בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
חנוכה מסמל את הפסגה של מסירות נפש,
ביטחון אין-סופי בהשי"ת. פרשת מקץ גם יש בה סממנים של אמונה וביטחון שאינם
ניתנים לערעור. יוסף הצדיק יוצא מבית האסורים. יש לו את כל הטענות הנכונות לקחת
לעצמו קרדיט. הוא שם את עצמו בצד, לגמרי. אני לא כאן. הקב"ה הוא זה הפותר את
החלומות. הוא זה שעושה את התוכניות. הוא גם זה שמבצע אותם. בלעדי, שום דבר זה לא
ממני. גם כאשר האחים יורדים למצריים, הוא מרמז להם, כל מה שקרה בזמן האחרון, זה
מהקב"ה. מי שרוצה לחיות חיים, לא להתייאש, לא לכעוס, רק לחיות ולצפות לישועה,
את הא' אני ירא, עליו ללמוד להיות ירא שמיים. בלי יראת שמיים, אין חיים. זה בדיוק
מה שמתתי'הו כהן גדול ובניו נעמדו לעשות. להחזיר את יראת שמיים למרכז החיים. לגדוע
את תרבות יוון החשוכה, הקובעת שהאדם הוא העליון. ממילא כל מה שאדם עושה זה
"בסדר". הסגידה לגשמיות ולגופניות. וכל מה שעקום הנובע מחשיבה אטומה זו.
הם קמו, נגד כל הסיכויים ללמדינו שהקב"ה הוא אדון המלחמות. הקב"ה אינו
זקוק לרבים וגיבורים. הוא זקוק לצדיקים טהורים שהם עוסקי תורתיך. המובן האמיתי של
עוסקי תורתיך, זה שחיים על פי התורה, בקיום מצוות, בדרך ארץ ומידות טובות ומעשים
טובים. על זה נלחמו. ולכן הקב"ה הנחיל להם את הניצחון, ללמדינו, שמי שרוצה
חיים, ימצא אותם רק עם יראת שמיים.
ויען יוסף לאמר וגו', פירוש השיבו למה שטען בתיבת לאמר כי הוא אומר לשמוע חלום לפתור, בלעדי לא היו כן
הדברים, ומה שאמר הוא כי אלהים ימציא פתרונים לחלומות על יד בני אדם, כמו שמצינו
שכן אמר יוסף לשר המשקים ושר האופים הלא לאלהים פתרונים פירוש לא יחסרו הפתרונים,
ואמר ספרו לי אולי ימצא פתרון ולעולם אינו מייחד עצמו לומר כי הוא מפשר חלומות,
וכמו כן הוא אומר לו אלהים יענה וגו': והוצרך לומר יענה שלום, נתכוון לומר לו שלא
יקפיד אם יהיה פתרון החלום מגיד רעתו כי מה' מענה דבר ולא יקפיד לומר כי החלומות הולכים
אחר הפה, ונתן טעם באומרו שלום פרעה כי המלך ישתנה בדבר זה, ולזה אם יגיד רע לא
ממנו יצאו הדברים, וכמו כן הוא אומרו עתה, אלהים יענה את שלום פרעה: עוד ירצה
באומרו אלהים יענה, כי אין סדר אופן פתרונו כסדר פתרון בר הדיא וכיוצא בו שיטה
החלום לאשר יחפוץ אלא אמיתות משמעות הדברים, ולזה אמר אלהים וגו': האור החיים הקדוש מדגיש את הענווה של יוסף. חז"ל שבחו את מדת הענוות.
לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. משה רבינו, העניו מכל אדם, דווקא הוא נבחר על ידי
הקב"ה להיות הרועה הנאמן. דוד המלך, מי שיכל לומר ואנכי תולעת ולא איש, נבחר
להיות ריש שושלתא דדהבא, שושלת מלך המשיח. כי לענוים יתן חן. מי שדבק במידת
הענווה, ראוי לגדולה. ראוי להנהגה. רק איש כזה יש בכוחו לחתור אל האמת. הוא לא יכסה
דברים. וזה בדיוק מה שהי'ה עם יוסף. הוא יכל להתפאר שחכמה זו ממנו. או אז יתכן שלא
הי'ה נהי'ה ממנו דבר כמו כל שאר החרטומים. הגבורה הנפשית, לעמוד בהיכל המלך, על סף
שיא הכבוד ולומר בפה מלא, חכמה זו אינה משלי. הוא זה שראוי שימסור לעם את מסריו של
הקב"ה. כפי שאכן הי'ה.
ויתנכר אליהם. כאשר ראה אותם מיד הכירם ופחד אולי יכירוהו הם ולכך התנכר להם כי שם המצנפת על
ראשו וקצת הפנים, ושנה את עצמו, כענין שנאמר באשת ירבעם קומי נא והשתנית ולא ידעו
כי את אשת ירבעם, וכתיב באשת ירבעם למה זה את מתנכרה. או שהתנכר להם בדברים ודבר
להם קשות ואמר להם בכעס כאלו לא יבא אדם לפניו לשבור, מאין באתם לפני, ויאמרו מארץ
כנען לשבר אוכל, וכאשר הזכירו זה אז נתברר לו שהיו אחיו באמת, וזהו שהוסיף עוד
לומר ויכר יוסף את אחיו, שנתוסף לו בהם הכרה וידיעה אמתית, כך פי' הרמב"ן
ז"ל: ובמדרש ויתנכר אליהם נעשה להם נכרי, נטל הגביע והקיש בו אמר להם אני
רואה בגביע שמרגלים אתם. אמרו לו כנים אנחנו אבל צונו אבינו שלא נכנס בשער אחד,
אמר להם בשוק של זונות מה טיבכם אמרו לו אבדה אבדה לנו והיינו מבקשים אותה אבדה
היום ג' ימים. אמר להם אני רואה בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, מיד
נזדעזעו כולם ואמרו לו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, אמר להם היכן השנים אמרו לו
האחד איננו והקטן את אבינו היום, אמר להם יוסף הביאו אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא
מרגלים אתם כי כנים אתם: רבינו בחיי רוצה שנבין היטיב
מה שיוסף עשה. כל המטרה של יוסף זה להוציא מהאחים את הטוב שבהם. את האחדות.
לפעמים, לא ניתן לעשות זאת מבלי ללחוץ אותם אל הקיר. רק אז אפשר להוציא את כל
הטוב. את האחדות הנצרכת. זה סוג של דרך להשיג את הנצרך. אצל אחי'ה השילוני זה לא
הצליח. אצל יוסף זה הצליח מעל ומעבר למשוער.
בהתחננו אלינו ולא שמענו, והיינו אכזרים נגד אחינו אע"פ שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד
מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו: הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, שלא היה
מתכוין להמיתכם כשעשה מה שעשה כאשר חשבתם אבל היו מעשיו באשר הוא ילד בלתי פועל
לתכלית מכוון: וגם דמו הנה נדרש, אין החטא הנדרש עתה האכזריות בלבד כאשר חשבתם אבל
גם דמו שחטאתם לשפוך דם נקי שלא היה בן מות כאשר חשבתם והנה בלי ספק מת בעבדותו: רבינו הספורנו מלמדינו יסוד עצום. בגמרא מסכת תענית מובא הסיפור עם בנו של
ריש לקיש אשר הסביר לרבי יוחנן שהיסוד של אולת אדם המסלפת דרכו וכאשר הוא אמור
לשאת בתוצאות הוא מתרעם על השי"ת, יסודה מן התורה בפרשתינו. השבטים אמנם חשבו
שפסק דינם הוא על פי תורה. אבל, זה לא הי'ה מסימני ישראל. יהודי אמור להיות רחמן
ולא אכזר. לאכזריות אין מקום בכלל ישראל בכלל ולאח, בשרם ודמם, בפרט. לכן, ברגע
האמת, ראובן מייסר אותם. הנה, זה בוודאי בא לנו מאת השי"ת, אשר מנהיג את
עולמו במידה כנגד מידה. אם לא היתה בנו מידת האכזריות לא יכלו להתאכזר אילינו. אם
נוהגים בנו ללא רחמים, סימן שאיבדנו את הסימן שלנו. דברים אלו אמורים להיות נר
לרגלינו. לא די ללמוד תורה בלבד. עיקר לימוד התורה זה לשפר את האדם ולתקן מידותיו.
לא להיות חלק מ"תופשי תורה לא ידעוני". כאשר אנחנו לומדים פרשיות אלו,
המסרים חדים כתער, ממה עלינו להתרחק. כאשר פני השמיים זועפים, נישאים ורוח וגשם
אין, סימן שיש בנו הרבה דיבורים, אך לא מספיק מעשים. הבה נתחיל לתקן את המידות כדי
שהקב"ה ירצה לקבל את התפילות והלימוד תורה שלנו עד שיתגלה ברחמיו עלינו כמו
שיוסף נגלה לאחיו. בעגלא ובזמן קריב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה