מחודדין בפיך - כי תשא

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ורבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל

פרשת כי תשא ופרשת פרה בדרך כלל באים ביחד, למרות שהשנה הם לא. ללמדינו, שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. היינו, למרות חטא העגל, הקב"ה סלח ומחל. והרי רבי משה הדרשן לימד שכל עניינה של פרה אדומה זה לכפר על מעשה העגל. תמיד, שבת שלפני פורים קוראים את פרשת זכור ללמדינו שחייבים למחוק את עמלק. לאחר פורים קוראים את פרשת פרה, ללמדינו שסור מרע אין בה די, חייבים ועשה טוב. למעשה, כל מגילת אסתר, זה סיפור של גילוי שכינה תוך סיפור של חיי יום יום. בימים כתיקונם, כשהכל הולך בסדר, האדם נכנס לתרדמת של אני עשיתי. נכון, הוא מתפלל שלושה פעמים ביום ומודה להשי"ת על הניסים והנפלאות היומיות אשר קורים ערב ובבוקר וצהריים. אבל, לפעמים פומא לליבא לא גליא, הכל משום מה זה מן השפה ולחוץ. בתוכו, הוא די משוכנע כמה שהצליח לסדר את ענייניו. ואז, באים הגזירות. כל יהודי יודע, כאשר לא קל, פותחים את ספר התהילים ומרבים בתפילה ובדמעות. נותנים צדקה וממתינים לנס שיתחולל מול העיניים. "יהודים טובים" היו אומרים, הפיל פור, אין גורל. יש רק השגחה פרטית. לא סתם מרדכי היה בדיוק איפה שהוא היה כאשר בגתן ותרש תכננו להמית את אחשורוש. ולא סתם אסתר אמרה את הדברים בשם מרדכי. זאת היתה השגחה. ממילא יש לנו ללמוד את המגילה באר היטיב ולהפיק את הלקחים הרצויים כדי שנוכל שוב לזכות לאותה אורה שמחה וששון ויקר. הנה כמה דברים ונקודות חשובות שכדאי לשים לב איליהם:

·        כאשר גדולי ומאורי הדור מבקשים מאיתנו להדיר רגלינו ממקומות מפוקפקים, כדאי לנו להאזין להם. עיין ערך סעודת אחשורוש אשר הגמרא מביאה שיתכן שזאת היתה סיבת חיוב הכלי'ה.

·        לעולם לא מפסידים מלהציל חיים. מרדכי יכל לשתוק, לא להעביר לאסתר שיש כוונה לרצוח את אחשוורוש. הוא הבין שיש מקום להציל חיים. ממש כמו הסיפור בגמרא על נער נכרי שאחד התנאים האכילו ולימים זכר זאת וביטל כמה גזירות קשות מעל ראשי היהודים.

·        כשבאמת כואב, זועקים. זעקת מרדכי בתוך העיר, העירה את עם ישראל מתרדמת "הכל בסדר".  לולא זעקותיו מי יודע היכן היינו.

·        כדי שהקב"ה יבטל גזירה, יש לכנס את כל היהודים. כמאמר אסתר. באחדות. ללא משחקי מי בראש. כאשר היהדות בסכנה, אין מקום למשחקי קורח ועדתו. וד"ל.

·        סוד הצלחתינו לאחר פורים היתה קבלת התורה באהבה. אורה זו תורה, ללמוד לשמה, לקיים את המצוות באופן מהודר של לכתחילה.

ומפרשת כי תשא:

·        כדי להגיע ללב של יהודי יש לרוממו. כי תשא, לרומם אותו, להסביר לו שכל מחצית שקל מצטבר לחשבון גדול. גם המחצית שלו.

·        צדקה מכפרת. מחצית השקל, לכפר על נפשותיכם.

·        אין כמו שמירת שבת. ושמרו בני ישראל את השבת, כבר מיום ראשון להתחיל להתכונן לקראת שבת מלכתא. כמה שנשקיע יותר בהכנה ככה השבת תהי'ה מרוממת יותר.

·        בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן היו ביחד בעשיית המשכן. ללא הבדל. ללמדינו, שהכנת מקום להשראת השכינה הוא באחדות, ללא הבדלים של עדה ונוסח ומי בראש. וד"ל.

·        לא משנה מה הגזירה, תמיד יש להתפלל. אין תפילה השבה ריקם. לפעמים לא נדע בבירור מה היתה התשובה אבל, כל תפילה נשמרת לעת מצוא.

·        גם כאשר אנחנו לא מקיימים מצוות כדבעי, הקב"ה אוהב אותנו.

·        מלסדר את הספרים והספסלים בבית המדרש זוכים לגדולה. גדולה אמיתית.

·        טהרה באה מתוך ענוה, פרה האדומה כיפרה רק לאחר שנהפכה לאפר.

הבה נלמד באר היטיב. נאהב כל יהודי. אם יש יהודי שיתכן שיש לו קפידה עלינו, הבה נשמחו במשלוח מנות איש לרעהו, כדי להביא שלום בעולם, כדי לקרב את הגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

מאי פורים. מדוע בחרו חז"ל דווקא בשם פורים ולא בשם גורל. הרי בבוקר אנחנו אומרים ומה נעים גורלינו. אלא, חז"ל ראו את מעלת יום הפורים – כיום כיפורים. מה שלא עשו הנביאים בתוכחתם, באמירת "מוסר בתפעלות" באיומים ובעונשים, עשתה הסרת הטבעת. מהו טבעת. מלשון טבע. הקב"ה הסיר את הנהגת "הטבע", והחל הנהגת בתוך הטבע. היינו ההנהגה של הסתר פנים. ידוע שכאשר לובשים טבעת לא רואים את צד הפנימי של הטבעת הסובבת את האצבע, לא שמים לב אל התוכו רצוף אהבה. לא מבינים שיבוא המלך והמן היום, זה השכינה הקדושה. כאשר שמים לב, שעמו אנכי בצרה, שהקב"ה ממש בתוך כל העסק, אזי "אעשה כדבר המלך". זהו פורים, לעמוד ולראות שלמרות עבדי אחשורוש אנן, עדיין ניתן להלל במגילה. בעיונה, לימודה והסקת מסקנותיה, שליהודים יש אורה זו תורה, ושמחה זו יום טוב, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין שבראש. ועל זה יש להודות ולהלל.

הרמכים. לכאורה יש כאן סתירה מיני'ה ובי'ה. או שהם רמים או שהם מכים. אלא, שיש לומר שהם רוכבי רכש, היינו הם היו מעל רכושם. לא התעמקו בעשרת הטפחים של הגשמיות. אבל, השתמשו בגשמיות ככלי להביא מסר הגאולה. ממילא השתמשו בשמינית שבשמינית המותרת. למי שרצה, יכל לראות בהם, רמים, אך לבם נשבר בקרבם והיו בעצם מכים, בטלים לעשות רצון צדיק הדור, מרדכי.

וגילו ברעדה. זה פורים. היינו שיש להיות שמחים במה שהקב"ה מרעיד שמים וארץ ומבשר לבאי עולם, שלמרות שיש עדיין הסתר פנים, הקב"ה מציץ מן החרכים לדעת היכן היהודי שמחפש ורוצה להתקרב להקב"ה בכל מאודו ונפשו.

נס פורים נתהווה במשתה היין. ממש כמו בעניין הקטורת של המגפה לאחר עדת קורח שאהרן הכהן יצא עם מחתה וכפר על העם. כאשר עם ישראל נמצאים בצום שלושת ימים, אין יותר תמיהה של מלך, מנותק מהמתרחש מתחת לאפו, אשר הולל על משתה יין. לכן, עם ישראל אשר ביטלו ד' כוסות שלכל הדעות שיש בהם שיעור שכרות, זכו לנס במשתה היין. כדי להראות שיש ביין, זכרהו, לזכור את ה' על היין. בכל עת של שמחה ויום טוב מקדשין על היין. יינה של תורה, נקרא פנימיות התורה, של נכנס יין, יצא סוד. הסוד, שהקב"ה הוא זה שנתן לנו יין לקדש ולשמוח.

מי הוא זה ואי זה הוא. בשלושה מקומות נאמר בנ"ך מי הוא זה. בירמי'ה, המכוון למי שיש לו את האומץ להתקרב להקב"ה. בתהילים, המכוון להקב"ה בכבודו ובעצמו. כאן, אחשורוש שואל מי זה שגרם את כל זה. כאן הוא הוסיף ואי זה הוא. השאלה, האם יש כאן עניין של השגחה פרטית או שמא יש כאן "אפאיהם". אבל, המסקנא היא, האשם הוא, איש צר, צר מוחין דל ומלא יצרים אפלים, זה שעבר על המן העץ אשר לא ציוויתי. זה הרע אשר גרם. זה שצדיק הדור אסר על השתתפות בסעודת הרשע ועם ישראל נהר לשם למלאות כריסם. כעת, חזרו לדעת מי הוא זה, זה שפנו אליו בצרתם, וענה להם. וכשם שענה למרדכי ואסתר בשושן הבירה כן יענה לכל תפילותינו ביום הפורים הזה ונזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בירושלם קרתא דשופריא. 

בחכמה, מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד: ובתבונה, מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד: ובדעת, רוח הקדש. מה הם שלושת ה"נקודות" הקריטיות להיות מופקד על מלאכת המשכן. הראשית לכל חכמה הוא, איזהו חכם הלומד מכל אדם. עצם זה שיש לו הכח והסבלנות לשמוע מפי אחרים, לקלוט את הדברים ולהפנימם. לשלות מהתהום איזה שהיא רעיון חכמתי.לא רק הדעה העצמית. זה כבר מדרג את האדם כחכם.  אך, לפעמים חכמה כזאת היא חסרת פיתוח, צירף הקב"ה גם בינה, מבין דבר בתוך דבר. הנבון, יש לו את הכח לפתח את נושא ולהופכו מתיאורי'ה לריאלי'ה, להביאה מן הכח אל הפועל. משהו ממשי. ובכל זאת, זה עדיין לא מספיק, כדי להיות מנהל העבודה של משכן השי"ת.  ללא הכתוב השלישי, אין בשני הכוחות הקודמים כלום. והיא דעת - רוח הקודש, היינו התחברות. מלשון והאדם ידע את חוה אשתו. אם הוא אינו מחובר למה שמוטל עליו לעשות, הוא עושה זאת כמצוות אנשים מלומדה, כרובוט, ללא לב, ללא מוח, לא כמלאכת שמים. ללא האינטואיצי'ה והחשק העצמי לראות לבחון ולדייק את העניין, אזי האדם אינו מוכשר למלאכה זו ויתר על כן הוא ממש "פיספס את הרכבת". כל החכמות האלו היו בבצלאל ואהליאב, כנאמר תן לחכם ויחכם עוד. ומנין שהוא חכם מראשית שמו, בצל, כנאמר כי בצל הכסף בצל החכמה וכן אהלי - אב מיהו האב באוהלה של תורה אם לא מי שהוא אב בחכמה. מעלות אלו היו בהם כדי שיוכלו לחבר קרש לקרש, וו לקרס להפוך את המשכן לאחד ליחדא לאחד.

ובלב כל חכם לב וגו', ועוד שאר חכמי לב שבכם וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך. מהו ובלב כל חכם לב, יסוד הדברים שיש צורך באתערותא דלתתא, שהאדם עצמו יכין את עצמו להיות כלי לקבל חכמה,הכנה זו נעשית ע"י הולך אל חכמים ויחכם. מעצמו מטה אוזן לשמוע. אם האדם מכיר את עצמו שניחון במידות אלו, מטה אוזן לשמוע, מעבד את הדברים וחי על פיהם אזי יש לו מקום בצוות מלאכת בית ה'. אבל, אם אינו בר הכי, הוא סומך על דעתו הוא, אין לו מה לחפש במלאכת בית ה'. מדוע, כי איהו חכמה. ומי שרוצה לקיים לדבקה בו חייב קריטריון ראשי זה. אך לא די בכך, לאחר שיש לו חכמה, צריך לדאוג שלא יהי'ה מהחכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו.לכן, צריך גם אתערותא דלעילא, שהשי"ת יתן מפיו חכמה ותבונה. שמא תאמרו איך ידעו זאת, ע"י שמתקרב מעצמו למלאכת בית השי"ת, הוא מהמתנדבים בעם ממילא סימן שיש בידו הכוחות הדרושים לעסוק במלאכת שמים. 

ויתן אל משה ככלותו, אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל, כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב, והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. הנה הספורנו מביא לנו את התמרור. מדוע שוב ושוב אנחנו מפסידים את רגע הקסום של ביאת משיח צדקינו. אם היינו מבינים, יכלנו כולם להיות כהנים. עד עצם היום הזה. אולי כדאי שנעצור ונשאל את עצמינו, מתי לאחרונה התכוננו לעשות מצוות כפי רצון השי"ת. מתי קיימנו מצווה בשלמותה ללא כל פניות צדדיות. מאחר שמן הסתם קשה להעלות בזיכרונינו מתי זה קרה, נמשיך לשאול, מדוע עדיין לא בא הגואל, מדוע הגלות מתארכת. זה בגלל החלטות מוטעות. טוב, הנה הודענו וידענו שאנחנו טועים. מה הלאה. מדוע טועים, את זה ניתן למצוא בדברי האור החיים הקדוש "ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך, כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה, בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים, או יכחיש בר מינן אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהיי, או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב, אשר על כן אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו, הטעם הוא לפקודיהם, על דרך אומרם ז"ל בפסוק אשכול הכופר דודי לי, ואמרו ז"ל איש שהכל בו, הוא כופר נפשם של ישראל, והוא אומרו לפקודיהם, לשון חסרון, על דרך אומרו ולא נפקד ממנו איש, כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל, ותתבאר גם כן לפקודיהם, על דרך אומרם בזוהר בפסוק כל העובר על הפקודים, כל העובר על המצות, לומר כי טעם החסרון הוא לצד עוברם על מצות ה', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה, ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון". היינו הצדיק אבד ואין איש שם על לב. מה עשה הצדיק בעולמו, כמה תורה חסר כעת בעולם ומי ישלים זאת. הנה, האור החיים אומר מה המסקנא הרגילה אשר אנו נוטים להסיק, אין תוכו כברו, מה זה נוגע אלי. אם רק ניקח מקצת מגדולי הדור אשר יום פטירתם הוא בחודש אדר. נלמד ממעשיהם. נדבוק באופן אשר קבלו והתנהגו כלפי כל יהודי באשר הוא שם. נתיחס ללימוד התורה ולעבודת השי"ת כפי שהם אכן עשו, והי'ה זה שכרינו. לכן, לבל ניפול למחשבות שאינם הגונות על צדיקי עולם, העצה היעוצה תמיד, זה לעבוד את השי"ת וללמוד תורתו הקדושה עם התחדשות. כמו שהרמב"ן מביא בסוף הפרשה "כתב לך את הדברים האלה. צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה, כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים: והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. וטעם אתך, כי בעבורך עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין", היינו לשנות כוון, לסור מרע ולחדש ברית ימי קדם באותה חשק והתלהבות. כאשר ננהג כך, נפסיק להפסיד ויישמעו פעמי ינון בב"א.