בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
אחד מהיסודות של פרשת ויקרא זה לתת הרגשה טובה. מקריבים את
הנוצות של עולת העוף, כדי לתת הרגשה טובה לעני, שקרבנו מהודר. אצל דל שבדלים נאמר
ונפש כי תקריב, הקב"ה מעלה עליו שהקריב נפשו. מאחר שהוא חסך מפיתו. בראשית
הפרשה הקב"ה קורא למשה רבינו מתוך חיבה. כדי שיאמר לבני ישראל כמה
שהקב"ה אוהב אותם ומקרב אותם. במפטיר נקרא בדיוק את ההיפך. מי שהגיע מתוך
שנאה על לא דבר. לתת הרגשה רעה, תחושת אימה ופחד. זה בא ללמדינו אורחות חיים. הנה יום פורים הולך
ומתקרב. רצונינו להתקרב למלכינו. יסוד הראשון של ההתקרבות, תמים יקריבנו. בתמימות
ובשלמות. לא לחצאים ולא בפשרות. מתוך רצון אמיתי. או אז, יש לדבוק במידתו של
הקב"ה שהוא טוב לכל. לנסות להיטיב. חלק נכבד של שמחת פורים זה לשמח את הזולת.
לשמחו במשלוח מנות, להשקיע מחשבה, מה משמח את ידידי. ומה משמח מי שלא כל כך ידידי
ואיך נוכל להתקרב. אין צורך להרחיב את השורות על חשיבות ונחיצות השמחה שבה אנחנו
משמחים את לב האביונים. כאשר נפנים זאת, שהקב"ה רוצה להיות קרוב אילינו ולכן
סידר לנו סדרי קרבנות המכפרים והמפייסים. מאז שאין לנו בית המקדש, חז"ל
למדונו, ששולחנו של אדם מכפר עליו, במה שהוא מכניס אורחים. אין ספק, כמה שיותר
נשקיע בקירוב זולתינו ונשתדל לשמח את לב הנדכאים, כך הקריאות והתפילו שאנחנו
קוראים אל השי"ת ישמעו. כאשר נדבק בדרכיו של קרוב ה' לנשברי לב, אזי הוא
יקיים קרוב ה' לכל קוראיו. נקרא אליו והוא יענה.
מן הבהמה. ולא מן החיה, הכשיר
הכתוב לצורך קרבן הבהמות שהן נרדפות ופסל החיות שהן רודפות. ומזה דרשו רז"ל הוי
מן העלובין ולא מן העולבין מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שהרי אין לך נרדפים בעופות כתורים
ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, וא"כ בין בבהמות בין בעופות לא הכשירה תורה
למזבח אלא הנרדפין, וזהו שאמרו הוי מן העלובין ולא מן העולבין, מן הנרדפין ולא מן הרודפין,
הוכיחו אותו רז"ל מן הפסוק שאמר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וענין
הכתוב כי קרא הכתוב העלובים אוהביו והמשילם כשמש, לפי שהשמש היה עלוב כשקטרגה הלבנה
ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, וכשם שהמשיל עלבונם לעלבון השמש כן המשיל
שכרם וזכות אור נפשם לזכות אור השמש, כצאת השמש בגבורתו: עוד יש לפרש שהכשיר הכתוב
הבהמות אצל המזבח כדי להורות על מדת התמימות ובה ראוי שיתנהג האדם, כי מין הבהמות תם,
ומשכנם בישוב, ובהם בחר יעקב אבינו שאמרה לו אמו (בראשית כז) לך נא אל הצאן, והוא היה
בוחר במדת השלום ונקרא איש תם שתרגומו גבר שלים, והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום שנאמר
(משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכן ישראל נקראו שולמית שנאמר (שיר ז)
שובי שובי השולמית, לפי שהם אומה ששלום העולמים דר בתוכה, לפיכך בחר הקב"ה המין
הזה לקרבן כי הקרבנות הם שלום בעולם. ופסל את החיות, כי עשו הרשע המרוחק ממזרח השמש
בגבורתו היה איש שעיר איש מדברי, כענין שנאמר (בראשית כה) יודע ציד איש שדה, ובחר המין
ההוא של חיות אשר משכנם במדבר מקום החרבן והשממון, והנה זה בהפך מדת השלום, ומטעם זה
תרחיק התורה הגזית מהמזבח, מפני הברזל שהוא החרב המחריב העולם, והוא ירושה לעשו וזה
שכתוב (שמות כ) כי חרבך הנפת עליה ותחללה, ומפני שהמזבח מאריך הימים והחרב מקצר אותם
דרשו רז"ל בזה אינו דין שיונף המקצר על המאריך. ודרשו רז"ל מן הבהמה מן הבקר
ומן הצאן, מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע, מן הבקר למעוטי נעבד, מן הצאן למעוטי מוקצה,
וי"ו יתירה למעט הנוגח שהמית: דברי רבינו בחיי מדהימים. ראשית
לכל, עניין הקרבנות זה אדם כי יקריב, שהאדם עצמו מקריב מעצמו, היינו הוא בולם פיו
בשעת מריבה. נעלב ואינו עולב. ממש כשמש אשר לא השיבה ללבנה. אבל מעבר לכך.
הקב"ה מחפש תמימות ושלימות. ארוחת ירק ושלווה בה. לא את בשר הצבי שהוא יקר.
אלא את הפשוט. הניתן להישג יד בכשרות. זה הקרבן שהקב"ה רוצה שנקריב. תמימות.
שלימות. ישרות.
מן הבהמה, אם יקריב בהמה לא
יהיה רק ממין בקר או צאן ולא שום מין חיה, אף על פי שהיא בכלל בהמה, כאמרו זאת הבהמה
אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו', והמכוון באלה הפרשיות הוא לפרש מיני מביאי הקרבן ומיני
הנקרבים ומיני הקרבנות וסבות ההקרבה, ופירש שקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו
מן הגוים, כמו שביאר אחר כך באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי
משחתם בהם מום בם, והנה התועים גרועים מן הגוים, בפרט התועים לע"ז ולחלל שבתות
בפרהסיא, ופירש שמיני הנקרבים הם בקר וצאן בבהמה, ותורים ובני יונה בעופות, וסולת ושמן
ולבונה, ופירש שמיני הקרבן מהם עולה שלמים ומנחה, הבאים לפעמים נדבה, ומהם חטאת ואשם
שאינם באים אלא חובה, ומזה התבאר ענין קין באמרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי היה הוא
מכת המינים שאין מקבלים מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי
ראוי להקרבה, וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה
ראוי לריח ניחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנו שהיה מכל הבהמה
הטהורה ומכל העוף הטהור, ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי
ובאמרו למה לי רב זבחיכם וכאלה רבים בספרי הקדש, כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם
כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך
את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה
יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו, ובהיות מיני
החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר
יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות, ולכפרת המעשה יאותו חלקי
הקרבן הנתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק איברי הקרבן
לעובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם וכן
אמרו ז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן
קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון
יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא, ולחלק הב' יאות
האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם, אמנם קרבן
השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד, ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות,
מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדיבור בהם על אופנים
מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפין, ולכן על הכהן המשיח, מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא, אמר אם
הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות
פ' אין עומדין) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו
נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם
באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל,
אבל קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר: ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל,
שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות בעד אחרים, לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם
אמר: חטאת הקהל הוא, כי לא יקרה זה בלתי עון הדור גם כן, אמנם כתב בהם ואשמו להזהירם
על התשובה קודם שיקריבו, וחטאתם גם כן נשרפת, ולכובד עון שניהם הובא דמם אל הקודש פנימה,
ועל עון הנשיא אמר: אשר נשיא יחטא, כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו וישמן ישורון
ויבעט ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו,: או הודע אליו, על ידי אחרים, והחול"ם במילת
הודע הוא בו תמורת השור"ק, ואמר על עם הארץ: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ,
כי זה אפשרי קרוב שאחד מעם הארץ יחטא, ובזה ובענין חטא הנשיא אמר ואשם, שהיא אזהרה
על תשובה קודמת לקרבן, ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל
בהם לכפרת החוטאים: דברי הספורנו ברורים ואינם צריכים
הבהרה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה