בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
לא תראה והתעלמת. כך מסביר לנו
רש"י את הפסוק. אסור לחיות בבועה. חייבים לשים לב. מה אבוד ומי נאבד. מי זקוק
למילה טובה ומי לחיזוק אמיתי. לא לחינם קוראים פרשת כי תצא בחודש אלול. החודש אשר
מוקדש למלחמה באויב מספר אחד של האדם, יצרו הרע. לא קלה המלחמה. בפרט שהיצר בעצמו
מנסה כל הזמן שנהי'ה בפוקוס על איך זולתינו חייב לחזור בתשובה. מה חטאיו ופשעיו.
העיקר לא להתעלם מחסרונות הזולת. כאן, באו הצדיקים וה"יהודים הטובים"
והאירו עינינו. לא זאת המלחמה. המלחמה היא למגר את היצר האישי. כלפי הזולת, תזרע
גשמיות כדי לקצור רוחניות. אל תחי'ה רק לעצמך, חשוב איך תוכל להיטיב לזולתך. איך
אתה יכול לעזור לרומם אותו. השב תשיבם לאחיך. תחזיר לו את החיות, ממילא הוא ישוב
לעבוד את בוראו כדבעי. זאת העבודה המוטלת עלינו. להשיב נפשו. להקימו משפל המדרגה. זאת
עבודה לא קלה. עבבודת המידות. להסתכל על עצמינו. לתקן את מה שנדרש לנו. מצד שני
לעזור לזולתינו להתגבר על קשייו. לחייך אליו. לא להתעלם מזעקותיו לעזרה. דבר ידוע
הוא שיש מנהג ללמוד את הספר "תומר דבורה" לרמ"ק בחודש אלול.
להתבונן, איך הקב"ה מתנהג עימנו בשיא הסבלנות, כדי שבדיוק כך ננהג עם
זולתינו. זאת העבודה. כאשר נפנים זאת וננהג על פיה, ללא ספק הקב"ה ימחה את
זכר עמלק מתחת השמיים ויושיענו ויגאלינו.
כי תצא למלחמה על אויביך. חז"ל כבר
הסבירו שלא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע. יצרינו הרע הופך כל אוהב לאויב. כאשר
אנחנו, דור יתמי דיתמי, "יוצאים לחיים", זה נחשב שיוצאים לקרב. מי
ישרוד. לא משנה, יש מי שתופעה זו יתחיל כבר בחיידר ויש רק בישיבה קטנה. כולם
במלחמה. האם אני אהי'ה מלך הכתה, הלמדן של השיעור, המתמיד של הישיבה. אזי, התורה
שבוי'ה אצל אנשי הקרדום לחפור בה והעטרה להתגדל בה. אבל, לא אלמן ישראל, ישנם
בתוכינו עדיין כמה ענוים, כמה אנשי הצנע לכת, אשר ירגישו ש"אשת יפת
התואר", תורתינו הקדושה והטהורה, שבוי'ה בידי יצרים אפלים, של "אני צריך
להתקדם בחיים". צר להם בצרת התורה, מרגישים המה את השכינתא בגלותא. אומר לנו
הקב"ה, וחשקתה בה, בתורה עצמה, ולקחת לך לאשה, להפוך בה ולהתאמץ בה. אבל,
היות שלא תמיד אפשר להתנתק מהסביבה, מבקש ממך הקב"ה, אם אתה מרגיש שנגעי
ופגעי סביבתך דבקים וזוחלים בלבך, אנא, אל תתעמר בתורה, אל תמכור את תורתך
ל"עם נכרי", המתנכרים מדרך השי"ת... וד"ל.
השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין
הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר
צויתים, לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר):
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון
רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו, זכור את היום
הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא
אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא
דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק
בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר
בבן אמך תתן דופי לא תנצל: ולשון ספרא, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה
שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר
זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני
מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו': וכן הוא אומר זכור את
אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות הרי
שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה
לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור
שתהא שונה בפיך: ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך,
ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר
זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים.
ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו
הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין
להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל
הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו: הרמב"ן
בא לחדד מה עניינה של זכירת מעשה מרים הנביאה הצדקת. אלא, מאחר שבפרשתינו שתי
זכירות, של עמלק הרשעים הארורים ימח שמם ולעומתם עניינה של מרים הנביאה. עד כמה
שיש לזכור את שתי המעשים, יש גם לזכור שיש הבדל תהומי ביניהם. ידוע הוא לכל,
שהקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. לכן מרים, הנביאה והצדקת, נענשה כאשר
נענשה. ללמדינו עד כמה חמורה חטא לשון הרע. מצד שני, היות שמדובר בצדקת, שלא ריכלה
כדרך הרוכלים, הקב"ה גלגל זכות ע"י זכאית ויצא מעניינה מצוות עשה. לזכור
מעוון הלשון. לזכור בפה ולקבל על עצמינו שלא לדבר לשון הרע, בשום פעם ובשום מקום.
לא לחינם לאחר תפילת העמידה, כאשר אנחנו מתחננים, יהיו לרצון אמרי פי, מבקשים
אלוקי נצור לשוני מרע. כי ללא קבלה מעשית של שמירת לשונינו, הרי תפילותינו לא
מתקבלים ברצון. לכן שומה עלינו לקבל בפה מלא שנשמור וננצור לשונינו. כאשר נזכיר
בפה, נזכור בלב, שלשון הרע שקול כשפיכת דמים, ודאי שננצור לשונינו עד עולם.
ארבעים יכנו לא יוסיף. המלקות הזה משפט
בפני עצמו ודין שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט
פן יתבזה חברו. ודרשו רז"ל בפרק ואלו הן הלוקין, כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו
על העמוד אילך ואילך ואוחז בבגדיו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה לו מאחוריו וחזן הכנסת
עומד עליה ורצועה של עגל בידו, ולכך סמך לפרשה זו לא תחסום שור. ורצועה זו כפולה לשתים
ושתים לארבע, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומלקה אותו
שליש מלפניו ושתי ידות מאחוריו, עד כאן. וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי
שיש בטפח ארבע אצבעות וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש
עשר אצבעות, וע"כ היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין
לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות, והחוטא הזה הנענש במלקות
עבר על מצוה שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם
שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור כדי להצטרף יחדו שור
וחמור, על שם שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, כי מי
שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור
המכירים את בעליהם: ומצינו בירושלמי מנין לרצועה שהיא מכופלת שנאמר והפילו השופט, אל
תקרא והפילו אלא והכפילו. ומה שמלקה אותו שליש מלפניו, מן הכתוב שאמר והכהו לפניו כדי
רשעתו, ודרשו רז"ל כדי רשעה אחת מלפניו, ושתי ידות מאחריו, כנגד יכנו להכותו שהן
שתי הכאות, והיה ראוי לומר והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה, אבל הזכיר
הכתוב שלש הכאות, והכהו יכנו להכותו, ללמדך הכאה אחת מלפניו כמו שאמר והכהו לפניו,
ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות בפסוק של אחריו: ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם
הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן
אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר,
הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש
מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני
(ד) בפסוק אל תכריתו: הנה רבינו בחיי מאיר
עינינו בעניין המלקות. חשוב ביותר לדעת זאת, שיש שש עשרה בריתות אשר נכרתו על כל
מצוה ומצוה, כאשר היום אין לנו בית דין המייסר במלקות, שנדע על מה וכיצד יש לנו
לשוב בתשובה. שומה עלינו לשים לב, מה עובר עלינו, כמה "מכות" חטפנו. מה
קרה בתוך המחנה. רוצחים דרו בינינו, הקב"ה הרעיש עולם ומלואו, מי שיצא להציל
נפש מישראל נהרג ר"ל. מאי משמע, הקב"ה מייסרינו בארבעים מלקויות שונות.
וביותר, מפני כל מיני נושאי שם שמים לשוא. אלו שעדיין רחוקים מלתקן מעוותם
ומשוגתם, ומזיקים אחרים באיצטלא דקדושה. אלו אשר ספונים בבית המדרש רק לשם הגאוה
והגדולה, לי ולי, וחי העולמים שכחו זה מכבר. לכן, כל בר דעת ובר לבב בימים אלו,
אשר שונים את בקשתו האחת והיחידה של נעים זמירות ישראל, דוד מלכא משיחא, שבתי בבית
ה' כל ימי חיי, כדי לחזות בנועם השי"ת, יראה כגל אחד ואחד לקיים את התורה
ולהגות בה, תורה אשר נתנה בארבעים יום, תורה אשר ניתנה בהר סיני לרמז על ענווה,
ללמוד בה יומם ולילה, אך ורק מפני שהיא היא חיינו. כמו כן להרבות בצדקה שנקרא
תרומה ובה רמוז תורה מ', כדי לרצות את הקב"ה בארבעים לעומת ארבעים המלקות.
ודאי מי שיתקשר בתורה כשור לעול וחמור למשא, ישא מעליו כל עון ופשע ויזכה להכתב
ולחתם לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה