מחודדין בפיך - פרשת תזריע מצורע

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל

רש"י מקדים שהסמיכות של פרשת שמיני לפרשת תזריע, ראשית בארו את תורת הבהמה, החיות, העופות והדגים. לאחר שבארו את תורתם באר היטיב מביאים את תורת האדם. לכאורה ניתן לומר כאן כמה עניינים. ראשית, כמו שביום השמיני השרה הקב"ה את שכינתו על המשכן, כאן, ביום השמיני, הקב"ה ממשיך נשמה קדושה לרך הנימול. יתר על כן, בעניינם של נדב ואביהוא שנהרגו כי "שחצים" היו, הוי אומר גאוותנים. הם לא נישאו כי אמרו, מי ראוי'ה לנו, בנים של הכהן הגדול, אחיינים של המלך. לשון הרע בדרך כלל נובע מגאוות המספר על המסופר. ללמדינו, הרי הקב"ה נתן לנו את כוח הדיבור שנהי'ה למעלה מדרגת "חי". שהרי התרגום על "ויהי האדם לנפש חי'ה", לרוח ממללא. הוי אומר, מעלת האדם שהוא מדבר. אבל, אם דבריו אינם ראויים, הרי הוא נופל ממדרגת אדם. לכן, מיד אחר פרשת לידת האדם הקב"ה הכתיב בתורה פרשת נגע צרעת. להביא את הסור מדע כדי שנדע לעשות טוב. ללמד כאשר לא מתחילים ללמד ב"תורה צוה לנו משה", חלילה קל להגיע לנגע צרעת. השבת, שבת מברכים חודש אייר, הצדיקים אמרו שאייר ראשי תיבות א'ני ה' ר'ופאיך. מי אינו זקוק לאיזה רפואה. מי בגוף ומי בנפש. הרפואה, כרוכל שמצא רב ינאי, מי האיש החפץ חיים, רוצה חיים בריאים, נצור לשונך מרע. בכל יום, מסיימים את תפילת העמידה בבקשה ובקבלה של נצירת לשונינו מרע. היגיע הזמן שנתחיל לא רק לומר אלא גם לקיים. ללמוד מהציפרים שמצפצפים יום שלם בלי צפצוף אחד של לשון הרע ורכילות. ברגע שנקדיש את פינו ולשונינו להודות ולהלל את השי"ת על ידי לימוד תורה ותפילה, ירפאינו כמו שנאמר רפואה בשמיני. יהי רצון שאכן נזכה שהקב"ה ימול את ערלת לבבינו ונזכה בחודש זיו לראות את זיו פניו בבית השלישי במהרה בימינו, אמן.

אדם כי יהיה בעור בשרו, למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא אל האשה אמר, ולאדם אמר. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר  ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, רבינו בחיי בא ללמדינו יסוד עצום, למעשה הכל מה שהקב"ה עושה הוא טוב. אבל, כאשר האדם מהפך רצון הבורא, אזי בעצם האדם מביא על עצמו רע. הבחירה לדבר לשון הרע, ללעוג לחכמים או לבטוח בבשר ודם, הם בעצם בחירה רעה. זה לבחור להענש. לכן כל בר לבב ישים לבו לבל יכשל בכל שלושת עניינים אלו ביותר. ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הוי אומר, לא רק שיש להיות זהירים בלשון הרע כדי להיות מחוץ לקהל, אלא שיש להיות גדורים מכל ענייני פריצות וכדומה. חייבים להיות מורמים בכל ענייני הקדושה לבל נסלק מהקהל. הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, גם זה ישים האדם לליבו, שהכל מאתו יתברך. ממילא אופן הדיבור הוא המחייב. אם נתבונן, פרעה שנתגאה, מי ה' אשר אשמע בקולו, לקה. משה רבינו דבר דיליטוראיא על עם ישראל נצטרע ידו. הכל נמדד, נשקל ונשפט. כאשר מפנימים זאת, הסיכוי רב יותר שננצל מכל מחלה ופגע רע. ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה  מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו מידי אביר יעקב, נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו, ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש: היוצא מכל זה כאשר נהי'ה מסופחים לעובדי השם יתברך ונלמד מדרכם, ממילא לא יבואו עלינו מיני נגעים.

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה: ובתורת כהנים דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו, ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון: ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים: הרמב"ן רוצה לעורר את בני האדם. חז"ל מכנים בגדים – מכובדים, כאשר מכבדי האדם מקבלים נגע, הרי זה סימן לכל לראש שהאדם אינו מכובד. ביתו של אדם זה מבצרו. כאשר המבצר ננגע הוי אומר שהאדם בכי רע. הרמב"ם מצדד שבראש ובראשונה הבית הוא זה אשר ננגע. כאשר האדם אינו שב בתשובה אזי בגדיו נטמאים. לכן, יש לאדם לדעת שהקב"ה למען היטיב לעמו, לפני שנוגע באדם עצמו יטפל ברכושו. במה שמעמידו. היות שחשוב לו החיצוניות, חיצוניותו נפגעת בראשונה. אזי, כולם רואים שאכן פנימיותו רקובה. לכן יש ללמוד פרשיות אלו בעיון רב לטהר ולקדש לשונינו.

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע, וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה' על עמו, הספורנו זצ"ל בא להשריש בליבנו דברי שלמה המלך, כי את אשר יאהב ה' יוכיח. הנה עם ישראל נאמר בהם כל מילי דמעליא. בנים הם למקום. דומים הם ליוצרם. לכן, הקב"ה רוצה שחוט המשולש של קודשא בריך הוא אורייתא וישראל לא יינתק. חיבור זה יתכן רק בשמירת הלשון, כדי שקדושת התורה תדבק במוצאת הפה. רק מי שיש לו פה קדוש דובק בו הקדושה. וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא צלם אלהים" ובכחו הבחיריי הנקרא דמות אלהים" כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם, וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך, כעת, כאשר עולם התורה מצוי יותר מתמיד בדחקות, יש להתעורר ביתר שאת ויתר עוז לכלות ולבער ממחנה יראי השי"ת את נגע הביקורת, המתכבד בקלון חבירו, המחלוקת. כי הרי זה אות מן השמים, שהקב"ה פוגע בממונות של מאן דהו לעוררו. לית מאן דפליג שכיום יש ריבוי תורה למכביר. התמדה ללא לאות. אבל, עדיין נגע השנאת חנם פשה תפשה במחנינו. לכן, בעלי התורה בצער. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו' כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל, ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו הם ז"ל, וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה (למעלה) זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם: זה המסר והמוסר החד שעלינו ללמוד. אדרבה, נהי'ה כצפרים מצפצפים, שבחי הקב"ה וחידושי תורה. נדבק במדותיו להיות מרחמים ומחננים לכל דכפין. נקבל פני כל אדם בסבר פנים יפות. ממילא נחזור להיות אותו סגולה, אוצר חביב שהקב"ה ייעד אותנו להיות. נקיים בהידור דברי רב יוסף "והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים (אשר) ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין", ממילא נהי'ה גאולים מכל צרותינו תכף ומיד.

וראה וגו' בקירת הבית וגו', פרשה זו רמזה מפעלות ה', בהנהגתו עם הרשעים, אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם, ואמרו בזוהר כי הקדוש ברוך הוא נותן הנפש בגוף האדם מצלחת מה טוב, ואם לאו הוא עוקרה משם וחוזר ושותלה במקום אחר, והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרבותינו ז"ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו':  ואמר כי כשיראה הקב"ה כי הנגע בקירות הבית, פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית, והוא מה שרמז באומרו שקערורות, תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות, ואות הא' נבלעת במבטא, וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות, ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז"ל סימן לעבירה הדרוקן:  גם אמר אדמדמות, רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן, יצו ה' לסגור הבית, פירוש שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסה בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו יסורין, לרחוץ כתמיו ונגעיו, והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו'. האור החיים הקדוש מסביר לנו עד היכן הכח של לשון הרע מגיע. לבאורה כדאי להביא את דברי רבינו בחיי וז"ל "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת. אע"פ שקבלת רז"ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואח"כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות". הוי אומר למרות שרחמיו על כל מעשיו, ידע האיש הישראלי לשמור מכל משמר ולהזהר בזהירות יתירה מכל לשון הרע. מלבד שזה מטמא גופו ולשונו, זה מטמא מעונו. הוי אומר שהאדם מנתק עצמו מכל וכל מכל שפע שהקב"ה רוצה להשפיע עליו. אין אבדון גדול יותר ממי שהוצא מכלל אלו שהקב"ה משפיע עליהם ממרומים. זה יתכן רק ב"דל גאה". הטהרה, זה לתפוס את הענוה, השתיקה. דבר פלאי זה אומר רבינו בעל הטורים וז"ל נראה לי, ב' במסורה, כנגד נראה לי, מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא; ב), זהו שאמרו חכמינו ז"ל (נגעים פי"ב מ"ה) שאפילו ת"ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע, וזהו מרחוק נראה; שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע. המדבר בגאות, הוא מרחיק עצמו מהשי"ת. הטהרה, ההתקרבות הוא על ידי לשונינו רינה. לדעת שאפילו מרחוק ה' נראה לי, בכל זאת אהבת עולם אהבתיך. אזי יפעל את המשכתיך חסד. ברגע שנסיר ממעונינו האבנים הנגועות יקויים סוף הנבואה של עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים.