בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הרה"ק רבי שמחה בונים
מפשיסחא זצוק"ל הסביר, כאשר יהודי נאנח אנחה אמיתית, מעומקא דליבא, ממעמקי
הלב, מהנקודה הפנימית, אזי אנחה זו מתקבלת. כמו שנאמר ותעל שועתם אל האלוקים מן
העבודה. הנה, לא נאמר שזעקו להשי"ת כלל ועיקר. נאמר שזעקו מן העבודה. אבל
היתה זעקת אמת. ממילא וידע אלוקים, זה פעל שהקב"ה ידע שהיגע זמן גאולתם. מורי
ורבותי, אנחנו כבר קרוב לאלפיים שנה בגלות. עברנו מסעות צלב ואינקביזיציות.
פוגרומים ושואה. היתכן שלא היתה ולו זעקה אחת אמיתית. מה זה הי'ה לנו. משמע מכאן
שיש איזה שהוא גורם המפריע לזעקה. כאשר ירבעם בן נבט מלך, הוא החטיא את הרבים מפני
שסבר, אם העם יראה את רחבעם יושב בעזרה, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד,
ואנכי עומד, הרי תשוב המלכות ליהודה. המחשבה של אני חייב להיות בראש, גרמה לו חטא
והחטיא את עשרת השבטים. המדרש וחז"ל הבהירו, שכאשר הקב"ה פנה אליו
שישוב, הוא שאל מי בראש. זה הרס את הכל. מול עינינו, כעת חיה, מי בראש הורס כל
חלקה טובה. אנשים אשר היו אמורים להיות יראים ושלמים לכל הפחות על פי המראה
החיצוני שלהם, נלחמים זה בזה בצורה השפלה ביותר רק סביב השאלה מי בראש. עד מתי
נסבול מצרה צרורה זו. עד מתי נשתוק להם. עד מתי ניתן לכמה עסקנים להמיט עלינו את
אסון הגלות כאשר כל מה שהם דורשים זה לראות מי בראש. נשארה לנו עצה אחת. עצה
הראוי'ה לימים אלו, ימי השובבי"ם. הרה"ק השרף מקוצק זצוק"ל אמר,
פרעה אמר רק דבר אמת אחת, תכבד העבודה על האנשים ועל ישעו בדברי שקר. כאשר נכביד
על עצמינו את עול מלכות שמים, עול תורה ועול מצוות. נשקיע שם את כל המרץ והכוח,
אזי לא יהי'ה זמן פנוי לחשוב מי בראש. ממילא, כאשר נזעק הקב"ה ישמע. אזי
יקויים בנו דברי ההפטרה (כמנהג אשכנז) והי'ה ביום ההוא יתקע גדול, והשתחוו לה' בהר
הקודש בירושלים.
שמות בני ישראל הבאים מצרימה. אם רוצים להשאר בגדר בני
ישראל, חייבים להשאר עם השמות אשר בהם באו. יעקב בא למצרים ועלה ממצרים. יוסף בא
למצרים ועלה ממצרים. צבי שהי'ה במצרים ונעשה הערבערט, נשאר במצרים. כל מי שהשיל מעליו את שלושת סימני ישראל של הדור ההוא, השם, הלשון והלבוש נכחד. לדאבונינו, חז"ל אמרו לנו שיש לנו שלושה סימנים. ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. מידי הרבה משילים מעל עצמם את מידת הביישנות והרחמנות. זה הזמן להשיב את הגלגל אחורנית. כי אבידה מחזירים רק על פי סימנים, וד"ל.
ותאמר כי מן המים משיתיהו, הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו
מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים. הספורנו מדייק שלכאורה בת פרעה אמורה לקרוא לילד נִמְֹשָה או מֹֻשָה, מאחר שעל מעשה ההוצאה מן
המים נקרא. אבל שמה – בתי'ה מעיד עליה, שיש כאן ענין של רוח הקודש של בקריאת שם
לילד הזה. דווקא ילד הזה, יוציא ממים את הזקוקים לכך. בתי'ה, נתנה שם, על שם עתידו
של משה. הוא זה שיוציא מתוך המים עם שלם לחרבה. הוא זה שיוציא מים מסלע. הוא זה
שיפיח תקוה בכל המתקשים עם מי הדעת, שניתן גם לבקוע חלמיש להוציא מעיינות של מים
חיים. הוא זה אשר דווקא ימנה מי שהי'ה דולה ומשקה ממימיו לממשיך דרכו ולמנהיג הבא
של כלל ישראל. ממילא מובן מה שהקב"ה, לפני קריעת ים סוף, אומר למשה רבינו מה
תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, הלא תכלית שמך היא כעת. אין זה זמן לתפילה, כי
עניין זה כבר מסודר לפני מאז קריאת שמך.
מן העבודה, פירוש לא שצעקו לאל
שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו, ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני
ה' והוא אומרו שועתם וגו' "מן העבודה" פירוש "מצער העבודה", וישמע
ה' את נאקתם פירוש הרמת קול כאבם: עוד ירצה
על דרך אומרו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך
צרה, וכן הוא אומר קראתי מצרה, והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה פירוש לצד שהיתה
מצרת העבודה, וכפי זה שועה זו היא תפלה, וצעקה כאב הצרה, הנה היא רמוזה באומרו מן העבודה
ויזעקו ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו שהתחיל לומר ויזעקו ותעל שועתם וגו',
שהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה' כאומרו
ותעל שועתם, וכפי זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה: עוד אולי אומרו "מן העבודה" ירצה שלא
הגיעה השועה לפני ה' ע"י אמצעי, אלא ביושר עלתה "מן העבודה אל האלהים"
שלא על ידי בעלי כנפים יגיד דבר. האור החיים
הקדוש מלמדינו סדר תפילה. תפילה זה לא רק ענין של אמירת מילים. תפילה זוהי זעקה
אמיתית. זעקה הבוקעת מתחתית עומק הלב. זעקה שכולה אמת, ללא רבב. זעקה ללא כחל ושרק
ובלי כל פסולת. זעקה שאליה מתכוונים. עם ישראל עובדי עבודה זרה היו שקועים
במ"ט שערי טומאה. אך, ה"פינטעלע ייד" עדיין בערה בקרבם, לכן זעקה
הבוקעת מתוך לב הזך ולב הנקי, היא התפילה הזכה האמיתית. זאת התפילה שהקב"ה
ממתין לה, כדי לגאלינו. בעצם, תפילה כזאת בוקעת ועולה כאשר אין יותר בושה, כאשר
כלו כל הקיצין. למעשה אם נתבונן במצבינו היינו מבינים שמזמן כלו כל הקיצין. אזי
היינו זועקים מקירות ליבנו "אי שמיים" הננו מסכימים לבעוט בכל
"מנעמי" הגלות. אם היינו מאמינים שהשם גבולך שלום, שהקב"ה תיחם
שבניו יחיו בשלום זה עם זה, אזי, חלב חיטים ישביעך. זאת אומרת, שהקב"ה ישפיע
שפע רב כאשר אנחנו מאוחדים ושלמים זה עם זה, ממילא לא יצטרכו לא קופת העיר ולא
ועדות הרבנים. לכן, הבה נזעק, הרי אנחנו מובטחים שהוא יענה. יתר על כן, הוא
יתב"ש יענה גם עוד בטרם נזעק אם הזעקה תבוא ממקור אמת. הוי אומר, כאשר נתנתק
בזמן התפילה, נתנתק מכל ההודעות והנייעס למיניהם. נתרכז במילים הנפלאים של דוד
המך, נתרכז במצבינו, אין ספק שנזעק זעקה גדולה ומרה. זאת התפילה המתבקשת כדי לזכות
לגאולה אמיתית ושלימה, גאולה של לימוד התורה מפי הגבורה עם עטרותינו בראשינו.
וראך ושמח בלבו, לא כשאתה סבור שיהא
מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב. בדור של חוסר פירגון עצום כמה יפה לראות את המנהיג
האמיתי, מפרגן בכל הלב. אין שמחה כשמחת הלב. חושן המשפט עם האורים ותומים, מה
שקובע משפט ישראל, אם שכ(ו)רה או כשרה, משפט עם ישראל זקוק ללב זך וטהור. זה זקוק
למי שהוא מקיים תמים תהי'ה עם ה' ומאיר פניו לכל אדם בכל עת. הוי אומר, מי שאוהב
שלום, רודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, שהיא לבה של אומתינו. זה היסוד
שרש"י מניח לנו. מה המפתח לעלי'ה לגדולה, לזכות לעדי החושן, זה לב טהור, לב
שמח.
