחה. אבל, לא עם קשה עורף כמונו. מיד מושיטים אצבע מאשימה לקראת משה ואהרן, אתם המיתם את עם השי"ת. נמאסתם. תסתלקו. מיד, עוד מגיפה. והפעם הקב"ה לא בא למשה רבינו. הוא לא חיפש שמשה רבינו ילמד עליהם שום זכות. נמאס לו שמשה רבינו נותן שירמסו אותו. כעת הקב"ה מתייצב לכבודו. אבל, למשה רבינו, הרועה הנאמן, הי'ה עוד קלף אחד. סוד ממתן תורה שהוא קיבל ממלאך המוות. כעת היגיע הזמן לשלוף אות הקלף ההוא ולהשתמש בו. הוא מצווה על אהרן לקחת מחתה ולכפר על עם ישראל. האמת, שייתכן שכאן אנחנו רואים הרבה יותר במוחש את הענווה של משה רבינו. את המסירות לתפקיד, שהוא נושא את היונק המרדן בחיקו ומבקש לחנכו בסבלנות אין קץ. כעת, הבה נתבונן, מה אנחנו עושים במצב דומה, איך אנחנו מתנהגים ומגיבים. נגיד שזה עתה סיימנו מריבה רצינית. אנשים ניסו לנשל לנו את הפרנסה, את מקום הלימוד / התפילה. אנשים הרסו לנו בשידוכים או בשידוכי הילדים. הוציאו עלינו שם רע. ניצלנו מזה, הרוחות נרגעו איך שהוא ומיד מישהו חדש מעורר את העניין מחדש. יש מי שמוכן "לחסל" את מי שממרר לך את החיים ואתה מחליט לרחם עליו. אתה יודע שכל מה שעושים זה בעצם מאת השי"ת. או שזה ייסורים של אהבה או איזה כפרת עוונות. לכן, אתה לא מוכן לפגוע במי שפגע בך, בדיוק כמו שדוד המלך לא הסכים לפגוע בשמעי בן גרא. זה בדיוק מה שמשה רבינו עשה. למרות שכל הטענות היו כלפיו, הוא מרחם ושולח את אהרן להציל את מה שנשאר. לא משנה אם אלו היו דתן ואבירם שמררו את חייו עוד מימי מצרים דרך כל הנרגנים למיניהם ועד לקורח, שמערערים את עצם הסמכות של משה רבינו להנהיג. הכל זה מאת השי"ת. צריך לרפאות אותם. להחיות את נשמתם. אזי יבינו וידעו. חודש תמוז כבר כאן, האש של המחלוקת נמוכה, אך תיכף בחירות לעירי'ה. האם נוכל להתעלות על עצמינו בלי מחלוקות ומריבות. לפרגן איש לרעהו כדי שהקב"ה יראה שאכן כל מה ששווה לנו זה לחזור ולעבדו בבית שלם בהר מרום הרים. הבה  נזכיר לעצמינו שאנחנו נמצאים בזמן שמצווה להרבות בה באהבת חינם, ככל שנרבה אהבת ישראל כך נקדם את הגאולה השלימה, במהרה בימינו, אמן ואמן.

ויקח קורח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם, ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנא' קח את אהרן קחו עמכם דברים: מה ראה רש"י להביא את מכלול הפירושים. אלא ללמדינו, שברגע שלבו של אדם ברשות יצרו, הוא יתור אחר לבבו האכול קנאה. כדי לבצע את זממו כל הדרכים כשרות. גם תעמולת שקרית. כדי שקורח אכן יבצע את זממו, כדי להפיק את המרד, זמם ושכנע ראשי הסנהדראות, באותם דברים אשר משכו את לבו. הקנאה התאווה והכבוד. סופם, שהוציאו אותו מן העולם.

בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם שנא' ובקהלם אל תחד כבודי והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים שנא' בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: לכאורה תמוה, מי אינו יודע שלוי הוא בנו של יעקב אבינו. אלא, רש"י מבאר שמדובר בייחוס של מעשים. לבוא וליזום, לבוא ולקחת סמכות לבד, ללא נטילת רשות, ללא התיעצות ולהשתתף עם מישהו במפגן או פעולה, זהו בדיוק נכד של לוי. גם לוי יזם עם שמעון הריגת שכם ללא סמכות. לעומת יעקב אבינו שלא עשה שום עניין ללא אמו, או ידיעה שאכן זה רצון השי"ת. ממילא אין כאן שום ייחוס ליעקב אבינו.

וטעם וידע ה' את אשר לו. לעבודת לויה, ואת הקדוש, לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש: הרמב"ן מפרש לנו בהרחבה את זדון כוונתו של קורח, עד כמה עומק תכנון המחלוקת. והכל "לשם שמים". זה האומנות לקחת ציווי השי"ת ולעקרה מכל תוכן לשם קנאה תאווה וכבוד, באיצטלת לשם שמים. לכן, משה רבינו מודיעו בוקר ויודע ה' את אשר לו, מזמן. אין כאן בחירה חדשה. לולא האילוץ, לא הי'ה מבחן המחתות. אבל כעת, לאחר שקורח הכריח לברר שנית את העניין הולך להיות בירור לדורת.  וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות, לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים, יקריב אליו מחר. לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם: וכתב רבינו חננאל, כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח, וזה טעם רב לכם בני לוי, שמעו נא בני לוי, אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ: וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה', כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל, להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד: כנראה, רבינו חננאל סומך על זה שכל מי שהי'ה סמוך למטה ראובן מרד עם קורח. מה יותר טבעי שקורח יפנה קודם לבני שבטו מאשר שבטים אחרים. שם הטענה תהי'ה שכנראה כולם היו צריכים להיות כהנים, אבל הרצון לההדיר את אהרון שינה את הצווי האלוקי. הרמב"ן מסרב לקבל זאת מפני שהנה אנחנו רואים שקורח מנסה להחזיר את העבודה בבכורות, מה שהי'ה מונע מאהרן ובניו הנשארים את הכהונה מכל וכל. אבל טעם רב לכם בני לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר כי כל העדה כולם קדושים, ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה טעם ויאמר משה אל קרח, אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו: זה עוד סוד, לבטל מחלוקת, גם כאשר נראה שאין מטף לכיבוי אש המחלוקת. הצד שאינו צד, יש לו לבטל את המחלוקת ולהבהיר את הדברים. בדיוק כמו שמשה רבינו נהג בעת הזאת. לכן, משה הסביר בטוב טעם ודעת מה מכוונו של קורח. והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים: יותר מכך, יש כאן עניין להדגיש כי מה שממית זה החטא. מי שמקטיר דרך נציון וחטא, דרך גאוה ויהירות, הקטורת ממיתה. מי שמקטיר דרך פיוס, אין לך פיוס גדול מהקטורת, העבודה הנבחרה של כפרת יום הכיפורים. ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו', ולא נזכר זה רק בספור משה לעם, וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך. ולפעמים לא יזכיר האחד כלל, כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כענין שאמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות, כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו': ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן קח את המחתה ושים קטרת, שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא, כאשר פירשתי ענין הבית והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה': וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו, לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו, נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן. ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש, והוא הנכון. ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה: סיכום הדברים, כל מה שמשה רבינו עשה, עשה ע"פ השכינה, כי עבד נאמן קרא לו. בכל ביתו נאמן הוא, בין כאשר צוה להקטיר קטורת אשר הביאה מות בין כאשר צוה לאהרן לכפר על בני ישראל.הוא זה שעמד נגד כל הצעקנים וכל מיני פרופוגנדה זולה להגדיל תורה ולהאדירה. הוא זה אשר נשא שם שמים בגאון להרבות כבוד שמים, ממנו נלמד ונעשה.