מחודדין בפיך פרשת קורח

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר' שאול ע"ה

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל

בן להבחל"ח ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה זצ"ל רוטנברג

רואים את פרשת קורח בשידור חי. אנשים שדרכם היתה כל דבר שביהדות פתוח לפשרה, מכרו את היהדות עבור רגעי כבוד ספורים. הם ירדו חיים שאולה. הבגידה בתורה ולומדיה. הבגידה בשבת קודש. ההתחברות לגדול רשעי ישראל של זמנינו, מראה סופו ומעיד על תחילתו שתוכו רקוב. היגיע הזמן לעשות חשבון נפש נוקב. עד לתהום. איזהו חכם הרואה את הנולד. כאשר צדיקי הדורות קמו נגד גזירת הלבוש, חלק תמהו, על מה יצא הקצף. שכחו מהחוט המשולש. שלא שינו את לבושם. אחרי שזה נמכר, נשאר רק שמות ולשון הקודש. וגם זה נשר אט אט. כמה מהם לובשים ציצית בקיץ. חם, קשה. והרי זה רק מצווה למי שיש לו בגד של ארבע כנפות. מיד אחרי פסח זורקים את זה. לגבי מה שכתוב בגמרא שהעונש על לבן גדול יותר מהעונש על תכלת, הרי כשיש לנו בגד זה עם תכלת, יטענו. ליצנים. פרשת הצביעות חייבת להילמד בבתי המדרש כספר מוסר חי. מה שאברהם אבינו טען שאם אין יראת אלוקים בקלות אפשר להרוג. כמה נהרגו על לא עוול בכפם במחלוקת קורח. כמה דם יהודי רוחני יישפך על ידי ליצנים אלו שכל צרוע וכל זב יכנה את עצמו בשם רב ויגייר. יש חצר ששם החשבון נפש חייב להעמיק. למה הגשר שהם בנו, הוויתורים ברוחניות שוויתרו היו גשר חד צדדי להשלת כל סממן יהודי. מדוע בניהם בצבא השילו תורה ומצוות. כאשר מתנתקים מללמוד ספרי יראה ואמונה הסוף שמתנתקים מתורה ומצוות. כאשר אנחנו רואים יהודים "הנאחזים בקרנות המזבח" גם אנחנו "דתיים", כאשר עיקר דתיותם זה בכל מסעדה שמורידה כשרות מהדרין לכשרות רגילה. שאנשים ששמרו שמיטה כדת וכדין יעברו להיתר המכיר. כאשר הם משנים ממה שנאמר בזמר כל מקדש. המאחרים לביאת השבת וממהרים לצאת. שעטנז שנושאים בני זוג שאינם שומרים תורה ומצוות וצווחים שהם דתיים. יהדות אינה בדיחה. יהדות זה לא מועדון חברים שקונים כרטיס חבר. יהדות זה לימוד תורה וקיום מצוותיה ללא פשרות. בלי הסילוף שמסלפים על הלל הזקן. שם לא מספרים שמסר נפשו ללמוד תורה. רק זוכרים את הפרוזבול ומשם מקישים להרמת יד בתורת משה רבינו. לא זוכרים שרבן גמליאל סיפר שבביתם, בבית של צאצאי הלל מעולם לא אפו פיתין גריצין ביום טוב. דווקא בית הלל החמירו על עצמן ועל זרעם. לא חיפשו רע-בנים מתירי אסורים. נהפוך הוא, כל הקירוב שהלל קירב גרים היה דרך לימוד התורה. הלל אמר שצריכים להיות מתלמידיו של אהרון שבו נאמר ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. לזכות לפרח מטה אהרן צריכים המון תפילה. המון קדושה (שעל הזלזול בכל ענייני הקדושה זה לא המקום להרחיב). היפך הגמור מהדתילונים האלו. מי ייתן שהקב"ה יערה רוח טהרה ממרומים כאשר אנחנו בראש חודש תמוז, שצדיקי הדורות אמרו ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים. ורוח זה יטהר את כל טומאת החוטאים ונשוב בתשובה שלימה כדי שבני קורח יוכלו שוב לעמוד על הדוכן לשיר ולזמר להשי"ת.

ויקח קורח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם, ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנא' קח את אהרן קחו עמכם דברים: מה ראה רש"י להביא את מכלול הפירושים. אלא ללמדינו, שברגע שלבו של אדם ברשות יצרו, הוא יתור אחר לבבו האכול קנאה. לא לחינם נסמכה פרשת קורח לפרשת ציצית. ברגע שהציצית חסרים הלב תר באיסורים. כדי לבצע את זממו כל הדרכים כשרות. גם תעמולת שקרית. כדי שקורח אכן יבצע את זממו, כדי להפיק את המרד, זמם ושכנע ראשי הסנהדראות, באותם דברים אשר משכו את לבו. הקנאה התאווה והכבוד. סופם, שהוציאו אותו מן העולם.

בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם שנא' ובקהלם אל תחד כבודי והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים שנא' בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: לכאורה תמוה, מי אינו יודע שלוי הוא בנו של יעקב אבינו. אלא, רש"י מבאר שמדובר בייחוס של מעשים. לבוא וליזום, לבוא ולקחת סמכות לבד, ללא נטילת רשות, ללא התיעצות ולהשתתף עם מישהו במפגן או פעולה, זהו בדיוק נכד של לוי. גם לוי יזם עם שמעון הריגת שכם ללא סמכות. לעומת יעקב אבינו שלא עשה שום עניין ללא התיעצות עם אמו, או ידיעה ברורה שאכן הפעולה שהוא הולך לעשות, זה רצון השי"ת. ממילא אין כאן שום ייחוס ליעקב אבינו.

וטעם וידע ה' את אשר לו. לעבודת לויה, ואת הקדוש, לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש: הרמב"ן מפרש לנו בהרחבה את זדון כוונתו של קורח, עד כמה עומק תכנון המחלוקת. והכל "לשם שמים". זה האומנות לקחת ציווי השי"ת ולעקרה מכל תוכן לשם קנאה תאווה וכבוד, באיצטלת לשם שמים. לכן, משה רבינו מודיעו בוקר ויודע ה' את אשר לו, מזמן. אין כאן בחירה חדשה. לולא האילוץ, לא הי'ה מבחן המחתות. אבל כעת, לאחר שקורח הכריח לברר שנית את העניין הולך להיות בירור לדורת.  וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות, לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים, יקריב אליו מחר. לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם: וכתב רבינו חננאל, כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח, וזה טעם רב לכם בני לוי, שמעו נא בני לוי, אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ: וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה', כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל, להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד: כנראה, רבינו חננאל סומך על זה שכל מי שהי'ה סמוך למטה ראובן מרד עם קורח. מה יותר טבעי שקורח יפנה קודם לבני שבטו מאשר שבטים אחרים. שם הטענה תהי'ה שכנראה כולם היו צריכים להיות כהנים, אבל הרצון לההדיר את אהרון שינה את הצווי האלוקי. הרמב"ן מסרב לקבל זאת מפני שהנה אנחנו רואים שקורח מנסה להחזיר את העבודה בבכורות, מה שהי'ה מונע מאהרן ובניו הנשארים את הכהונה מכל וכל.  אבל טעם רב לכם בני לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר כי כל העדה כולם קדושים, ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה טעם ויאמר משה אל קרח, אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו: זה עוד סוד, לבטל מחלוקת, גם כאשר נראה שאין מטף לכיבוי אש המחלוקת. הצד שאינו צד, יש לו לבטל את המחלוקת ולהבהיר את הדברים. בדיוק כמו שמשה רבינו נהג בעת הזאת. לכן, משה הסביר בטוב טעם ודעת מה מכוונו של קורח. והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים: יותר מכך, יש כאן עניין להדגיש כי מה שממית זה החטא. מי שמקטיר דרך נציון וחטא, דרך גאוה ויהירות, הקטורת ממיתה. מי שמקטיר דרך פיוס, אין לך פיוס גדול מהקטורת, העבודה הנבחרה של כפרת יום הכיפורים. ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו', ולא נזכר זה רק בספור משה לעם, וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך. ולפעמים לא יזכיר האחד כלל, כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כענין שאמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות, כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו': ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן קח את המחתה ושים קטרת, שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא, כאשר פירשתי ענין הבית והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה': וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו, לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו, נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן. ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש, והוא הנכון. ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה: סיכום הדברים, כל מה שמשה רבינו עשה, הוא עשה ע"פ השכינה, כי עבד נאמן קרא לו. בכל ביתו נאמן הוא, בין כאשר צוה להקטיר קטורת אשר הביאה מות בין כאשר צוה לאהרן לכפר על בני ישראל. הוא זה שעמד נגד כל הצעקנים וכל מיני תעמולה זולה להגדיל תורה ולהאדירה. הוא זה אשר נשא שם שמים בגאון להרבות כבוד שמים, ממנו נלמד ונעשה לא לפחד להרבות כבוד שמיים. לא לפחד להגדיל תורה ולהאדירה. לא לפחד לומד את אמיתה של תורה גם לאזניים אשר לא נעים להם לשמוע.