בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
פסח, זמן חירותינו. פסח זה זמן של
שחרור. בני חורין. כמה השתעבדנו בשנה שעברה. פתאום, מחלוקות פנימיות חסרי תקדים.
זעזועים בעדות מסויימות על אבדן הנהגה. עוד השתעבדויות לקבוצות כאלו ואחרים. ממש
עבדות. הנה היגיע זמן חירותינו. לבני ארץ ישראל יממה ללא מיילים וקבוצות. ללא
ציוצים. זמן משפחה חשוב ויקר. לבני חוץ לארץ, יומיים. זמן איכות. זמן של חזרה
לשורשים. להעמיק את האמונה. להדביק את המשפחה יחד. ללמוד ביחד. לשיר ביחד. הקדוש
ברוך הוא ייחד לנו את הלילה הזה, מכל הלילות שנהי'ה מסובין יחד, להכיר שהוציאנו
מעבדות לחירות. לא כמאמר סרק, אלא עם הרגשה הכי פנימית. אנחנו משוחררים. אין צורך
לשום עניין חיצוני, כעת כולם בפנים. כל בני הבית מסובים יחד למטרה אחת ויחידה,
להעמיק את האמונה. זה הזמן להתעורר ולעורר את האמונה. לחיות את התורה ולהחיותה.
בזכות אמירת ההגדה כהלכתה נזכה ל"ואתא הקב"ה" וגאל את בניו. השתא!
הא לחמא
עניא. לחם, רומז לתורה. עני'ה זה הרמת קול. חז"ל אמרו שכדי לזכור את הנלמד יש
ללמוד בהרמת הקול. הרי לחם (התורה נקראת לחם, לכו לחמו בלחמי) זה שלמדנו בהרמת
הקול (מזכיר את אמירת הביכורים אשר מתלבן בלילה זה הנעשה גם בהרמת קול), היא מסורת
בידינו מאבותינו. התורה נלמדת בכל מקום, ראשיתה עוד בארץ מצרים, מצוות פסח, קדוש
החודש ועוד. יש שפירשו את מה שדוד המלך אמר זמירות היו לי חוקיך, שהי'ה לומד בקול
רם ובניגון. מה שמועיל לזיכרון. כל דכפין, בדורנו אשר דברי הנביא מתגשמים, לא רעב
ללחם, כי ב"ה יש שפע רב וכל טוב, אבל רעבים ללחמה של תורה, ייתי ויכול. אם
הוא מעצמו עושה אתערותא דלתתא שבא, ממילא הקב"ה יעניק לו תורה במתנה. אם לאו,
שומה עלינו לפתוח את הלב ואת הדלת כדי להכניס רעבים אלו ולהשביע נפשם השוקקה. כל
דצריך ייתי ויפסח. מי שממש מרגיש נצרך, שזה צורך חייו, יוכל ללמוד עד שיוכל לדלג
מעניין לעניין. ממילא נזכה לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, כי אין לך בן חורין
אלא מי שעוסק בתורה.
והגדת לבנך וגו', צריך לדעת למה לא אמר ואמרת, כי תיבת הגדה מצינו לרז"ל
(שבת פז,) שאמרו שיתכוין בה דברים קשים כגידים, עוד קשה אומרו ביום ההוא, ובסמוך גמר
אומר בעבור זה ודרשו ז"ל (בהגדה של פסח) בשעה שמצה ומרור וגו', והוא בלילה ולא
ביום, ואם כן לא היה לו לומר אלא והגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא
בלילה, עוד צריך לדעת אומרו לאמר, והלא כבר אמר והגדת: ונראה כי יכוין על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז,)
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות, כי לא היה דבר משובח, והוא אומרו
והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחרי כן מסיים בשבח והוא אומרו לאמר, אמירות
משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא, הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה
ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אומרו (תהלים קלט יב) ולילה כיום יאיר, ולא חש שתטעה לומר
יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל (בהגדה של פסח),
ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה: עוד ירצה באומרו לאמר, להיות שאמר והגדת לבנך, תינח
אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו
בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם
כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז
באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה
לומר דוקא, לזה אמר לאמר: בעבור זה, אולי שרמז
בתיבת "זה" י"ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה,
וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י"ב, כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור
"זה" עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: ידוע בשער בת רבים שלימוד אור החיים הקדוש הזה בליל הסדר
נחשב כסגולה ללידת בנים. כי כל העניין של סיפור יציאת מצרים למען נספר לבנינו
ובנינו לבניהם עד דור האחרון. לכן, יש ביותר להתעמק באמירת ההגדה גם למי שיש לו
בנים שיכוון שיהיו חכמים ונבונים אוהבי השי"ת. הראי'ה הנה תראו איך מתוך
סיפור יציאת מצרים קם ירובעל – גדעון והושיע את ישראל. לכן, יש לנו לדעת שההשקעה
בסיפור יציאת מצרים שווה לגמרי ומחזירה ישועות בריבית דריבית.
ארמי אובד אבי, הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן
להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ: ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו: ויתן לנו את הארץ הזאת, ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה
לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש: ועתה, מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו
לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת
שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי
האדמה אשר נתתה לי ה', הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת
לי לתת תודה לשמך עליה: הספורנו מלמדינו, שדווקא
יעקב אבינו הי'ה זמן מה ארמי אובד. לבן הצליח לשעבדו למעל לייצור צאן. שש שנים עבד
– אבד, כדי שיוכל לבוא לארץ כנען כאשר הקב"ה מקיים את הבטחתו. מעשה אבות סימן
לבנים. הקב"ה מקיים הבטחותיו. בדור של מצרים, היות והיו ערומים מן המצוות,
ביקש הקב"ה שיבקשו משכיניהם, כדי לעורר בלבות בני ישראל תשוקה לגאולה. אבל
בזה לבד אין די. כל עוד שהם בגדר אבודים, ללא ארץ, עדיין לא היגיע הגאולה לתכליתה.
לכן, בליל הסדר, מסדרים את העניינים, לפקוח עיניים, לא להיוד אבוד במשרד ובמשרה.
לא להיות משועד לשום בוס, כי הקב"ה הוא זה שזן ומפרנס. אלא, יש לשעבד לבנו
ומחשבתינו לאבינו שבשמים, הגואל ופודה. לעבדו. להללו ולשבחו. כי כבר הנחיל לנו ארץ
חמדת אבות, ובעקשות ובקשיות עורף, הוגלינו ממנה.
אלו קרבנו לפני
הר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דיינו. ללא סימן שאלה, כי היינו דורשים לקבל את התורה מרוב
תשוקה וחשק של רצונינו לראות מלכינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה