בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
פרשת בהעלותך מתחילה כאשר עם ישראל במיטבה. אהרן מקבל פיצוי
על אי הקרבת שבט לוי בחנוכת המשכן. שבט לוי נכנסים לקדושתן ועבודתן. פתאום, יש
סיבוב חד מאד והם יורדים לתהום פעורה. ללמדינו, כאשר אין ביכולת לראות את חצי כוס
המלאה, הדרך לתהום קצרה מאד. וזה לימוד. אנחנו מאד אוהבים להתלונן, לא שזה עוזר
ולא שזה מועיל. זה רק עוכר את האווירה. אבל, כאשר לא עובדים על מידות טובות, על
טוב עין, ממילא רואים רק את הרע והמכוער. דוד המלך אומר, כדי לזכות בברכת ה'
מציון, יש לראות בטוב ירושלים, הוי אומר, שיש הרבה לא טוב שניתן לראות והננו
מתבקשים לא לראותה. לו השכילו להיות כך בימים ההם, בודאי שלא היו נהרגים בעוון
המתלוננים – מתאוננים. וקל וחומר שלא היו מגיעים לקברות התאווה. אי לכך ואשר על
כן, כל שנה אחרי חג השבועות, אנחנו מתחילים עונה של שמחת בניית בתים בישראל, עונה
של מעלה, צריכים להזהר בכפלי כפליים ממתלוננים מתאוננים. כמו כן ראוי ללמוד כמה
עניינים מהפרשה:
·
ללמוד שצריך חיות והתחדשות
בעשיית מצוות תמידיות. כשם שאהרן הכהן לא שינה בעבודתו מהדלקת המנורה בפעם הראשונה
לזאת האחרונה.
·
שום דבר לא
מגיע בקלות. עיין ערך תהליך הקדשת הלויים. כי מה שבא בקלות נאבד בקלות.
לכן הקב"ה מתחם את זמן הבדיקה האמיתית למי שבאמת ייחשב לבן תורה, תקופה של
התמסרות של חמש שנים.
·
סימן מובהק
למי שאינו רוצה / רואה את עצמו לבן מעלה, זה תינוק הבורח מבית הספר.
·
דברים טובים
אינם באים בקלות. תשאלו כל נגר, כמה כוחות הוא מוציא כדי לבנות ארון ספרים מפואר.
אבל, התוצאה הסופית היא מה שקובעת והוא אינו מתלונן על כל כאבי הגב והחתכים שהיו
וקרו תוך כדי יצירת המופת. כאשר יש יעד, יש לשמוח בזיעת אמצע הדרך.
·
לעולם, אבל
לעולם, אל תחשוב שמגיע לך. רוב הבעיות מתחילות כאשר מחליטים שמגיע לי. אם לא הייתי
חושה שמגיע לי העלאה במשכורת הייתי שמח בחלקי. וכן על זה הדרך. המתאווים החליטו
שמגיע להם בשר. מה קרה בסוף, ידוע לכולם.
·
לעולם, אבל לעולם, לא להשוות
ולא לדון את הזולת. מי גדולה לנו ממרים הנביאה, והנה היא השוותה את עצמה למשה
רבינו. היא דנה אותו ונענשה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אנחנו, בדור של חוצפה
יסגי, כמה זהירות צריכים. לא להשוות בין אף אחד קל וחומר בין גדולי ישראל. ובשום
פנים ואופן לא לדון שום יהודי, עד שנגיע למקומו. והיות שלא נגיע, יוצא שאף פעם אי
אפשר לדון.
הלואי שנלמד את ענייני הפרשה כדבעי, אזי נזכה שוב לראות כהן
גדול במעלה, עומד ומטיב את הנרות בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הבנוי'ה.
בהעלותך. יעקב אבינו מסביר לעשו, שהצאן, עלות עלי. צאן
קדשים, ילדי עם ישראל העוללים, חייבים את אהלי יעקב, בתי המדרשות. בה עלותך, העלות
חייבים לשבת בה, באהלה של תורה. במקום של נר מצוה ותורה אור.
ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה
המדליק אותן כל ימיו. ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו,
אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב: ואולי נרמז לו זה
מפסוק מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה
אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":
הרמב"ן מבאר לנו יקרת האור. כתית למאור, זה השמן.
כתות, הוא לב שבור, לב נשבר ונדכה, הקב"ה מקבל. זה לבו של אהרן. זה הלב שיעלה
את הנר. שישרה השכינה בישראל כי משכין שלום בישראל. לכן, דווקא אהרן הכהן אשר
נתקדש במעלה זו הקפיד כל ימיו לקיים מצווה זו בחביבות.
ויאמר משה וגו' הצאן ובקר וגו', נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם שאין נכון ליאמר כזה אפילו מאדם
שלא הכיר גדולת אלהי ישראל ומכל שכן לאיש האלהים, ורבותינו ז"ל מהם חשבו לו לחטא,
ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא למה יומתו שש מאות אלף וגו' בשביל הבשר, והדרשה
תדרש, אבל על כל פנים צריך ליישב פשטן של דברים, עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים
הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן: עוד צריך לדעת
מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו', גם בלא נס יש להם מקנה ליזון ממנו חודש ימים, ומקרא
מלא דיבר הכתוב וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר וגו':
עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים, שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חודש
ימים, והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל:
כדרכו בקודש האור החיים הקדוש רוצה להסיר הלוט מעל סוגיא
מוקשה זו. פלאי פלאות המחלוקת בהבנת כל משא ומתן בין הקב"ה למשה רעיא מהימנא
אשר תיכף ומיד בסיום פרשה זו התורה מעידה, בכל ביתי נאמן הוא. מכאן לקושי הגדול
בהבנת דברי רבי עקיבא שדברים ככתבם. האור החיים מעמיק ומסביר את התמיהות כדי ליישר
אורח. אכן יתיישבו הכתובים בב' דרכים, האחד כשאמר
ה' אליו שיתן להם בשר סתם, הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה
אמר לפניו שש מאות אלף וגו', פירוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפוץ בשר
צאן, וזה יחפוץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם, משמע
מין בשר אחד, מה הוא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, אם את כל דגי,
פירוש כל מיני דגים וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר, יאמרו
חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו
דגים: פשוט הוא כעת למה בעיני משה רע. חלילה שמשה
רבינו הסתפק אם יש אפשרות בידי לספק די מחסורם. אבל כאן כאשר מבקשים עלילה
תאוותית, מה שהקב"ה לא יעשה לא יהי'ה טוב, כי הם התכוונו בדיוק למשהו שונה.
משה רבינו חשש שיאמרו יד ה' תקצר. ורשם ב' קצוות
הבשר צאן ובקר, וקצה האחרון בשר דגים, והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים
מובנים, ואמר כל דגי הים, פירוש שלא יועיל במינים מהדגים, אלא אם יביא כל מיני דגים
שבים, שזולת זה המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה,
וכל מיני עופות, וכל מיני דגים, המספיקים להם חודש ימים: נמצאת אומר שעיקר הפלאתו היה לצד שהבין מדברי ה',
כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר, לא
היה מתמיה, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ודברי משה חן, ועיקר כוונת משה בזה אולי ימנע
מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל, כי ה' תלה זה בזה: היינו שהרועה הנאמן האמין שצאן הקדשים יעדיפו לחיות מעל
קבלת תאוותם ולמות. לכן, דבר אל הקב"ה לבלתי הרוג בעדרו כרם ה' צבא-ות. ודרך ב' על פי דבריהם ז"ל שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה
נס לשקר, ולצד שאמר ה' אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם ז"ל בפירוש והיה לכם לזרא,
שכן קורין וכו' לחרב זרא אם כן לא על הנס מדבר הכתוב, אלא שיאכלו מבשר הנמצא ועל זה
תמה שאין נמצא להם לאכול שלשים יום: ומאמר
בשר אתן להם, שנראה שיתנו מחדש, פירוש הוא שיתן להם רשות לאוכלו, לצד שעד עתה לא היה
להם רשות לאכול ממקניהם, והיו לעבודת ה', ואמר ה' כי יתן להם רשות לאכול בשר: ומאמר אם את כל דגי הים, פירוש לצד שהיו להם דגים
מהבאר שהיתה הולכת עמהם, אבל לא היה להם הסתפקות אפילו ליום אחד בחודש, כששיער משה
דבר הצריך לששים ריבוא שלשים יום, שיער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו: ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה' נס לתכלית
דבר רע, כמו שכתבתי, ולדרך זה תמיהת משה תמיהא, ואין עליו אשמת דבר, כי אינו עושה חסרון
ביכולת ה' ח"ו: לכן, בא הקב"ה
במאמרו למשה רבינו, ודאי שיש כאן עניין של חילול השי"ת. אבל, עצם זה שיש להם
כבר דבר שיש בו את כל הטעמים וכמו כן יש להם בעצמם צאן ובקר לרוב, הוי אומר שטענתם
בשקר יסודו. לכן, משה רבינו חשב שלשקר לא יעשה הקב"ה נס. על זה השיבו
הקב"ה דווקא אתן להם את מבוקשם, שיכירו וידעו שיד ה' לא תקצר. ויאמינו בה'
ובמשה עבדו הנאמן. אזי יתרחקו מכל התאוות ומכל הכיעור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה