בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
לא תכבה. הקב"ה מבשרינו, שיש אש
בתוך לב היהודי, המזבח של היהודי, האש הזה, הניצוץ היהודי, לא נכבה. אי אפשר לכבות
אותו. זה לא שיש לנו ידיעה מתי היא תודלק ותבער, אבל אי אפשר לאבד תקווה מאף יהודי
. לעולם לא נדע מתי פתאום תפרוץ הנקודה היהודית החוצה. השנה, פרשת צו מחוברת
לפורים דמוקפין. למעשה, כל הפרשה מחוברת לפורים, רק אחרי הנס של פורים, יכלו שוב
להתכונן לבניין בית המקדש ועבודת הקרבנות. תורת הקרבנות הנלמדת כ"נשלמה פרים
שפתינו" חוזרת למציאות. תורת לימוד קמיצת העומר אשר גברה על עשרת אלפים ככר
כספיו של המן, כעת יחזור להיות עבודה בפועל ממש. מדוע הם זכו במהירות רבה כל כך
ואנחנו עדיין מתייסרים. כי צו זה גם מלשון צוותא וחיבור. הם ידעו להתלכד. שמו את
כל החלוקות בצד והתאחדו. אנחנו, עדיין אנחנו פרודים. כדי להמליך את הקב"ה
צריכים אחדות. למרות שבאנו באש ובמים, עדיין אש המחלוקת בוערת. כאשר נדע לנתב את
האש לעבודת השי"ת, ללימוד התורה ולקיום מצוות בעזרת השי"ת נגאל. אם
היינו יודעים באמת ובתמים, עד כמה הקב"ה רוצה לגאול אותנו, אצלו יתברך, הכל
כבר מוכן, היינו נגאלים מיד. צו השעה, להפנים את תורת הקרבנות באופן, שכאשר נאמר
רצה ה' בעמך ישראל והשב את העבודה לדביר ביתיך, נפתח מקום בלב לאהוב כל יהודי
ולכבדו. נקבל על עצמינו יום יום לפני אמירת אדון עולם את קבלת האר"י ז"ל
הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, אזי, הקב"ה יראה, שאנחנו שוב
בצוותא חדא, בלב אחד, ביום ההוא יהי'ה ה' אחד ושמו אחד.
צו את אהרן, זאת תורת העולה, אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר
בה רמז חלק עיוני בהם, ואין ספק כי יש הבדל רב בין בני אל חי בפעולותיהם וכוונותיהם,
דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות, והזכיר בעולה שכולה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה
עולה בלהב המזבח, ואמר שהיא העולה באמת, וחלק ממנה אצל המזבח והוא הדשן, שיש בה קצת
לחלוחית, באופן שהאש בוערת בו עם אותו החלק העולה באמת, כאמר והדשן אשר תאכל האש את
העולה, וקצת ממנה והוא הדשן הגמור, יוציאוהו אל מחוץ למחנה בבגדים פחותים, מכל מקום
יהיה מוצאו אל מקום טהור: והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה לפני המזבח, כי לאל
יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו, ושחלק מועט מכולה
הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה, ושמנחת
הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון, והזכיר תורה בחטאת, ואמר
שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה
באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו, ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא מחייבי כריתות
כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים והודיע
שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה,
יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ, כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא שאור שבעיסה,
מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן
קדשי קדשים שהם ליום ולילה, אבל כשהם שלמים פשוטים שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה
אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא
שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש: דברי הספורנו באים ללמדינו, כאשר אנחנו עושים ונשלמה פרים
שפתינו, עלינו להתבונן, מה היא מטרת הקרבן ומה המכוון שבה. ראשית, כל מי אשר ישראל
יכונה, כל עוד שיש בו לחלוחית ולו כדשן, עדיין יש לשמור אותו מכל משמר בטהרה.
שולחנינו אשר מכפרת עלינו, יש לשים לב ביותר על הניסים והנפלאות איך בורא עולם זן
ומפרנס ולהודות בהתאם. כאשר מתוודים על החטא יש להתוודות בפנימיות. ויש לאכול
בקדושה ובטהרה, היינו מטרת האכילה היא להזדכך בעבודת הבורא ולא להנאת המעיים
והחיך. להתרחק מסעודות אשר שם נמצאים ה"שאור שבעיסה". כי כל העניין
שהביא את האדם לידי הנסיון שעליו להודות היא השאור שבעיסתו הפנימי. ממילא כאשר
יתרחק מההמון, יתקש להיות קודש קדשים. הוי אומר מתוך הזן, נגיע לאמונה שלימה
ולהתעלות רוחנית כקדש קדשים ממש.
כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה. לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן, ולהוציא את החולין,
כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא סתם כל חלב ואין שם תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחלה כל חלב
שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב, ואינן קרבנות לשם: ועוד שאמר שם,
חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ולא ימצא בכל עניני הקרבנות "בכל מושבותיכם".
ובמתנות כהונה אמר "לחק עולם" פעמים רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם",
מפני שאין הקרבנות חקת עולם בכל מושבותינו, רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה': ואל יעור
עיניך המשתבש בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם
חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום, כי אמר הכתוב שלא
נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה, ואם
אין קרבן לא יאסר מכאן ואילך, כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם",
אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד. אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן כשתוכלו
להביא אותו, והוא טעם, כדי שיהיה הקרבן מנחה חדשה. ויתכן שיהיה "היום" נמשך,
עד עצם היום הזה עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם: והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה
אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן
לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ופירושו, בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה'. וכך, ואם
כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', יאמר בפירוש, מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין
ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר
לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב
אדם ממנה. וכן אמר וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה
תאכל: ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקרבן ממינה, לא מן המין שלא יתקרב, ושמא
יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו, הוצרך להזכיר שיהא אסור,
וזהו שנאמר ואכול לא תאכלוהו, שיהיו בכרת כשאר כל חלב, כי כל המין הקרב יאסור ואפילו
הנבלות והטרפות ממנו: ואמר יעשה לכל מלאכה, לומר שאין בו טומאת נבלות, כי יאמר בנבלות
ובנבלתם לא תגעו, ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה. ואם היה אסור החלב
בקרבנות בלבד, למה הוצרך לומר בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא, וכבר
צוה שיעלה על המזבח לריח ניחוח, ואיך נאכל אשה ה', ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי
הכליות מן הקרבנות. ועוד, למה הוצרך להזכיר שור וכשב ועז, כי בידוע שלא יביא קרבן אלא
מהן. וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין רק את דמו לא תאכל, ולא הזכיר החלב, יגיעני המקום
למקומו ואפרשנו: הרמב"ן בא להבינינו. מה המכוון האמיתי מזה שייאמר בכל מושבותיכם וחק
עולם. שלא יימצא מאן דהו שיחשוב שניתן בצורה כלשהיא ליהנות ממצות התורה כצווים. מצוות
לאו ליהנות ניתנו. היסוד הזה נלמד מאיסור אכילת חלב בהמה. למרות שבתורה, יסוד
האיסור מובא בקרבנות, אשר החלב נקטר במזבח, שמא תאמר מה שנאסר זה רק חלב הקרבנות,
בא הפסוק ללמדינו, איסור האכילה אינה דווקא בקרבן, אלא בכל בהמה הגם שלא נשחטה כדת
וכדין. הוא הדבר לגבי שאר מצוות התורה, הרמב"ן מדריך אותנו להבין את עניין
הציווי. איסור חדש, האם האיסור דווקא כאשר יש אפשרות של הקרבת מנחה חדשה, או
האיסור הוא שלא לאכול מהתבואה החדשה עד ט"ז ניסן, גם כאשר איננו מקרבים את
מנחת העומר. הוי אומר יש להתבונן בכל עניין ועניין כדי ללמוד מכוון המצוה לקיימה
כמצוותה. רק כאשר לומדים באר היטיב את הלכות המצווה ניתן לקיימה כמצוותה.
ובמדרש זאת התורה לעולה
למנחה ולחטאת ולאשם, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כל העוסק בתורה כאלו הקריב
עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם ומלואים ושלמים: דברי
רבינו בחיי מאירים כשמש בצהריים ואינם צריכים ביאור. ובכל זאת הם מפחידים מאד.
רבינו בחיי מניח יסוד שכאשר חז"ל אומרים כאילו, זה חשוב יותר מהדבר בעצמו.
מכאן, כאשר חז"ל אומרים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, הוי אומר, שהכעס גרוע
מעבודה זרה. והאמת, זה נכון. כי הכועס ימצא תמיד ק"נ טעמים לטהר ולהצדיק את
כעסו אשר שום צדק לא יימצא לה. כמו שהרמב"ן מביא באגרתו, כל הכועס כל מיני
גיהנום שולטים בו. וכן מובן מדברי הכלי יקר בספר המדות, כל המתנהג בשפלות הרוח
כאילו בנה מזבח שנאמר זבחי אלוקים רוח נשברה. לכן, עלינו להשפיל עצמינו וללמוד
ענייני הקרבנות בטוב טעם ודעת, כדי שאכן נזכה לבניין המזבח חדש אשר יכין בציון
ועולות וזבחים נעלה עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה