בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
רש"י מסביר את הקשר בין פרשת שמיני לפרשת תזריע באופן
המובן, לאחר הבאת תורת הבהמה החי'ה והעופות מביאים את תורת האדם. אם כן, השאלה
ברורה, וכי הדבר הראשון שיש לאדם זה נגע צרעת. מדוע מיד לאחר פרשת לידת האדם
מביאים את העניין של נגע צרעת. כנראה, שיש עוד הקשר לפרשיות האלו. וידום אהרון.
אהרן הכהן שותק. לדעת לקבל דברים ללא תגובה. ויהי האדם לנפש חי'ה, מתרגמים, לרוח
ממללא, כוח המדבר. מעלת האדם הוא בדיבורו. ועוד יותר בשתיקתו. זה עתה נתחיל באמירת
פרקי אבות. רבי שמעון בן גמליאל מלמדינו, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי טוב
לגוף אלא השתיקה. וכל המרבה דברים מביא חטא. הוי אומר, אם רצונך להתחבר לתורת
האדם, נצור לשונך. לא לחינם בחרו בתפילת שמונה עשרה, שלושה פעמים ביום, לומר אלוקי
נצור לשוני. המתבונן בחודש ניסן ישים לב שלקינו באופן קשה. נלקחו מאיתנו גדולי
עולם. ענקים במידות טובות. ענקים בהבלגה. אנשים אשר ידעו לנצור לשונם למרות שהיו
תחת אש של מחלוקת. ללמדינו לימוד זה. אולי ללמוד, לא נוכל ללמוד לא בכמות וקל
וחומר לא באיכות של הרבנים הגאונים הצדיקים רבי שמואל וואזנר, רבי חיים גריינימן
ורבי יהודה טרגר זכרון צדיקים לברכה. אבל, נוכל ועוד איך, ללמוד מהליכותיהן. נוכל
להפנים את היושר. הסבר פנים יפות. הסבלנות. אלו מידות שיש ללמדם באר היטיב. שנחזור
להיות, אדם – א מענטש. יצאנו זה עתה מימי חול המועד, ימים שהציבור שלנו נפגש עם
עולם שונה ומשונה. הלב נקרע על כמויות של חוסר דרך ארץ אשר צאצאינו מפגינים. את
הלכלוך ואת האדמה החרוכה אשר אנחנו משאירים מאחרינו. זה הזמן, להתעורר, לתקן את אשר
פגמנו, כי ימי הספירה הם ימים של תיקון. למעשה צריכים להפנים את דברי המדרש רבה
"דוד אומר נפשי בתוך לבאים לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה
אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע בני אדם שניהם חנית וחצים
אלו אנשי קעילה דכתיב בהם היסגירוני בעלי קעילה בידו ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב
בהון בבא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר
דוד וכי מה השכינה עושה בארץ רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מביניהון אבל דורו של
אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין
הוא שעובדיה אמר לאליהו הלא הוגד לאדוני וגו' ואכלכלם לחם ומים אם לחם למה מים אלא
מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר אני נותרתי
נביא לה' לבדי וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא" מפחיד.
בעלי התורה, על ידי לשונם הרע נפלו בחרב. עובדי עבודה זרה יצאו למלחמה, חזרו
לשלום. ללמדינו, דרך ארץ קדמה לתורה. תורה ללא מידות טובות אינה שווה. היא לא
שומרת על האדם. רק כאשר נטהר את עצמינו מכל הפגמים וביותר אלו הקשורים ללשון
נשתחרר מה"מצר – רע", ונוכל שוב לזרוע בדמעה ולקצור ברינה. הנה, השבת, היא
שבת קודש מברכים חודש אייר – אני ה' רופאיך, הקב"ה נותן לנו כוחות מיוחדים
להתרפאות מכל המחלות דווקא בחודש זה. הבה נתחזק כולנו.
וטעם קרב אל המזבח, ויקרב אהרן אל המזבח וישחט. על דעתי בדרך הפשט, יאמר קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה,
כי הם שחיטתן בצפון, ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר ידע אהרן זה: אבל בת"כ (שמיני
מלואים ח) נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה
מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את
המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות
כהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך. ויש אומרים, היה אהרן רואה
את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה
מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח, בזריזות: וטעם
דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא
קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת
העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים
את מעשיו. ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם, אהרן אחי אף על פי שנתרצה
המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' בתורת
כהנים (שמיני מלואים ג) : וטעם וכפר בעדך ובעד העם. יאמר קרב אל המזבח לעשות כל הקרבנות,
ועשה תחילה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך תחילה בקרבנותיך, ובעד העם אחרי כן, שתעשה
קרבן העם וכפר בעדם בקרבנם, לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב (יומא מג:). הרמב"ן מלמדינו עד כמה חטא העגל השאיר רושם, גם על
אהרן הכהן. כעת, שאהרן נבחר לכפר על עצמו, הוא מרגיש שאין חבוש מתיר עצמו מבית
האסורים. ואם לא די בכך, נצטווה להקריב עגל, החפצא דאיסורא, החפצא של העבירה. דבר
זה רחוק מבינתינו, הרי ידוע ששום בשר ודם לא יסלח לזולתו בדבר שחטא בו. האמת היא
שמשה רבינו אבי הנביאים לא יכל להרגיש הרגשה זו של עומק החרטה, כי מעולם משה רבינו
לא טעם טעם חטא. לכן, משה רבינו מציע לאהרן להגיס לבו. אהרן דווקא חשב שקרבן העגל
הוא להתמיד חטאתו לפניו תמיד. הוא הי'ה כל כך עניו ושפל רוח, שלא ראה שדווקא העגל
מסמל ומעיד שלא חטא בעגל. זה היסוד של מי שעתיד לכפר על כלל ישראל, הוא זה שהרגיש
את טעם החטא, הוא זה היודע מהי חרטה אמיתית ושברון הלב מהי, ממילא יוכל לרפאות
שבורי לב ויחבוש לעצבותם ויכפר בעדם.
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו
אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה
מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע, וכבר באה
הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים
יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל
שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא
ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת
ה' על עמו, הספורנו זצ"ל בא להשריש בליבנו
דברי שלמה המלך, כי את אשר יאהב ה' יוכיח. הנה עם ישראל נאמר בהם כל מילי דמעליא.
בנים הם למקום. דומים הם ליוצרם. לכן, הקב"ה רוצה שחוט המשולש של קודשא בריך
הוא אורייתא וישראל לא יינתק. חיבור זה יתכן רק בשמירת הלשון, כדי שקדושת התורה
תדבק במוצאת הפה. רק מי שיש לו פה קדוש דובק בו הקדושה. רק השומר פיו ולשונו,
תורתו משתמרת, מגינה ומצילה. וכן קבלו ז"ל
שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות
בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות,
כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי
הנקרא צלם אלהים" ובכחו הבחיריי הנקרא דמות אלהים" כי האדם לבדו בנבראים
הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת
ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה
בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו
וצדיק יסוד עולם, וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי
בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או
בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו
הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם
הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה
הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם
בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי
בהם תשלם כונת הממציא יתברך, כעת, כאשר עולם
התורה מצוי יותר מתמיד בדחקות, יש להתעורר ביתר שאת ויתר עוז לכלות ולבער ממחנה
יראי השי"ת את נגע הביקורת, את נגע המתכבד בקלון חבירו ואת נגע המחלוקת. כי
הרי זה אות מן השמים, שהקב"ה פוגע בממונות של מאן דהו לעוררו, להביאו לידי
מחשבות מה חובתו בעולמו, היכן סר מן הדרך ואיך יחזור בתשובה. לית מאן דפליג שכיום
יש ריבוי תורה למכביר, כמו שלא הי'ה זה דורי דורות. התמדה ללא לאות. לןעומת זאת,
שאלו את ועדות הצדקה בעולם, כמה ריבויי עניים ושאר פגעים רעים אשר מעולם לא ידענו
כך. התשובה בצידה, עדיין נגע השנאת חנם פשה תפשה במחנינו. לכן, בעלי התורה בצער. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם
סגלה וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה
שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו
נודע ביהודה אלהים וגו' כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי
כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין
כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב
מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין
בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע
צרעת בטבע כלל, ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו
שקבלו הם ז"ל, וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה (למעלה) זו, אין זכרון
לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם: זה המסר והמוסר החד שעלינו ללמוד. אדרבה, נהי'ה כצפרים
מצפצפים, שבחי הקב"ה וחידושי תורה. נדבק במדותיו להיות מרחמים ומחננים לכל
דכפין. נקבל פני כל אדם בסבר פנים יפות. ממילא נחזור להיות אותו סגולה, אוצר חביב
שהקב"ה ייעד אותנו להיות. נקיים בהידור דברי רב יוסף "והודעת להם זה בית
חייהם את הדרך זו גמילות חסדים (אשר) ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה
הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין", ממילא נהי'ה גאולים מכל צרותינו תכף ומיד.
וראה וגו' בקירת הבית וגו', פרשה זו רמזה מפעלות ה', בהנהגתו עם הרשעים, אשר יבחרו במטעמי
יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם, ואמרו בזוהר כי הקדוש ברוך הוא נותן הנפש בגוף האדם
מצלחת מה טוב, ואם לאו הוא עוקרה משם וחוזר ושותלה במקום אחר, והוא מה שרמז כאן בנגעי
הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו
לרבותינו ז"ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו': ואמר כי כשיראה הקב"ה כי הנגע בקירות הבית,
פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית, והוא מה שרמז באומרו שקערורות,
תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות, ואות הא' נבלעת במבטא, וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו
בחינת היצר הרע שנקרא ארור ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות, ואומרו ירקרקות
רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז"ל סימן לעבירה הדרוקן: גם אמר אדמדמות, רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת
הרע רחמנא ליצלן, יצו ה' לסגור הבית, פירוש שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים
לבל יחסה בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו
יסורין, לרחוץ כתמיו ונגעיו, והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי
הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו'. האור החיים הקדוש מסביר לנו עד היכן הכח של לשון הרע מגיע.
לבאורה כדאי להביא את דברי רבינו בחיי וז"ל "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק,
ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת. אע"פ
שקבלת רז"ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי
שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו
מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה
באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת
בבית ארץ אחזתכם. ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים
ואח"כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא
יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו
בסדר הפרשיות". הוי אומר למרות שרחמיו
על כל מעשיו, ידע האיש הישראלי לשמור מכל משמר ולהזהר בזהירות יתירה מכל לשון הרע.
מלבד שזה מטמא גופו ולשונו, זה מטמא מעונו. הוי אומר שהאדם מנתק עצמו מכל וכל מכל
שפע שהקב"ה רוצה להשפיע עליו. אין אבדון גדול יותר ממי שהוצא מכלל אלו
שהקב"ה משפיע עליהם ממרומים. זה יתכן רק ב"דל גאה". הטהרה, זה
לתפוס את הענוה, השתיקה. דבר פלאי זה אומר רבינו בעל הטורים וז"ל נראה לי, ב' במסורה, כנגד נראה לי, מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא; ב), זהו
שאמרו חכמינו ז"ל (נגעים פי"ב מ"ה) שאפילו ת"ח ובקי בנגעים לא
יאמר נגע אלא כנגע, וזהו מרחוק נראה; שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע. המדבר בגאות, הוא מרחיק עצמו מהשי"ת. הטהרה,
ההתקרבות הוא על ידי לשונינו רינה. לדעת שאפילו מרחוק ה' נראה לי, בכל זאת אהבת
עולם אהבתיך. אזי יפעל את המשכתיך חסד. ברגע שנסיר ממעונינו האבנים הנגועות יקויים
סוף הנבואה של עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים.
והנה פשה הנגע בבית. חז"ל מלמדים, קשה תרבות רעה בבית
יותר ממלחמת גוג ומגוג. גם דוד המלך אמר, ה' מה רבו צרי על תרבות רעה של בנו אבשלום.
אין צורך להכביר במילים, כמה וכמה בתים סובלים מנגע זה. זה הזמן לחזק את בדק הבית.
לא להרדם תוך כדי שמירה. ללמוד ספר חובת הלבבות, לומר בפה מלא ששגיאות יעשו, שהרי
אנחנו בני אדם ולא מלאכים. ומכל מקום, זה לא שייך ואין לזה כל קשר בין טעות זו
לבין הקשר המתחייב להקב"ה. יש ללמד את הנערים, שחיובם כלפי הבורא הוא אישי.
ללא קשר מי הרב או מורה הדרך שלהם. וגם אם יטעה ויטעה, עדיין מחוייבים הם לכל
עבודת השי"ת. רק כך יהי'ה אפשר לעצור את פשיון הנגעים בבתים. רק ע"י
בהירות בקשר שיש ליצור עם הקב"ה. רק בהבהרת המחוייבות של כולנו לעבדו, לאהבה
אותו ולירא מפניו. לשוחח על גדולתו, ללמד איך שרואים שממש הכל הכל מתהפך לטובה.
והזרתם את בני ישראל מטומאתם. והזהרתם לא נאמר, אלא והזרתם.
לשון הפרשה. היינו, כל יהודי יש לו לדעת מה הטומאה הפרטית שלו. מטומאה זו עליו
לפרוש בכל זמן ועידן. יש לו גם לעשות כל מיני פעולות כדי לשמור מן הטומאה. כמו
שהרמב"ם כותב, להתרחק מיושבי קרנות ומבלי עולם. כי שם מקור הטומאה. עצה עוד
יותר טובה, לשבת בבית המדרש. ולו להתרחק מן הטומאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה