בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
ושכנתי בתוכם. עם ישראל לאחר חטא העגל
הרגישו בשפל המדרגה. הקב"ה בא לנחם אותם שהוא מעניק להם, משכן, מקדש של מטה
דוגמת המקדש של מעלה. מקום שמתחברים בו לעבודת השי"ת. זה אלפיים שנה שאין לנו
מקדש ומשכן. אבל, הקב"ה הכתיב לנו על ידי חז"ל, מה והיכן המקדש והמשכן
של ימינו. יש לנו בתי מקדש מעט, בתי הכנסת שלנו. שם אנחנו מתפללים ולומדים. שם,
בד' אמות של הלכה, הקב"ה שוכן. צר לנו מאד, אנחנו נמצאים בתקופה קשה, אין
אחדות. אם לא די בכך, כל פלג משחק באש, שמי שלא נמנה על המחנה שלי הרי הוא ראוי
לכל בזיון. שכחו, המשכן נבנה מתרומות כל עם ישראל. גם מאלו שתרמו קצת עורות עיזים
או צמר. לא רק במי שתרם זהב. הקלות שבה מבזים גדולי תורה ושמים את דברם כעפר ואפר,
מונע את ביאת גואל צדק. כל עוד שנאת החינם בוערת בקרבינו, אש אינה יורדת מן השמיים
על המזבח. במקום לחפש מאחד, חופרים למצוא מפריד. הפרשה באה לעורר. הנה, ראש חודש
אדר בערב שבת. אדר, מרמז על רצון השי"ת לדור בתוכינו. הוא מחפש את מקדשי המעט
ששורר שם את והב בסופה. את "שולחנו של אדם מכפרת עליו" ששם נאמרים דברי
תורה ומכניסים אורחים. את כולם. לא רק מי ששייך למחנה שלי. את אלו שמכבדים מי
שנוהג כדעת הבית יוסף בדיוק כמי שנוהג על פי הרמ"א. את אלו הנוהגים על פי הבן
איש חי כמו אלו שנוהגים על פי שולחן ערוך של האדמו"ר הזקן. אלו שמבינים
שבקריאת שמע אומרים ה' אחד ובמנחה בשבת אומרים שעם ישראל אחד. לא אלו שמפרידים. לא
אלו שמסירים את הבריחים ואת הטבעות מהקשר של עם ישראל להיות אחד. אלו שזוכרים שיש
נבואה של יחזקאל הנביא "ואתה בן אדם, קח לך עץ אחד,
וכתוב עליו ליהודה, ולבני ישראל חבריו; ולקח, עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפריים,
וכל בית ישראל חבריו. וקרב אותם אחד אל אחד, לך לעץ אחד; והיו
לאחדים, בידך. וכאשר יאמרו אליך,
בני עמך לאמור: הלוא תגיד לנו, מה אלה לך. דבר אליהם, כה אמר ה' אלוקים, הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפריים, ושבטי
ישראל חבריו; ונתתי אותם עליו את עץ יהודה,
ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד, בידי. והיו העצים
אשר תכתוב עליהם, בידך לעיניהם. ודבר אליהם, כהאמר ה' אלוקים, הנה אני לוקח את בני ישראל, מבין הגויים אשר הלכו שם; וקיבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל-אדמתם. ועשיתי אותם לגוי
אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם, למלך; ולא יהיו-עוד לשני גויים, ולא
ייחצו עוד לשתי ממלכות עוד" הנה כי כן, הנבואה מבארת שיש להתאחד כדי שיהי'ה משכן ומקדש. זאת התרומה אשר
הקב"ה מחפש מאיתנו, נדיבי לב, שיש בלב שלהם אהבת ישראל. הם אלו אשר יהיו עמוד
האש לפני המחנה שנזכה שוב לראות את עבודת בית המקדש, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ככל אשר אני מראה אותך וכו', אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך
שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו, כי אמנם תבנית
המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש
הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם, וכן ראוי שיהיו בישראל
כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות, ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב
מבית ומחוץ כאמרם ז"ל בזה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, ועל אותו
הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלהים בלתי מחובר עמו כלל, וכן כרובים
פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו
אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל
ובזה יתעשת האלהים לנו כאמרו ואל זה אביט: וכן תעשו, אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא
כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך. הספורנו מסביר לנו, שמקום המקדש הוא מקום החיבור בינינו לבין
אבינו שבשמים, האוהל מועד. עם מי נתוועד, מי שתוכו רצוף אהבה. דהיינו, בתי המדרש
שלנו הם הם המקום המרכזי להתעלות של לומדי תורה, למדרגת יראים ושלמים, נשברי לב
זכים וטהורים. לאלו יש להם במשכן. זה המקום של השכינה. כאשר נפנים שזאת ההנהגה
הראוי'ה של לומדי תורה, להתנהג בענווה, בדרך ארץ ובמידות טובות, נזכה שוב לאותה
משכן ומקדש שהקב"ה שוכן בתוכינו.
ועשו ארון. יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו, ויצקת
לו, וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל. ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין
בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה
מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום אמר
הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד
לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר. איך זוכים לתורה, מרכזה ולבה של המשכן. ע"י ועשו –
יחד. כולם, לכל יהודי יש לו חלק בתורה. שימו לב למדרש שהרמב"ן מביא מהי
העשי'ה, גם לכוון. לכוון לעיקר מטרתה של המשכן, מקום המאחד את כל הכלל סביב התורה.
יש כאלו שניחונו בסברא ישרה, יש בעמל, יש בזיכרון, על ידי כולם יחד יש קיום לתורה.
זה מביא יסוד זה מוסיף אבן וזה לבינה, זה מלט והשני מטייח עד שהצבעי בא לגמר מלאכת
העניין. הנה, מובן מכאן עניין של כל התורה על רגל אחת. הלל הזקן כוון לדעת עליון,
והיא, מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד. דהיינו שכל עניינה של תורה שנראה איך להתאחד,
איך לכוון לאחד. זה יתכן רק בכוחות משותפים. יסוד היסודות הוא, שלאחר מלחמתה של
תורה נעשים אוהבים זה לזה. את והב בסופה. רק בבתי המדרש שיודעים לכבד את סברת השני,
רק היכן שמבינים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים ומלך עולם, רק אלו באמת יש להם חלק
בתורה.
לחם פנים. לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים לחם נאה כדכתיב ולקחת מלח ואפית
אותה וגו' וכתיב וישא משאת מאת פניו אליהם. וכתיב ולחנה יתן מנה אחת אפים. חלק יפה
מקערה שלפני אלקנה החשובה שנותנים לפני בעל הבית. כי את חנה אהב לכך אפים חשוב. וה'
סגר רחמה. לכך מנה אחת ולא שתים ולא מנות הרבה כמו לפנינה שהיו לה בנים ובנות. הרשב"ם מאיר עינינו. מה היופי של הלחם. שוב, שמשתפים
פעולה. כי לא על הלחם לבדו יחי'ה האדם, כי על מוצא פי ה'. בכל זאת, יש להגיש את
לחם הפנים במאור פנים. אם הלחם אינו מוגש במאור פנים, אזי אינו לחם פנים לפני
תמיד. מכאן מובן מה שארע לבית גרמו שהיו אנוכיים, כדעה בגמרא שלמרות שהיתה להם
סיבה של עתידה המקדש ליחרב ויבואו להשתמש במתכון זה לעבודה זרה, בכל זאת, יכלו
למסור מעשה הלחם לישרים וצנועים. כך ישמרו על תמידות הלחם וקדושתה לדורות. היות
שלא עשו כך ובחרו להיות אנוכיים, גם עליהם נאמר שם רשעים ירקב. גם מי שיכול לומר
על לחם כזה "זנב לטאה" גם בו מצאו פסול. כי לחם אשר יש לה פנים מאירים,
אין בה שמץ של ענייני טומאה גשמית ורוחנית. זאת יפי'ה של הלחם.
ועשית את הקרשים, הל"ל ועשית קרשים כמו שנאמר בכל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן
העומדין ומיוחדין לכך, יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו
ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו
מזומנים בידכם הוא שיסד הפייטן בפיוט שלו טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו
להיות מוכנים בידם מקודם לכן. מעניין על
מה ולמה רש"י חוזר על עניין של עצי הארזים ולא הסתפק במה שהביא עניין זה בריש
הפרשה. אלא, ללמדינו מתן שכרה של חכם עיניו בראשו. דוד המלך כאשר היגיע עת בניית
המקדש ונתבשר שלא יזכה לבנות, הכין הכל לשלמה בנו, ממסד ועד טפחות, כדי שיוכל באמת
לבנות ללא שהיות. די לארון לדור באוהל. יסוד מוסד לבנין המשכן הוא, ההכנה. אם יש
את ההכנה הראוי'ה המשכן תעמוד. המשכן יהי'ה אחד. יעקב שלמתא, ראה כל זאת בשלמותו
והכין את התשתית שאכן יהי'ה מקום ראוי להשראת השכינה. כעת נותר רק לעשות אותם.
כמעשה בראשית שהכל הוכן מיום ראשון, בשאר הימים עמד הקב"ה ותקן.
עצי שטים עומדים, רבותינו ז"ל ביומא (עב,) אמרו שעומדין דרך גדילתן, ונראה
שדייקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים, או ועשית
את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים, שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו
שוכבים, ומאומרו עצי שטים עומדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם,
שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם: רמז המשכן
קרשים, אין קרשים אלא קשרים, שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה העליונים ותחתונים,
וכולן רמוזים בו עשר אמות אורך הקרש, אין לך בחינה מבחינות הקדושה שאין בה כללות עשרה,
ואומרו ואמה וחצי כאן רמז יחוד מצה שלימה ומצה פרוסה והוא סוד ה"א ודל"ת,
או ירצה סוד היסוד חי העולמים, הוא רמז האמה, ועטרת היסוד הוא בחינת חצי האמה, נמצאת
אומר כי כל קרש יש בו רמז עשרה, שישנם בכל ספירה, ויש בהם רמז צדיק וצדק מיוחדים ברוחב
מנין הקרשים מ"ח, והוא סוד (ישעיה נד יב) ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך, האדנים
שמם יגיד, ומעשיהם יצדיק בחינתם, כי הם בחינת השכינה אשר תתכנה בשם אדנ"י, ואשר
תקבל היסוד בתוכה, ומספרם מאה, והוא סוד הקטן למאה, גם היא העשירית למדריגות וכוללת
כל העשיריות הרי מאה. האור החיים
הקדוש מבאר לנו בטוב טעם ודעת מטרת הקרשים. קשרים. זה המקום להתחבר ולהתקשר עם
הקב"ה. אך, כדי לעשות את הקשר, חייבים לעמוד זקופים בשמירת תורה ומצוות. לטהר
את המוח מכל מיני מראין בישין וכדומה. חומת הקודש וקודש הקדשים חייב להיות המחבר
בינינו לאבינו שבשמים. לא באופן חד סטרי של אתערותא דלעילא. לכן, משה רבינו ומי
ששהה בצל א-ל, ידעו לכוון מיסוד היסודות של האדנים ועד לחיבור העליון של הטבעות.
מצד שני עצי שיטים מורה על מעשה שטות, ממש כמו שהיו בני ישראל בשיטים, ללמדינו לבל
יאמר יהודי נואש. תחת ציפוי הזהב של הקרשים יש שיטים. ובכל זאת הם הם הקרשים, הם
הם חומת המקדש. ללמדינו איך להתנהג כאשר נתפסים חלילה למעשה שטות. שבע יפול צדיק,
אבל הוא קם ועומד. עצי שיטים עומדים, בזכות הקשר – קרש שיש עם אבינו שבשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה