בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
פרשת במדבר מקדימה תמיד את חג השבועות,
זמן מתן תורתינו. השנה, דווקא ראש חודש סיון, יום ההגעה להר סיני יחול בערב שבת
קודש ובשבת קודש שוב הקב"ה ישמיענו שאנחנו עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הסמל של במדבר, זה היסוד של ענווה. הסוד של פרישות מהבלי עולם הזה. התורה מתקיימת
רק אצל מי שמשים עצמו כמדבר. רק מי שמשים עצמו כמדבר מסוגל לבטל את כל הישות של
עצמו ולהתחבר לזולתו. כך בדיוק השיגו בראש חודש סיוון את האחדות המיוחלת, של כאיש אחד בלב אחד. דווקא
ב"ויחנו", דווקא בעניין שכל כך הרבה פעמים גורם לסיסוכים ומריבות, דווקא
ליד הר סיני, ההר של הענווה, דווקא שם, היינו מאוחדים כפי שהקב"ה רצה שנהי'ה.
ורוצה שנהי'ה. זה קרוב לאלפיים שנה, אנחנו מתבשלים בשנאת חינם. כל עניין ועניין
הופך לנושא למחלוקת. יש לנו חוכמולוגים המעמיקים למצוא את המפריד. את המבייש.
חפרנים אשר לא נותנים מנוח. ממש סוג של עמלקיות. והנה, דווקא כאשר נלמד, לנהוג
בענווה, רק כך נזכה לקניין של שמחה ואחדות. זה מה שמובא במ"ח קנייני תורה.
אחרי ענווה מגיע שמחה. כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. רק מי שיש לו לב טהור, יוכל
לשמוח בליבו. כין אין שם לא קנאה ולא שנאה. הלל, הענוותן, הוא הרבה פעלים לתורה.
אהרן, האוהב ישראל, הוא הרבה פעלים בתורה. המשותף להם, ענווה, שמחה ואהבת ישראל. הבה
נפנים את המסר של הפרשה. שאו את ראש, לרומם ולייקר את עם ישראל, ואתכם יהי'ו,
להיות כולם מאוחדים, לחשב את התלמידים כאילו הם הבנים האמיתיים שלנו, ללמדם תורה
בענוות חן ושמחה רבה. על ידי זה הקב"ה ירומם אותנו מעפרות הגלות ומתוך הבוץ
של המחלוקת, וממדבר גלותינו יוליכנו באחדות, קוממיות לארצינו.
שאו את ראש, לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות
מפניהם כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל
אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו ובקלקול המרגלים הוסיפו
השבע אומות להרע מ' שנה והוצרך להחרימם, במספר שמות, כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב
בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן
לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים, ועם זה הודיע שהיתה
הכונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש. הספורנו בא ללמדינו יסוד גדול מחומש במדבר בכלל ובכלל
ישראל בפרט. הנה דור דעה, שנאמר בהם לשאת את ראשם, להגביהם. ללמדם שרק נכנסים לארץ
הגויים מתפנים מפניהם. ללא צורך של מלחמות. אלא כל יהודי באשר הוא שם, באשר הוא
שמו, יש בזה כח להסיר את עם נכר מאת פני הארץ. אם כל אחד ואחד הי'ה מכיר רום
מעלתו, מפני ויגבה לבו בדרכי השי"ת לא הי'ה נכנע לעצת היצר. הוי אומר שלאחר
התשובה של חטא העגל היו צריכים ללכת בעבודה של גדלות האדם. מתוך תפושתם של שפלות,
ונהי'ה בעינינו כחגבים, משם לא קשה להתדרדר. מזה נלמד, שיש ולפעמים יש לומר ליצר,
עבודתי חשובה בעיני השי"ת, ממילא לא אוכל ליפול לשחת. מנין ישאב חיזוק זה
משמו, שם ישראל קודש, השם שמאיר ומעורר נשמתו.
תפקדו אותם. ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד
את שרה כאשר אמר, והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון"
מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר " תפקדו אותם
", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם: הרמב"ן בא לעורר אותנו מה עניין הפקידה. כי זוכר כל
הנשכחות אתה הוא מעולם, ממילא פוקד אותם. סימן הגאולה ממצרים הי'ה פקד יפקוד.
ממילא כאן בראש חומש הפקודים, משמע שהקב"ה פקד אותם וראה שהם ראויים לבוא
לנחלת השי"ת, ארץ הצבי. הוי אומר שבראש הספר בראש חודש אייר עם ישראל היו
במיטבם. ואמר בדוד מספר מפקד העם, כי ידע
מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף
בפקוד אותם. ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא
אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל, ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל
כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם
דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם
וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה: מוסיף הרמב"ן, כי למנות את ישראל יש צורך בעניין
מסויים שעוד לא הי'ה. הנה בפרשתינו, רש"י מביא שמתוך חבתן חזר ומנאן, מובן
מכאן שענין חביבותם היא להודיע שאכן ראויים הם ליכנס לארץ. אבל בימי דוד המלך,
טרום ימי קניית גורן ארונה, לא הי'ה סיבה כלשהוא למנות את ישראל מעבר למנות במחצית
השקל השנתית של חודש ניסן. וראיתי במדבר סיני רבה, ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן
זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך
בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד: ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה
למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו
"מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם,
וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו
מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם
כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר: ללמדינו, מה הי'ה מוטל על יואב ראש הסנהדרין לעשות. משום מה
כל הנוקשות של יואב הי'ה כאשר זה נגע לסדר את החשבון עם אבנר בן נר או עם עמשא בן
יתר. כאן כאשר זה נוגע בציפור הנפש של עם ישראל, נגף, כל מה שיש לו לומר זה מן
דחי'ה הלואי שהקב"ה יוסיף עליהם כהנה וכהנה. כאן הוא לא מאיים על דוד כמו
שאיים לאחר נצחון מלחמת אבשלום. מכאן דוד המלך שמר לו טינא. מכאן ראי'ה שלא בער לו
באמת את המצב של עם ישראל. אילו אמנם כאב לו, הי'ה מתריע כאן בדיוק כמו שנהג במו
ידיו במקרים של אבנר ושל עמשא. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר ולא נשא דוד מספרם
למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות
ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה
הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר אם תוכל
לספור אותם: והכתוב שאמר במנין ההוא ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב,
אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד
כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה ענין הגון מאד:
ועל דעת מדרש אגדה שהיה שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר לך מנה את ישראל, וכתיב אחרי
כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות" יגידו
כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר: לסיכום
הרמב"ן אומר כי כאשר אין מצוה לפקוד, הרי נפקד מקומם ונחסר. אולם, כאשר יש
מצוה לפקוד הרי פקודתם לטובה.
ואלה תולדת אהרן ומשה, ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה
מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה, נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. משום מה לא מובא כלל תולדות משה רבינו. בפרקי אבות שנינו,
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. רש"י בא אכן לומר לנו שתולדות אהרן הם
בעצם תולדותיו של משה. אבל, עצם זה שלימד את בני אהרן ואת יהושע ולא את בניו עצמו,
ממילא לא נמשך ההנהגה בבניו. ללמדינו, שגם מוסרי התורה חייבים ללמד את בניהם. האור
החיים הקדוש מוסיף סיבה נוספת שהם בני משה "ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד
שהוא התפלל בעדם וחיו, דכתיב ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל שהועילה
תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו', לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד
בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדיבר ה' אליו בהר סיני, ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה". התפילה היחידה שראינו שמשה רבינו יתפלל על בניו
היתה כאשר אמר יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. מכאן רואים חשיבות עצומה
בברכת התורה בה אנו אומרים ונהי'ה אנחנו וצאצאינו, יחד עם בנינו – תלמידינו. הברכה
התקיימה באמת באהרן שזאת התורה לא משה מפיו, מפי זרעו ומפי זרע זרעו מעתה ועד עולם
שהרי פינחס, נתכהן. הוא הי'ה התלמיד שראה מעשה נזכר בהלכה וקיבל שכרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה