יום חמישי, 28 בפברואר 2019
יום רביעי, 27 בפברואר 2019
מחודדין בפיך פרשת ויקהל
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
זה לעומת זה. נקהלו על אהרון לחטא.
ויקהל משה למצווה. הקב"ה צווה למשה להקהיל את עם ישראל, לאחד ביניהם, כי בעצם
השראת השכינה המעולה זה לא על ידי משכן או בית מקדש אלא על ידי אחדות. האחדות
המושלמת היא בשבת, מאי דאיקרי שבת שלום ומבורך. כעת, כאשר עם ישראל היו באחד
מהמצבים המעולים שבהם והראי'ה שתוך יומיים הביאו את כל מה שהיה נדרש לשם עבודת
והקמת המשכן. היתה התרוממות רוח והתלהבות. הם היו חדורי קדושה. חדורי אמונה
ומוטיבציה כדי שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכם מה שיותר מהר. היה ברור שלמדו מהטעות
החמורה שעשו את העגל. לכן, כעת יש להם להוכיח את עצמם. לא קל להוכיח את עצמינו.
מידי הרבה פעמים נכשלנו. והנה, כעת, על סף חודש אדר שני, לקראת קבלת התורה באהבה,
זמן לנו הקב"ה שוב את הנסיון הגדול של אש המחלוקת, לקראת הבחירות. כדאי להתאמץ
בכל המאמצים האפשריים, שלא יבער אש המחלוקת במחוזותינו ביום השבת. לא שבאמצע השבוע
כדאי שנתווכח, אבל ההכרח לא יגונה. חייבים להגדיל את הנציגים של שומרי תורה ומצוות
כדי שכל ההשגים אשר הישיגו עד כה יישארו בסייעתא דשמיא ובעזרת השי"ת. אבל,
בשבת קודש, לא תבערו אש. נייחד את עצמינו לתורה ולתפילה. לקדש שם שמיים ולקדש את
השבת. נזכור ששבת נתנה לנו בהקהל כדי שנהיה ונשמור על האחדות. כמה שיותר נשקיע
בשמירת האחדות בין כל גווני שומרי תורה ומצוות, כמה שיותר נפעל כדי שירבו שומרי השבת
קודש, כך ייטיב לנו. הקב"ה ממתין להיטיב לנו ולהחזירנו למכון קדשו בהקהלת כל
עדת בני ישראל. הוא רק ממתין שנענה לקריאה. הבה נתחזק כולנו במידת אהבת ישראל שאכן
תהיה לכולנו שבת של שלום ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים ושיקויים בנו מה שאומרים ביוצרות אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונישא, ובצדק הגה ערך כי תשא, ברכינו בשלום א-ל רם ונישא.
כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך
ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה
בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה
כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם
ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת
אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם
ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות
לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום
ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק
בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית,
ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם
האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר
יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה: רבינו
בחיי בא להבהיר לנו מעלת האש. הקב"ה השתמש באש כבר ביום הראשון של הבריאה.
האש יש לה תכונה של לאחד ואו לשרוף. אי לכך ואשר על כן יש להשתמש באש בשכל
ובזהירות. יש להבין את מעלתה ולהשתמש בהם ולדעת את מגרעותיה ולהשתמש בה בזהירות
הנדרשת. כשם שנאמר, כי ה' באש הצת, ובאש אתה עתיד לבנותה.
ששת ימים תעשה, טעם
זכרון עשיית מלאכה בימי החול, אולי שיכוין לומר שאם יהיה יום שביעי קודש תעשה
המלאכה הצריכה לך בששת ימים: או ירצה הכתוב לאסור מלאכת שבת בין על ידי עצמו בין
על ידי גוי, והוא אומרו ששת ימים תעשה בציר"י תחת התי"ו, פירוש תהיה נעשית,
אבל ביום השביעי אפילו על ידי אחרים אין לך לעשות, וזה כהאומר אמירה לגוי אסורה
דבר תורה: וטעם אומרו ששת ולא אמר בששת, כדי שלא תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה
בהם, עוד ירמוז כי לא יקומו ששת ימים במלאכתן אשר הכינם ה' לעשות אלא אם יום
השביעי יהיה לכם קדש, אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים, כי שבת הוא נפש קיום
העולם, וכמו שהקדמנו בפרשת בראשית בפירוש פסוק וינח ביום השביעי, יעויין שם: האור
החיים הקדוש מלמד אותנו כמה כללים יסודיים לגבי שמירת שבת
קודש איך שזה ממש משפיע על כל ימי חיינו. האמת, אנחנו כולנו חיים רק בזכות שבת
קודש אשר הגנה על אדם הראשון. ממילא אנו חבים לשבת קודש את כל חיינו. אי לכך, היא
ראויה ביותר שניתן לה את כל הכבוד הראוי לה. לכן, כמה שיותר נשמור שבת, כך נצליח
יותר במעשינו בששת ימי המעשה. והנה החידוש העצום, המלאכה חייבת לשבות לגמרי בשבת
קודש. לא שום אמירה לנכרי או כיוצא בזה. שבת שבתון. סגירה מוחלטת של כל העסקים. רק
על ידי שבתון מוחלט מובטחת הברכה.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הוציא
הבערה מן הכלל או כדי להתיר הבערה במקדש ולומר דווקא בכל מושבותיכם לא תבערו אבל
במקדש מותר להבעיר או כדי שלא נאמר כשם שאסר לנו כל מלאכת הבית שלנו גם
בבהמ"ק כמו כן מה שמותר בבהמ"ק מותר גם בבית קמ"ל לא תבערו בנה אב
על כל המלאכות של משכן אע"פ שמותרים שם מ"מ הם אסורים בכל מושבותיכם: ועל
צד הרמז ירמוז כאן אל העונש של מחללי שבת כדאיתא אמר רב אין דליקה מצויה אלא במקום
חילול שבת שנאמר אם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת וגו והצתי אש בשעריה ואכלה
ארמנות ירושלים ולא תכבה אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה
פירש"י היינו בשבת וזה"ש כאן כל העושה בו מלאכה יומת ואמר לא תבערו אש
לא תגרמו לכם ע"י שלא תשמרו את השבת כראוי שתבער האש בכל מושבותיכם בבתים ספונים
שלכם ביום השבת בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה עיין כ"ז בעוללות אפרים מאמר
רס"ט: הכלי יקר מלמדינו איך להבין את הפסוק בעניין ההבערה. נאמר
במפורש בכל מושבותיכם. אם כן, זה בא ללמדינו שבמקום שאינו נחשב מושבותינו, דהיינו
בבית המקדש מקום מושב השכינה הקדושה, שם לא נאסרה ההבערה בשבת, לצורך אותם קרבנות,
הקטורת והדלקת המנורה. כנ"ל לכל שאר מלאכות השבת שאינם ניתרים במושבותינו
אפילו אם הותרו בבית המקדש. כמו כן הפסוק בא ללמד על חומרת העונש של מי שמחלל את
האות בינינו לבין הקב"ה. אמנם, כאשר יהודי מחלל שבת במזיד עם עדים והתראה
עונשו סקילה, כאשר מחללים שבת ללא עדים והתראה, העונש זה כליון על ידי שריפה. זה
לא סוד מה היתה רמת שמירת השבת בהרבה מערי אירופה המזרחית לפני השואה האיומה. (לא
ששבת קודש היה החטא היחידי, אבל חילול שבת נטל חלק מרכזי אצל פורקי העול למיניהם,
הסוציאליסטים, האידישיסטים (בונדיסטים) והקומוניסטים. האש בערה בם. מי ששואל איפה
הקב"ה היה, הוא היה שם באש. לבער את מבעירי האש בשבת קודש. זה בא ללמדינו עד
כמה יש להשקיע בלימוד הלכות שבת שהם כהררים התלויים בשערה, להתמסר להפצת הלימוד
כדי להרבות חיילים לצבא שומרי השבת. כי הקב"ה אשר באש הצית, באש עתיד להחזיר
לנו את בית המקדש, כאשר שוב נשמור כולנו את השבת כהלכתה.
יום שלישי, 26 בפברואר 2019
יום שני, 25 בפברואר 2019
יום ראשון, 24 בפברואר 2019
יום שישי, 22 בפברואר 2019
יום חמישי, 21 בפברואר 2019
יום רביעי, 20 בפברואר 2019
מחודדין בפיך פרשת כי תשא
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
פרשתינו, פרשה עמוסת עניינים וצריכה
לימוד מעמיק. הפרשה מתחילה במסר של פיוס, נתינת מחצית השקל שיכפר על עם ישראל, על
חטא העגל גם, משה רבינו מצווה לרומם את עם ישראל. האור החיים מסביר בהקשר לזה,
כאשר השי"ת לוקח מעם ישראל צדיק בטרם עת, צעיר למדי, שטרם היגיע לגבורות או
מעבר, הרי זה לפקודיהם, לאשמת כלל ישראל. בהחלט לא מקום להחליט שכנראה הצדיק ההוא
אין תוכו כברו. החטאים של עם ישראל החסירו את הצדיק הזה מן העולם. זכורני כאשר
למדנו יחד אור החיים הקדוש זה מיד לאחר פטירת ה"פני מנחם" זצוק"ל,
כמה זה צרב וכמה זה היה הי'ה נכון. לאחר סילוקו הפיגועים הפסיקו כמעט כליל. משם
עוברים לכיור, שמן המשחה וקטורת הסמים. משם הקב"ה מצווה נער בר מצווה, בצלאל
בן אורי בן חור, לבנות את המשכן. הצעד הראשון של קטיגור נעשה סניגור. הנכד של
הנרצח בעקבות העגל, הוא יבנה את המשכן. משם הקב"ה חוזר להזהיר על שבת קודש
שבה נתעסק בהרחבה. לאחר כל זאת, אנחנו חוזרים לאחור, לחטא העגל. משה רבינו מקבל
במתנה את שתי הלוחות ומגורש מן השמיים. משה רבינו יורד, מטפל בחוטאים, שורף את
העגל ועולה השמיימה כדי להביא כפרה מחילה וסליחה לעם ישראל. משה רבינו, כאשר הוא
מרגיש שיש להקב"ה "מצב רוח מרומם" מבקש הראיני את כבודיך. הקב"ה
מבהיר לו, הייתה לך הזדמנות. בסנה. הסתרת פניך. פספסת את ההזדמנות. כעת, תוכל
לראות רק את קשר תפילין של ראש. זהו. אם נעצור כאן, רק לחשוב, כמה פעמים
הקב"ה נתן לנו הזדמנויות שונות, ונמנענו לתפוס את ההזדמנות. פשוט פספסנו. גם
עם ישראל, כאשר שמעו שהקב"ה עומד לשלוח מלאך החליטו לא "ללבוש" את
כתרי נעשה ונשמע. המעשה הזה איבד להם את הכתרים לנצח. ללמדינו עד כמה חייבים לחשוב
לפני כל מעשה שלא נאבד בידיים את מה שהקב"ה מעניק לנו. זה סוג של חוט שני
שעובר בפרשה. מצד שני, משה רבינו תופס את עצמו מוציא את האוהל מחוץ למחנה. זוכה
לקירון עור פנים. זוכה באמת להביא את הקב"ה לסלוח (בסוג של) לעם ישראל, באופן
שהקב"ה לא משמיד ו/או מעניש את עם ישראל בבת אחת. הקב"ה הולך לפני עם
ישראל ולא מלאך. והשנה אנחנו קוראים את ההפטרה המופלאה של אליהו הנביא מוכיח לעם
ישראל שנית שרק ה' הוא האלוקים. חודש אדר, מובא בספרים הקדושים שזה החודש שבו
הקב"ה בא להשרות שכינתו בישראל, כאשר נפנים ביסודיות את המסרים של הפרשה, אזי
שלוש עשרה מידות של רחמים ייערה עלינו ממרום ונשוב לעלות לציון ברינה.
אך את שבתותי תשמורו. ודע
כי מצות השבת היא המצוה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עקר האמונה והיא
שקולה כנגד כל המצות כלן ועם מצות השבת יאמין אדם בחדוש העולם כי נברא בששת ימים
וביום השביעי שבת, ודרשו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו את השבת שנאמר
ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם וכן מצינו ירמיה שהיה מזהיר לישראל בשמירת השבת
והיה אומר שבשמירת השבת תתקיים ירושלים ומלכות בית דוד והיה מתנבא אליהם שאם אינם
משמרים את השבת שתחרב העיר, הוא שאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי
שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא
תכבה, ודרשו רז"ל אלמלי היו ישראל משמרים אפילו שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר
אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ואמרו עוד כל המשמר את
השבת כהלכתה אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלים לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת
כו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על
דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה: וע"ד הקבלה את שבתותי תשמרו, זכור ושמור. ותן
לאל לבך איך הזכיר בשניהם אות היא ולא אמר אות הם ובאר בזה כי השבת שהיא כנסת
ישראל היא אות על השבת הגדול, ולכך אמר כי השבת היא אות ביני וביניכם לדעת כי אני
ה', וזה כטעם וירא ישראל את היד הגדולה שהיא כנסת ישראל והוא האות, ואמר וייראו
העם את ה' כי מתוך שהשיגו היד הגדולה יראו העם את ה' וכאלו אמר כי זה אות על זה,
וכבר הארכתי בסוד מצות שבת בפסוק זכור את יום השבת, ושם תמצא סוד הענין מבואר: רבינו
בחיי מסביר לנו עד כמה חשובה מצוות השבת. מה כל כך מיוחד בשבת. יסוד היסודות שלנו
זה שבת קודש. הרמב"ם פוסק להלכה, שאפילו אדם שעובד עבודה זרה כמו בדור של
אנוש, אם הוא שומר שבת כהלכתו, מחול לו. כי שבת ועם ישראל חד הם. מי שמתנתק משבת
הוא מתנתק מעם ישראל. יינו נחשב כסתם יינם. זה לא דבר של מה בכך. זה מחייב אותנו
מאוד כדי להרבות פעלים וחיילים לשמירת שבת, כהלכתה. כי זה האות אשר שם א-ל בינו
לבין בני ישראל. זאת המתנה הטובה מבית גנזיו של הקב"ה שהקב"ה נתן לנו.
כל מי שמכבד את השבת, השבת שומרת עליו. כמה זה מחייב. שמירת שבת כהלכתה, כבוד שבת
כראוי מונע כל מיני החלקות ביהדותו של היחיד, המשפחה והקהילה.
ושמרו בני ישראל וגו', צריך
לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת, עוד צריך לדעת כוונת אומרו לעשות את השבת,
ורבותינו ז"ל דרשו מה שדרשו, ואולי כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול
טעות היום, כדי לעשות את יום השבת לאמיתו, והוא אומרו ושמרו בני ישראל את השבת כדי
לעשות את השבת הידוע, שלא יבא לידי טעות, והגם שיקדש יום שביעי כנזכר בסמוך, זה
אינו יום השבת כפי האמת: האור החיים הקדוש מנתח לנו ביסודיות את
ענייני השבת. כמה שנשקיע בששת ימי המעשה בצפי'ה והכנה לקראת שבת, כך יש סיכוי טוב
שנשמור שבת. כי זה מצוות השבת של הפרשה, ושמרו את השבת. או ירמוז לפי מה שפירשנו
בפסוק שלפני זה שיצו ה' למי שאבדה לו ידיעת היום, שימנה ששה ימים ומשמר השביעי,
לזה בא לתת טעם ואמר ושמרו בני ישראל את השבת, שהוא יום שמקדש לעניינו, והטעם הוא
לעשות את השבת האמיתי כדי שלא יפקע מזכרונו מצות יום המקודש, וטעם שהזכיר יום
שביעי בשם שבת, לא חש עליך לטעות ממה שגמר אומר לעשות את השבת הרי זה מראה באצבע
כי שבת ראשון הוא שבת אשר עושה לחשבונו: זאת אומרת, מה שאנחנו אומרים
מידי יום בימו היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת וכן על זה הדרך, זה כבר
מכין אותנו לקראת שבת, שלא נשכח מתי זה שבת. גם בשואה במחנות האפלות ביותר, במצבים
בלתי נתפסים, יהודים הזכירו את שבת קודש. האמינו, יום יבוא ויזכו שוב לשמור שבת
כהלכתה. עוד ירצה על דרך אומרו ואביו שמר את הדבר פירוש ממתין ומצפה
מתי יבא, והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת בדבר טורח, לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא
החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי
יבא, ואומרו לעשות את השבת לשלול הכוונה בחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר
יתענג, אלא לצד עשות מצות השבת, ולא לתכלית המורגשות: עוד ירצה על דרך אומרם
ז"ל שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא לימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום
השבת, אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה, ויהיה יושב ומשמר עד
שיגיע השבת לעשותו פירוש לקיים מעשים הצריכין בו: עוד ירצה באומרו לעשות את
השבת, כי מה שמוסיף מחול על הקודש יסכים ה' לקרותו שבת, ונמצא זה האיש עושה שבת
ממש, כי שעות מיום הששי וגם שעות מיום ראשון שהם חול, בני ישראל עושים אותם שבת: בעצם,
זה ממש דרכו של שמאי, כבר מיום ראשון לתור אחרי דברים עבור שבת קודש. כל יום בשבוע
להכין עוד איזה משהו לקראת שבת קודש. זה יוקרתו של שבת. שממתינים ומצפים לקראת
ביאת שבת קודש. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל אמרה שבת לפני
הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה הרי ישראל וכו' עד כאן, הנה
כי השבת חסר פרט א' מפרטי השלימות ותיקונו הוא על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אומרו
ושמרו בני ישראל את השבת, והטעם לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן מעשהו של
שבת ונמצא לו בן זוג: כאשר מפנימים שאנחנו בני הזוג של שבת, הרי זה מחייב
אותנו לנהוג בה בכל הכבוד ובכל הדרך ארץ. אנשים שבמשך ששת ימי המעשה היו אנשי
המעשה, למרות שהם מחוייבים גם בעונג שבת בצורה הגשמית, הם מחוייבים לענג את השבת
באופן רוחני. להתמקד בתפילה. להעמיק בלימוד. להיות כל מה שהוא לא היה במשך ששת ימי
המעשה. עוד ירצה שצריך לשמור את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין
ממנו בין מהזולת, ולא יאמר אדם די לי במה שנשמור עצמו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה
בכך, אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל, כמו ששומר גנו ופרדסו, ובכלל גדר זה
שישתדל לשמור לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת, על דרך אומרם ז"ל לא יקרא
לאור הנר וכל הסייגים והשמירות לבל יתחלל שבת אפילו במציאות שהוא פטור עליהם: כל
המושג של "נישט אין שבת גערעדט", זה פסול מעיקרו. שבת היא שבת קודש. לא
שבת של עיתון, לא שבת של ניוסים, לא שבת של שיחות על הבורסה ושאר ענייני העולם הזה.
שבת של קודש. שבת של תורה ושל תפילה. עוד ירצה לומר כי משונית
שמירה זו מכל שאר שמירות המצות כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אומרו ושמרו
וגו' לעשות הרי שלך לפניך שקורא לשמירה עשיה, ואולי כי הטעם הוא על פי דבריהם ז"ל
שאמרו ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בגמרא בבאה עבירה
לידו ולא עבר עד כאן, וכמו כן ביום המקודש אין לך באה עבירה לידו של מלאכות כזה,
כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה מהארבעים ותולדותיהם, בפרטי המחובר ובפרטי
הבישול, ובפרטי מקח וממכר, שהאדם רגיל בהם כל היום, ומזדמנים באין מספר, והוא נשמר
מהם, לזה יחשב להם כעושה מצוה: דהיינו להית ממש בקי בכל הלכות שבת,
למשל בהלכות בורר המסובכים, כדי שאכן לא נחי'ה על פי המשפט של "מה כבר יכול
להיות אסור ב" ולבסוף לבוא לשמיים ויקבלו את פנינו, ברוכים הבאים
ל"חרדי" המחלל שבת. עוד ירצה להיות שקדם וצוה על שמירת
השבת, תבא הסברא לומר שכל השומר שבת הנה הוא נוטל שכר שבת, לזה צוה ה' ואמר ושמרו בני
ישראל פירוש דוקא בני ישראל הם שישנם בשמירת שבת, ולא שום אומה ולשון, ולזה לא אמר
ושמרתם שאז יהיה נשמע שבא לצוות על השמירה, והוא בא לשלול חוץ מבני ישראל שלא
ישמרו שבת, והוא מאמרם ז"ל גוי ששבת חייב מיתה, שהרי מיעטם הכתוב ואזהרתם זו
היא מיתתם: ללמדינו, כל השומר שבת מחללו נותנים לו נחלה בלי מצרים
ככתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך, קל וחומר למי שלא רק שומר שבת מחללו אלא גם מקדשו
כראוי לו. עוד ירצה על זה הדרך ושמרו בני ישראל את השבת, פירוש
כשישמרו אפילו שבת אחת ולאו דוקא אם ישמרו, אלא גם אם יסכימו בדעתם לעשות מצות
השבת, והוא אומרו לעשות את השבת מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו לדורותם, וכפי זה איש
ישראל ששמר אפילו שבת אחת ומת אין מנכין לו משכר העולה לו אם היה שומר לדורות עולם: זה חידוש
עצום של האור החיים הקדוש, לעשות את השבת גם במחשבה, זה כבר צעד בכיוון הנכון. עוד
ירצה לפי מה שהקדמנו בפסוק אך את שבתותי, כי צוה ה' לחלל שבת בשביל פיקוח נפש, כאן
ביאר הכתוב כי לא נתמעט שבת בשמירה אלא בערך בני ישראל, אבל בערך זולתם להחיות
עכו"ם, הגם שיהיה גר תושב ששומר שבע מצות ונסתכן סכנת מות לא יחלל ישראל שבת
בשבילו, והוא אומרו ושמרו בני ישראל לבל ימות מהם, את השבת פירוש לצד אזהרת השבת
אלא יחללוהו, או על זה הדרך שבת וישראל לפניך, זה לחלל וזה למות, תשמור ישראל
ויתחלל השבת, אבל עממין לא, והטעם לעשות את השבת פירוש כלומר מה טעם אני מתיר לך
לחלל שבת עליו הוא לעשות את השבת לדורותם, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות
הרבה, אבל מעכו"ם שאינם בני שבת לא: או ירצה על זה הדרך אימתי
אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר
עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו
לשעות או לימים, לא יחללו עליו שבת: גם זה מעניינה של קדושת השבת, חלל עליו
שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. כי העיקר של מצוות התורה זה "וחי בהם",
לחיות. לא למות. אכן, אדם מצווה להמית את עצמו באהלה של תורה, עדיין מצווה עליו
לחיות את החיים. לכן, כדי לקיים שבתות יש מצווה לרפאות את החולים שיש בהם סכנה אפילו
תוך כדי חילול שבת, כי זה הסוד של קיום השבת. עוד ירצה
על פי דבריהם ז"ל שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת, ואמרו עוד שקול שבת כנגד כל
התורה כולה, לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת, והטעם לעשות להם את השבת, פירוש
העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, והוא אומרו לדורותם, לשלול עולם הזה
שאין האדם קיים בה לדורות, ברית עולם פירוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון: ולא
לחינם נקרא שבת קודש מעין עולם הבא. כי שבת זה המקור של הברכה לזכות בחיי העולם
הבא. עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו שביום שבת באה נשמה
יתירה לישראל, כרמוז באומרו שבת וינפש, והוא סוד הנעלם שלא גלהו ה' לאומות כאומרם
ז"ל נשמה יתירה לא אודעינהו, והעירותי בצפונו של דבר, במה שהקשו בגמרא על הודעת
שבת לאומות שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה, ואמרו שבת אודעינהו ונשמה יתירה לא
אודעינהו עד כאן, וקשה למה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו אם היה מודיעם נשמה יתירה
היו מקבלין שבת ולא לענשו עליה, ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז"ל ואמרו מתנה
טובה וכו', פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו ואינה שכר שיבואו
בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו, עוד תמצא כי
כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות
על השבת ועינינו רואות, וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם מתנה טובה
בבית גנזי, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו
מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת כאומרם ושבת שמה, כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם
שכולו שבת ועולם זה אין בו עצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה, ולזה
צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול המלאכה והעינוי כי באחת מהנה תגעל הנשמה
משבת בקרב איש: הנה, עניין הנשמה יתירה, זה כמו לידה מחדש. כל שבת קודש, אנחנו
כאילו נולדים מחדש, מקבלים הזדמנות חד פעמית לעלות ולהתעלות. זה מגיע בגלל שקיבלנו
על עצמינו שמירת שבת קודש. והנשמה נותנת לנו אפשרויות אין קץ לקדש את השבת בקידוש
אחר קידוש ועילוי אחר עילוי. ולזה תמצא שעיקר איסור אזהרת
מלאכות שבת ביאר ה' שהם במחשבה כאומרם מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואפילו דבור של חול
אסור דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר והכל לצד תוספת נשמה העליונה לעשות לפניה כסדר עולם
שבאת ממנו, והוא מה שצוה ה' באומרו ושמרו בני ישראל את השבת, פירוש נשמה הנקראת
שבת, ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת, והוא אומרו לעשות את השבת, ותדע כי
מן הנמנע החלטי שישיג אדם עלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם
הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו, אין בהם יכולת לעמוד בגדר עליון, והוא
אומרו לעשות את השבת, פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג
נפשם בגנזי עליון, ואומר לדורותם כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם
הבא: היינו עיקר שמירת שבת קודש מתחיל בטהרת המחשבה. מחשבה של
תורה. מחשבה של איך נזהרים מחילול שבת קודש. מחשבות איך עושים אווירה של קדושה
בשבת קודש. עוד ירצה
לשון דירה, ולזה כתובה חסירה בלא וא"ו, והם דברינו שירמוז אל מקום דירת
הנשמות, והוא עולם המקווה שכרת ה' ברית לתתו לנו, והוא אומרו ברית עולם, ואולי
שירמוז באומרו ברית עולם לתרי"ג מצות שחשבון ברית עולה תרי"ב, וכולם
תלויים בשבת הרי תרי"ג, ולזה סמך תיבת ברית לעולם לומר כי על ידי שמירת שבת הוא
מקיים כל תרי"ג מצות שהוא שקול כנגדם והוא עולמו: זה תכלית
השבת. הדירה של השי"ת בעולמינו השפל, היום שהוא כולו ד' אמות של הלכה. זאת
הברית. ושמירתה כהלכתה תוציאינו מגלותינו המרה.
יום שלישי, 19 בפברואר 2019
יום שני, 18 בפברואר 2019
יום ראשון, 17 בפברואר 2019
יום חמישי, 14 בפברואר 2019
יום רביעי, 13 בפברואר 2019
מחודדין בפיך פרשת תצוה
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
די! חודש אדר אמור להיות חודש של שמחה
לא חודש של צרות. לא חודש של רצח. לא חודש של אסונות. זה החודש אשר נהפך להם מיגון
לשמחה. מאבל ליום טוב. מה השי"ת רוצה מאיתנו. ה"אור החיים הקדוש"
מלמדינו בתחילת הפרשה ש"תצוה" זה מלשון צוותא, ואתה תצוה, משה רבינו
הגואל הראשון הוא הגואל האחרון. הגאולה מתעכבת בגלל שאין משה רבינו רוצה לגאול עם בטלים
מן התורה. לכאורה מאוד תמוה ממבט ראשון, כבר עשרות שנים שלא היו כל כך הרבה ישיבות
וכוללים. בכל העולם. אז איך אפשר לומר שאנחנו עם בטלים מן התורה. התשובה קשה וממש
מחרידה. זה לא באמת לימוד התורה. זה אג'נדה. מה נאמר בראשית הפרשה, שמן זית זך כתית
למאור. כל מי שאי פעם למד טיפה יודע ש"הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה
בדרום". דרום זה "נגב", ארץ מנוגבת מכל טובה. דהיינו, הרוצה לזכות
בחכמה התורה חייב להמית את עצמו, א. בלי שום גאווה ועניין אישי, ב. להסיר מעליו את
תענוגי העולם הזה. לא לחינם הקב"ה מצווה את משה רבינו העניו מכל האדם. מי
שדבק בדרכי השי"ת, שהרי בכל מקום אשר אנחנו מוצאים את גדולתו, שם אנחנו
מוצאים את ענוותנותו. המרדף אחד כבוד ותענוגות חייב להפסק. זה בעצם היסוד של רוב
המחלוקות בציבור שלנו. זה לא על איזה דרך לעבוד את השי"ת, זה על מי בראש. מוכנים
היום כאלו המסתתרים מאחורי "איצטלא דרבנן" לשרוף כל חלקה טובה, העיקר
שאנחנו ניצחנו. עד שקם קול שפוי מן ההיכל, מיד עסקנים נבובי מוח קמים להשתיקם. הם
לא לפי המסורת של קורח ועדתו. שלמה המלך אמר ואת צנועים חכמה, המשכן הי'ה מרכז של
צניעות. כל העבודות הפנימיות, נעשו מאחורי קלעים ופרוכת. היום, הדברים הכי צנועים
נהפכו לפרהסיא. אם אשתו של אבא חלקי'ה יצאה לקבל את פני בעלה כאשר היא מקושטת כדי
שלא יתן עיניו באחרות, היום על הדרך עושים סיבובים שלמים בעיר כדי שאחרים יתנו
עיניהם. כל הצניעות רמוסה ברגל גאווה. כל רשות היחיד נפרש ונפרס בכל רשות הרבים.
בתי הכנסת נהפכו למושבי ליצים. והכל לשם שמיים. השדכן המרכל בקול בתחבורה הציבורית
עוסק "ביישובו של עולם", ה"נו אה" שעונה לפלאפון באמצע קדיש
וקדושה עוסק בשלום בית. המנייעס המרגל בחבירו והמוציא שם רע גם עוסק רק לשם שמיים.
וכולם מביאים עלינו אסונות. די. היגיע הזמן לחזור להיות חכמים. צנועים. ביישנים
ורחמנים. כדי שהקב"ה ימצא את עם ישראל האבודה בגלות, עלינו לחזור להיות עם
סימני הקודש. סגרו פלאפונים בבתי הכנסת ובבתי המדרש. לא לדבר בפלאפון במקום ציבורי
כאשר יש מלא אזניים מסביב. לפרגן לכל יהודי וקהילתו אפילו אם הוא לא
"משלנו". כאשר נעשה ונשובה, נפתח פתח קטן באטימות של "מגיע
לי", באטימות של "סי פאסט נישט", נחזור להיות רחמנים, מקבלים את זולתינו,
מקדשי שם שמיים, אוהבי ישראל שהם אוהבי ה', אזי הקב"ה ישוב
"ויצוותינו" ונשוב לראות את נר המערבי דולק לנצח נצחים.
ואתה הקרב אליך, טעם
אומרו ואתה, גם אמר לשון הקרבה, גם אמר תיבת אליך, יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי
הכהונה למשה היתה למנה, אלא לצד שמאן ללכת בדבר ה' אחר כמה פעמים חרה ה' בו והסירו
מגבירת הכהונה, באומרו הלא אהרן אחיך הלוי פירוש שהיה לוי ועכשיו נעשה כהן
ע"כ, לזה אמר לו בשעת מעשה ואתה פירוש לא לצד שאני מצוך לבד, אלא גם אתה מצד
עצמך הקרב את אהרן במקומך, ותעשה הדבר כאלו אתה חפץ בו, כי זה לך במקום קרבן לכפרה
על אשר העזת פניך לפני ה', ואומרו אליך לכפרתך, בהקריב את אהרן ויתן לו גדולתו,
אין לך קרבן גדול מזה: עוד ירמוז באומרו הקרב אליך, כי על ידי חטא האדם תתרחק
בחינת ענף נשמתו שכנגד אותו ענף שבו חטא משורשו, הגדול כפי גדלו והקטן כו', והנה
באמצעות ההפצרות שהפציר בשליחות ה' גרם להתרחקות ענף אחד מענפי נשמתו משורשו, והגם
כי ה' הענישו אף על פי כן כל עוד שלא יקבל העונש, הפגם עומד במקומו, והרחוק עודנו
מרוחק, לזה בשעת תכלית הדבר הודיעו, כי בזה יהיה מתקרב הרחוק, והוא אומרו ואתה
הקרב אליך פירוש הקרב לעצמך, פירוש לבחינתך שרחוקה באמצעות החטא ההוא, ונתכוון ה'
להודיעו כי זה תיקונו, ומזה אני משכיל על דבר שאמרו ז"ל בסוף ברכות חייב אדם
לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וכו', ומפרש בגמרא לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח
בטובה ע"כ, והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בענין הנה
היסורין הם מקריבין ענפי הנשמה שהיו רחוקים משורשם, שאין לך רע ומר כעוזבו את ה'
אלהיו, ובאמצעות היסורין יתקרב הרחוק ועל זה ישמח לב המשכיל, ואמר ועשית בגדי קודש
וגו' לכבוד ולתפארת, שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ בדבר לפארו, אשר זה הוא שינוי לעושה
הדבר לצד ההכרח, והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה' לזכות
לגלגל זכות זה על ידו שיעשה אותם לחיבה ולשמחה באחיו, ודבר זה הוא בחינת נשמה
לנשמה בעיקר מעשה זה, ואולי שנתכוון ה' לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו
בגדי הכהנים באים משל ציבור, הרי אמרו שיחיד יכול להתנדבם ולמוסרם לציבור, וכמו כן
צוה ה' לעשות: האור החיים הקדוש מבהיר לנו עד כמה אדם חייב לשמוח
בייסורין שהקב"ה מביא עליו, כאילו שזה ממתק, וזה גדלותו של משה רבינו לפאר
ולהדר את אהרן אחיו במה שהוא בעצמו רצה. ודרך שמחת משה רבינו זכה למעלות הנעלות
ביותר.
ואלה הבגדים אשר יעשו. דרשו
רז"ל במסכת ערכין כשם שהקרבנות מכפרין כך בגדי כהונה מכפרין, ולזה נסמכה פרשת
הקרבנות לבגדי כהונה. חושן מכפר על הדיינים שנאמר ועשית חשן משפט. אפוד מכפר על
ע"ג, שנאמר ואין אפוד ותרפים, וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד. מעיל מכפר על
לשון הרע שנאמר ונשמע קולו, יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, ולשון הרע זה לשון
הרע שבפרהסיא אבל לשון הרע שבצנעה קטרת מכפרתו. כתונת תשבץ מכפרת על שפיכות דמים
שנאמר ויטבלו את הכתנת בדם, וכתונת זו כמין חלוק היתה וסמוכה לבשרו היתה ומשובצת
זהב כחלוק זה שרוקמין בו פסים והוא שכתוב ושבצת הכתנת שש מלשון משבצות זהב. מצנפת
מכפרת על גסי הרוח יבא הדבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, ואבנט מכפר על הרהור הלב
ודרשו רז"ל כי היו באבנט ל"ב אמות. ציץ מכפר על עזות פנים שנאמר והיה על
מצח אהרן, וכתיב ומצח אשה זונה היה לך. והיו בגדי כהן גדול שמונה והזכיר הכתוב ששה
מהם ולא הזכיר ציץ מפני שהוא כלי זהב אינו בכלל הבגדים ולא הזכיר מכנסי הבד כי לא
רצה להזכיר רק הששה שהיה משה מלבישם לאהרן, ולכך הזכירם ביחד בכתוב הזה וכתיב בסוף
הפרשה והלבשת אותם את אהרן וגו', וכתיב אחריו ועשה להם מכנסי בד לבאר כי המכנסים
הם היו הלובשים אותם לעצמם בהצנע כדי שלא תבין שהיו המכנסים בכלל והלבשת הוצרך
בהכרח להזכירם באחרונה וא"א לו שיכללם ביחד עם שאר הבגדים, והמכנסים מכפרים על
העריות ועל הליכת הרגלים ההולכים לעשות עברה: רבינו בחיי
מלמדינו כאשר רואים את הכהן גדול לבוש בשמונת בגדיו, אלו הבגדים יביאו את האדם
להרהר ולפשפש במעשיו. כי בגדי אהרן הם מכפרים על כלל עוונות ישראל. בפרט אלו אשר
נמשכו אחריהם, כעבודה זרה, עריות ולשון הרע. כל אלו נבעו מגסות הרוח ומעזות מצח.
לכן דווקא נתנו לאהרן כהנא רבא, יסוד הענווה, יסוד הפשטות, יסוד אהבת ישראל,
להראות שענווה מביאה לידי נקיות מכל חטא ועוון. וכולם יראו וילמדו ממנו לעשות כן.
יום שלישי, 12 בפברואר 2019
יום שני, 11 בפברואר 2019
יום ראשון, 10 בפברואר 2019
יום חמישי, 7 בפברואר 2019
יום רביעי, 6 בפברואר 2019
מחודדין בפיך פרשת תרומה
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
ויקחו לי תרומה. שלמה המלך אומר במשלי
מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את הפסוק כך, לפעמים
יש מצב שהקב"ה מביא לארץ עניינים של דין ללא רחמים. אבל, איש תרומות, אנשים
המורמים מעם, יהרסו את מדת הדין ויהפוך מדת הדין למידת הרחמים. בדרך כלל איננו
נוהגים להספיד, אבל, כאשר איש ישר דרך, צנוע במעשיו, איש ידוע ייסורים שלא בעט בהם
הולך לעולמו, אסור לשבת בשקט. הדברים אמורים כלפי הרב החסיד רבי יחיאל לודמיר
זצ"ל. איש אשר שכל בן, אבד אשה, אבד אח צעיר וצהלתו על פניו. הי'ה מזיל מכספו
לצדקה בשפע רב ובסתר. היה משכיל אל דל. לתת בדרך של כבוד. ללא שלטים וללא כרזות.
מרגלא בפומי'ה דרבי יחיאל, תראה, נתתי לך סכום שאינני נותן בדרך כלל, נא לא לספר.
מדותיו התרומיות, הרסו ללא ספק לא פעם את מדת הדין. הקב"ה הכתיב בפרשה ויקחו
לי תרומה, והקב"ה לקח לעצמו את איש התרומות. האיש המורם, האיש התורם, האיש
הפרוש מכל מידות מגונות. האיש אשר תרם בדרכו שלו, בצניעות האופיינית. ולמרות היותו
איש יודע ספר ותלמיד חכם לא קטן, מעולם לא התנהג אפילו בשמינית שבשמינית. עלינו
מוטל ללמוד מדרכיו. להיות שליח של הקב"ה לבצע את מה שהקב"ה מצפה מאיתנו,
גם כשקשה, גם כשכואב ואפילו כואב מאוד, לעשות את מצוות ודרך השי"ת, בשמחה. לא
להתלונן ולא להתרעם על הקב"ה שעשה מה שעשה, שהרי כל מה שהקב"ה עושה,
לטובה ממש. כאשר נלמד לקדש את חיינו, לחיות על פי רצון השי"ת, ככל אשר הוא
יתב"ש מגלגל לפתחינו מבלי להרעם ולהתלונן, הקב"ה ישוב לצוות לעשות לו
מקדש וישכון בתוכינו, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ויקחו לי תרומה, וע"ד המדרש, מאחר
שנתתי לכם תורתי שכתוב בה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו' הביאו לי תרומה, כי לקח טוב
נתתי לכם, משל לשני סוחרים אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין החליפו נטל זה פלפלין
וזה מטכסא כל אחד חסר ממה שבידו, אבל התורה אינו כן זה שונה סדר זרעים למי שבידו
סדר מועד וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים כל אחד ואחד מרויח ונשאר לו מה
שבידו כבר, זהו כי לקח טוב נתתי וגו'. רבינו בחיי מלמדינו מה פירוש תרומה.
כל אחד מפריש מעצמו לתת לזולתו. כל אחד משתף בחלקו בתורה. זהו ויקחו לי. מעשה
באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם
פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו
לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה
להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבהמ"ד נהגו בו כבוד וגדולי
העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד
ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו
בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל
העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים
שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעוה"ז ובעוה"ב, הוי אומר כי לקח
טוב נתתי לכם: זה הסוד של המשכן, כדי ליידע לכל יהודי ויהודי באשר הוא שם
מעלת התורה שהיא טובה מכל סחורה. וסחורתה טובה בין בעולם הזה ובין בעולם הבא. וע"ד
הקבלה ויקחו לי תרומה, ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה והיא הנקראת זאת ולכך אמר
וזאת התרומה, וכן כתיב וזאת אשר דבר להם אביהם, ושם בארתי, וכתיב מאת ה' היתה זאת.
ואמר ויקחו לי ליחד את הכל ממטה למעלה וממעלה למטה, ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכונת
הלב על כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו: ולזה רמוז במדרש הוא שאמרו ויקחו תרומה
אין כתיב כאן אלא ויקחו לי אותי לוקחים כביכול אמר הקב"ה קחו אותי שאדור
ביניכם. ועוד אמרו במדרש וזאת התרומה אשר תקחו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר קדש
ישראל לה' ראשית תבואתה: רבינו בחיי מסכם, כל יהודי ויהודי חייב
לקחת לעצמו חלק בקודשא בריך הוא וזה שייך רק על ידי דבקותו בתורה הקדושה. כמה
שיותר נדבוק בתורה כך יותר נדבק בהשי"ת ונזכה במהרה להנות מזיו אורו.
ועשו ארון, טעם
שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר ועשית שולחן, ועשית מנורת
וגו', ואת המשכן תעשה, ועשית את המזבח עצי וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר
בנוכח, דכתיב וצפית אותו, ויצקת לו, ועשית בדי וגו', אולי שרמז שאין גופה של תורה
יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה וזה
לך האות אם הוא כהן הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור
וכו', ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם, אשר
רבו מצות עשה שבהם, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר
ועשו לשון רבים, ובשאר פרטי תיקוני הארון אמר לשון יחיד, כי לתקן כלי התורה שהם
לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקיים מאדם אחד: האור החיים
הקדוש מסביר בטוב טעם ודעת את ההבדל בין הארון לשאר הכלים. כי הארון כולל כל כלל
ישראל. כולך יפה רעיתי ומום אין בך. כלל ישראל ככנסת ישראל כלה היא ללא פגע וללא
דופי. לכן, על כל יהודי באשר הוא שם להיות או מלומדי תורה או מתמכין דאורייתא. רק
כך יש קיום לתורה הקדושה.
וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו, בעשיית
עצי שטים אמר ועשו ובצפוי הזהב אמר וצפית כי הכל יכולין להחזיק ידי לומדי התורה
הרמוז בעץ אבל אין הכל יכולין לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באמרו מבית
ומחוץ תצפנו וכן אין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר וקרוב לומר שלכך נעשה הארון עצמו מעץ
כי כל עץ עושה פרי וזה רמז לשכר טוב אשר יש לעוסקים בתורה כמ"ש נוצר תאנה
יאכל פריה וזה דבר שהכל נכספים אליו ולכך נאמר ועשו ארון עצי שטים אבל ציפוי זהב
מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה אין כל אדם שוין בזה והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה
אשר כערכו לכך נאמר וצפית והנה הצפוי נזכר ב"פ כדי להבדיל בית מחוץ כי מתחילה
אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ואח"כ אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור מחוץ
אע"פ שבלי ספק היה הכל מזהב טהור מ"מ לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כי כל
אומן דרכו להדר את הכלי מבחוץ יותר ממה שמהדרו בפנים מפני הרואים ועל כן לא הוצרך
להזכיר זהב טהור כ"א אצל מבית אבל מחוץ אין אני צריך להזהירך שיהיה הצפוי גם
כן מן זהב כי ק"ו הוא מן הפנים ולהורות נתן בלבם שכמוהם יהיו עושיהם כי כל
לומדי התורה צריכין ביותר אזהרה על טהרת הלב הפנימי שאינו נראה בלתי לה לבדו אבל על
חיצונם אין צריכין כל כך אזהרה כי כל אדם דרכו להדר את עצמו כדי למצוא חן בעיני
אדם: הכלי יקר מעורר אותנו שעיקר עיקרו של לומדי תורה היא התוך
והפנימיות שלהם. התוכו. ראשית הלב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה, מעל לזאת אחרי שכל
עבודת הפנים מזוככת ומטוהרת, עבודת החוץ חייבת להיות אך ורק לשם שמיים. ללא כל
סממנים חיצוניים של גאווה או התפארות. ולכן לא כתבו על ציפוי הזהב החיצוני
"זהב טהור" מפני שאין שום עניין ליחצן עבודת השי"ת בשום צורה ובשום
פעם.
יום שלישי, 5 בפברואר 2019
יום שני, 4 בפברואר 2019
יום ראשון, 3 בפברואר 2019
הירשם ל-
רשומות (Atom)