בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
יום השמיני, יום של עשר עטרות. יום
חנוכת המשכן, סוג של תכלית הבריאה. כשם שבתכלית הבריאה הקב"ה הפריד בין מים
עליונים למים התחתונים, כך בראשית המשכן הפריד בין המותר והאסור בתוך המשכן. מים
עליונים קרובים להקב"ה בכל עת. מים התחתונים, יסוד היסודות של התאוות, הנסיון
לאדם להתעלות להיות מותר מן הבהמה. ממילא יש את על כל קרבנך תקריב מלח וניסוך
המים. בעניין ניסוך מים, דוד המלך למדונו, למרות תשוקתו העזה לשתות מים מבור בית
לחם אשר בשער, הוא ניסך אותם לשם שמיים. ללמדינו, שיש יתרון לאדם בעמלו שיעמול תחת
השמש, כשהוא מתעלה על תאוותיו. שמעתי מ"יהודי טוב", על מה שנאמר בגמרא,
הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, וזה נלמד מהפסוק מה ה' דורש ממך כי אם ליראה,
אמר, כאשר "מה", מלשון ונחנו מה, מדת הענווה של משה ואהרן, רק אז שייך
ליראה את השי"ת. לגבי משה ואהרון שהיו ענווים, אכן, יראה מילתא זוטרתא היא.
הענווה של אהרן מקבלת ביטוי בפרשתינו כאשר משה רבינו אומר לו, קרב אל המזבח,
רש"י מסביר, שהי'ה אהרון בוש מלגשת. זאת הענווה הנצרכת לעבודת השי"ת
בהיכל של מלך. זאת הענווה הנצרכת בבתי המקדש מעט שהקב"ה השאיר לנו בדלותינו.
יש בינינו מידי הרבה שמשום מה למדו רק את עניין חטאם של נדב ואביהוא. אם זה מורה
הלכה בפני רבם, שחצים (גאוותנים) או שתויי יין. כמה טוב, כעת, לפני התחדשות השנה,
לפני החודש הזה שהיא שלנו, בשבוע שמפטירין פרה, אשר מטהרת רק כאשר היא נהפכת לאפר
כאשר יש בתוך שריפת הפרה ארז ללמדינו שמי שנתגאה כארז ישפיל עצמו. ינהג בענווה.
ישמע לדברי חכמים. זה יביא אותו לענווה המובילה להתגברות על תאוות. בין אם זה
תאוות הגאווה או הטיפה המרה. נזכור שבאנו מאברהם אבינו שתמיד אמר ואנכי עפר ואפר
להתגונן מפני יצר הרע של הגאווה שהוא שכנו של יצר הרע של התאווה עד שיקויים בנו
"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".
ויהי ביום השמיני, ובמדרש: זהו שאמר הכתוב אמרתי להוללים אל תהולו, לחוללים אל תחולו, ענין מחולות
כמחולת המחנים לחול במחולות, לפי שהשמחה אינה ממתנת לאדם בעוה"ז, לא כל מי ששמח
היום שמח למחר ולא כל מי שמצר היום מצר למחר, זהו שאמר שלמה ע"ה לשחוק אמרתי מהולל.
תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנאמר יהי כבוד
ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף
וינחם ה' וגו' ויתעצב אל לבו, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהלו, אמרתי לחוללים. ומה
אם הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, אברהם שמח שמחה גדולה, נתגדל
והרג כמה מלכים, ונתן לו הקב"ה בן לזקנתו, ולבסוף אמר לו קח נא את בנך את יחידך
וגו', חזר מהר המוריה לקבור את שרה ובקש מקום לקבורה ולא מצא עד שקנאהו בארבע מאות
שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה, אמרו לו ראה ראינו כי היה ה' עמך, נצל מן החרב ומאנשי
גרר, ולבסוף ותכהין עיניו. ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני
אדם עאכ"ו. יעקב שמח שמחה גדולה, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה
ה' נצב עליו, ולבסוף אירעוהו כמה צרות, צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה, ומה יעקב
הצדיק שאמר לו הקב"ה ישראל אשר בך אתפאר, לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו.
יהושע שמח שמחה גדולה, הנחיל לישראל את הארץ הרג שלשים ואחד מלכים ונתנו לו כל ישראל
כבוד ואמרו לו כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ולבסוף
הזקין [ולא זכה] ומת בלא בנים ומה יהושע שלא זכה הזקין ומת בלא בנים, הצדיקים כך, הרשעים
על אחת כמה וכמה. עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב"ד, שנאמר ועלי
הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', ראה מה כתיב ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול
מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימות, וכתיב ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, ומה עלי
הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות
גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה
נחשון בן עמינדב ראש כל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב
קרבן ויצאו שרופים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו: דברי
רבינו בחיי מאירים כשמש בצהריים. כאשר מתכוננים לשמחה, יש להתפלל שלא יתערב שום
עצב בשמחה. שמחה מתוך שמחה. הנה, הבה נראה כמה הקב"ה דקדק עם צדיקי העולם
כחוט השערה. מניין שמחתם, מתוך שמחה של מצווה. לא שמחה ריקה חלילה. לא הוללות.
לכן, עלינו ללמוד לשמוח שמחה של מצווה שתוך תפילה של נועם ה' עלינו, וישמרנו מכל
רע ועצב.
זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של צבור: וירא אליכם כבוד ה', מלבד גלוי השכינה
שהיה במשכן, כאמרו וירא כבוד ה' אל כל העם: רבינו
הספורנו נותן את המתכון לגילוי שכינה על עם ישראל. כאשר אנחנו אמורים לקיים מצווה,
יש ללמוד את המצווה באופן שנדע את הדבר המוטל עלינו לעשות. כאשר אכן מקיימים כך את
המצווה, זוכים לגילוי השכינה.
ויקרב אהרן אל המזבח, ירמוז לדבריהם ז"ל שאמרו שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, אמרה הנפש החוטאת היא
תמות, ולצד רחמי ה' אמר יביא קרבן, שעיקר מעשה הקרבן הוא מחשבת המקריב, כי הוא החייב
בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא, ליזבח ולהשרף על האישים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה,
והוא אומרו ויקרב אהרן אל המזבח, פירוש הוא עצמו הכין לשים אשם נפשו, וקרב למזבח פירוש
לזביחה לאישים, ועשה השחיטה במקומו לעגל, לצד רחמי ה' שנתרצה להביא חליפתו: וראיתי
לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו כי נשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקב"ה
וותרן יוותרו בני מעיו אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות, כמאמר הנביא, איך יביא
קרבן ויפטר: ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת
אדם, על דרך אומרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ונעשה
בהמה, וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא
להמית אדם זה תחת בהמה, לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער החושב כי
ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו: והוא מה שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה', כי חלק
הבהמי שבאדם, בהצטרפותו עם האדם, שהוא בחינת ההשכל נושע בו, פירוש לצדו כדי שלא יענש,
והוא אינו ראוי לעונש, ובזה אפילו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאומרו
משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה': רבינו האור החיים
הקדוש מלמדינו. חוטא אינו בגדר אדם. מצד הנשמה הטהורה השוכנת בגוף האדם המעלהו
ממדריגת הבהמה, יש לנו ללמד את עצמינו ולתרגל כל הזמן, איך נשארים במדריגת אדם.
איך לא ליפול לחטא. כעת שאין לנו כהן בעבודתו וקרבנות ומזבח, יש לנו דברי תורה,
ונשלמה פרים שפתינו. חז"ל למדונו שולחנו של אדם מכפר. כאשר לומדים את התורה
הקדושה, אוכלים עם דבר הלכה על השולחן, שוב מתעלים למדרגת האדם אשר אדם, שנפרד
מהיותו בהמה, תושיע השי"ת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה