בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר'
שאול ע"ה
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי
ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל
בן להבחל"ח
ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה
זצ"ל רוטנברג
בתוך בני ישראל. פינחס יצא למשימה שהצילה את עם ישראל. הוא מיגר את המוות עד לכניסת עם ישראל לארץ ישראל. הוא ספג בזיונות ושתק. הא זכה לפריסת שלום מאת הקב"ה, כי הוא נשאר אותו פינחס. הוא לא נדחף ל"כותל המזרח", לא הזמין צלם ולא שינה כי הוא זה מאורחות חייו. הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות וברח מהזרקורים. לא כמו כל מיני גמדים של היום שמחריבים ומחריבים ונדחפים לכותל המזרח ותמיד דואגים שיהיה צלם. זה מסר למי שאמור לייסר את עם ישראל כמה וכמה פעמים בימי השופטים על עוזבם את השי"ת. המעשה שהוא עשה החזיק את עם ישראל פרושים מעבודה זרה וגילוי עריות עד מות יהושע בן נון. ללמדינו עד כמה טהרה היתה במעשה הקנאות שנעשתה על טהרת ה"לשם שמיים" בלי טיפה אחת של נגיעה עצמית. קשה לשער ולתאר איזו גבורה יש במעשה כזה. לא פלא שפינחס ייבחר להיות כהן המשוח מלחמה למגר את גדול האויבים, מי שמחטיא את עם ישראל. משה רבינו נצטווה, צרור את המדיינים, לגרום לעם ישראל לשנוא את המחטיאים. שלא יבוא מאן דהו ויתחיל לצעוק "זה לא הומני". שידעו מחטיאי עם ישראל מה אחריתם. משום מה אנחנו אומרים את זה מידי יום בכמה וכמה אופנים. מתחילת היום בברכת התורה. אחר כך בתפית ובא לציון, הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת. אם עדיין לא קלטנו, ממשיכים בבהירות רבה בתפילת עלינו לשבח, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שם חלקינו כהם וככל המונם. יום יום אנחנו מודים להקב"ה שאנחנו שונים מהם. אבל, האם זה נכון. האם היום אנחנו שונים מהגויים. באמת. פעם אמרנו אנו רצים לחיי העולם הבא, כי אנו רצים לבית המדרש. הם רצים לבאר שחת. היום כאשר דבוקים במסכים, האם אנחנו מפוקסים דיינו להיות שונים מהם ומהמונם. האם אנחנו מדברים בלשון קודש. עם קדושה או למדנו מהם לדבר בלעגי שפה. שפה רחובית ושפלה. הפרשה מגלה לנו בבירור שישנם דברים שהקב"ה לא יסבול בארץ ישראל. לא מחלוקות דוגמת דתן ואבירם וקורח ועדתו. אנשים שפלים שעושים מעשה ער ואונן. וכמובן שום אש זרה אשר ה' לא ציווה. ההתנהגות של נדב ואביהוא. בארץ ישראל יש תורה אחת, שהיא מחוברת מתורה שבכתב ושבעל פה. על פי שולחן ערוך בהיר. על פי ההלכה המסורה מפי משה רבינו. רק כאשר נתנהג כבנות צלפחד שהתעוררה בהן תשוקה לרשת חלק מהארץ כדי לקיים בה המצוות התלויות בארץ, הלכו ושאלו את דבר ה' זו הלכה. רק כאשר אנחנו נשמע לאיש על העדה ללא סור מדבריו ימין ושמאל. רק כאשר נתגעגע באמיתי לקרבנות התמידים והמוספים. הבוחן פשוט, האם אנחנו מקפידים לומר כל יום את פרשת הקרבנות. האם בימים אלו אנחנו מיחדים זמן ללמוד גמרות מסדר קדשים או הלכות בית הבחירה להרמב"ם. האם עשינו חשבון נפש לאחרונה מה המצב בקיום המצוות. האם אנחנו בגדר של אנשים מלומדה או לכל מצווה ניתנת התשומת לב המרובה. שום ברכה אינה יוצאת מפינו בלי כוונה. מודים להשי"ת אדון הכל שהוא הי'ה הווה ויהי'ה וגם תקיף ובעל היכולות כולם. לא מחפשים איך לא ליטול ידיים כדי "לא להתחייב בברכת המזון", שהחפץ חיים כותב במפורש אשר מי שרוצה לזכות בפרנסה בשפע יברך ברכת המזון בכוונה ובמתון ויראה במו עיניו איך שהקב"ה זן ומפרנס אותו ברווחה. כל זה יקרה כאשר "נצרור את המדינים" נתחיל לשנוא את כל אלו המחטיאים אותנו שנאת נפש. רק כך נמגר את היצר הרע. ברגע שניישר אורחותינו הקב"ה יזכינו לזכור לנו את אהבת כלולותינו כאשר הלכנו אחריו בארץ לא זרועה ויחזירינו להיכלו בבנין שלם בביאת משיח צדקינו, במהרה בימינו, אמן.
צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי: כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, ציווה להשלים תורת הקורבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכוהנים, וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך, ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. ואע"פ שלא פירש כאן "כי תבאו אל הארץ", כבר הזכירו בפרשת הנסכים, ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות. והחל כאן מן התמיד, ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצווה: החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת. ורש"י כתב: היא הייתה אזהרה לימי המילואים וכאן ציווה לדורות. ואינו נכון, כי שם אמר "עולת תמיד לדורותיכם": ועל פי המדרש שנתחדש כאן דברים רבים, את קרבני, זה הדם, לחמי, אלו אמורין, לאשי, אלו קמצין ולבונה, ריח ניחוחי, אלו בזיכי לחם הפנים, תשמרו, שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה, תשמרו, שיהו כוהנים ולווים וישראל עומדין על גביו, תשמרו, נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה, מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן וכו', וכל המדרש כדאיתא בספרי: ועל דרך האמת ירמוז להם עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי, של אשי, תשמרו ותיזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו, ואמרת להם עוד, זה האשה אשר תקריבו לה', שיהיה הקורבן מתקרב. אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום, והמשכיל יבין. וכן הזכיר: ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה', שיעשו קרבן הפסח, להזהיר עליו עם שאר קורבנות חג המצות. וקצר בו להזכיר שמו בלבד, שכבר ביאר את דינו ככל חוקותיו וככל משפטיו: ראשית לכל הרמב"ן מבאר שלאחר שכאן מדובר ממש באלו שיהיו באי הארץ, שהרי מפרשת פינחס ראינו שכולם נשארו לחיות וכמו שמשה רבינו מציין ואתם הדבקים בה' - חיים כולכם היום. לכן, מיד לאחר הודעת מינוי יהושע, משלימים את ענייני העבודה שאכן יישארו דבקים בה' בכל מצב. לכן, הביא המדרש שמרבה כאן כל ענייני עבודת התמיד שאינם אמורים מפורש בפרשה. עוד ענין נשגב מביא הרמב"ן על שבת קודש, בת זוגו של כלל ישראל, שבת שלום ומבורך, לכן אין קרבן חטאת במוספי שבת. זה לימוד עצום לשבתותינו, שיש לראות מלבד שלא יהי'ה חטא ועון חס ושלום, אדרבה, זה זמן ללימוד של מה שמביא להבאת שלום. לדעת שיש שבעים פנים לתורה. ששבטי ישראל סביב למשכן יחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו באותות לבית אבותם. הוי אומר שיש להם על מי שיסמוכו.
ובראשי חדשיכם, הנה יום ראש חדש היה מנהג לישראל שיהיה יום קודש בצד מה כמו שהעיד באמרו אשר נסתרת שם ביום המעשה וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה ולכן ייחס אותו לישראל באמרו ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים שלא כתב בשבת שבתכם ולא ביום בכוריכם ולא ביום סוכותיכם וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות לעולם הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון, ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים אור ישראל כאמרו והיה אור ישראל לאש וכן העיד באמרו ה' אורי וישעי וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות, ובהיות מזה נמשך חלול ה' בלי ספק באמור להם עם ה' אלה היה באופן מה בכל צרתם לו צר כאמרם ז"ל כביכול עלי ועליך בא שוד שודד ובהיות חטאת ר"ח כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מעוטו כמו שהתקינו ז"ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ר"ח חטאת לה' מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך וזה רצו באמרם אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם. דברי רבינו הספורנו צריכים להאיר לנו בעניין ראשי חדשים. ראש חודש, זה יום שהקב"ה הטיל עלינו לקדשו. אמנם, בימינו לאחר שלוח זמני המולד וראש חודש מסודר מראש, עדיין מוטל עלינו לקדש את היום הזה. לקדשו, דהיינו לייחדו ליום של כפרה. מעין יום כיפור. יום של ניקוי ראש. יום שבהם יתכנסו המוני בית ישראל ללמוד חובת הלבבות ולערוך חשבון נפשם. האם התפללנו כדבעי. האם מודים ומשבחים מתוך כוונת הלב ורצינות גמורה (ובפרט כעת, שהקורונה כמעט כולה מאחרינו, עוד כמה יש להודות). מתי בפעם האחרונה התיישבנו ללמוד סוגיא בגעשמאק אמיתי ולעומק. מתי בפעם האחרונה לא קמנו מהספר עד שידענו את הנלמד בצורה הכי בהירה. מתי שמענו לאחרונה בקול גדולי ישראל כפי שנצטווינו ולא סרנו ימין ושמאל ולא שאלנו שאלות. לכן מן הראוי לייחד יום זה ליום מיוחד לנו להתיחד עם עצמינו למען שמו באהבה.
עצרת תהיה לכם: עצורים בעשיית מלאכה. דבר אחר:עצרת עצרו
מלצאת, מלמד שטעון לינה. ומדרשו באגדה: לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר
להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם: רש"י בא להסביר לנו באר היטיב מה
עניינה של עצרת. ראשית לכל, איסור עשיית מלאכה. ועוד, זמן של לעצור ולעשות חושבים.
זה עתה שהית חג הסוכות בירושלים, היית מסובב במצוות. טעם שינה לא טעמת. מה מכל זה
הולך הביתה לחורף הארוך. מה הושם בטנא כדי לא לשכוח לעבוד את השי"ת בשמחה.
להפנים את שירי שמחת בית השואבה, אשרי זקנותינו שכיפרה / שלא ביישה את ילדותינו,
אשרי מי שלא חטא. זה דבר שצריך לישון על זה כדי להסיק את המסקנות הדרושות ולפעול
על פיהם. גם ללמדינו דרך ארץ שלא לברוח ממקום אירוח. לתת הרגשה למארח שמעונו, מעין
עולם הבא. אבל את עיקר העיקרים יש לזכור. כל ימי חג הסוכות הקריבו וחגגו למען
אומות העולם. כאשר חיים בגולה, הרי חיים אנו על חשבונם ולא על חשבונינו (עיין
רש"י ובגוים לא יתחשב), אבל התכלית הנרצה הוא, שנהי'ה עם לבדד ישכון, אנחנו
והקב"ה הקב"ה ואנחנו. לזה די בסעודה קטנה, כאשר שני הרעים דלא מתפרדין
שוב נפגשים די במשהו מועט. מאחר שדווקא משום זה הקב"ה בחר בנו, כי אתם המעט
מכל העמים, הממעטים עצמכם. ממש והלכת בדרכיו, כי בכל מקום שמוצאים גדולתו
יתב"ש, שם נמצא ענוותנותו. זאת היא העצרת, ללמוד ענווה, חן, ויראת שמים
טהורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה