בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ורבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
מה מתאים יותר, מראש חודש ניסן, יום שנטל עשר עטרות, להתחיל
את חומש ויקרא – ספר תורת כהנים. ויקרא אל משה מסמל את חיבת הקב"ה לעמו. שבחר
במנהיג עניו שיש לו סבלנות אין קץ לכל תלונות עם ישראל. הקב"ה קורא למשה. הא'
זעירא מלמדינו ש"ויקר" אל משה. ויקר חז"ל אומרים, אלו תפילין
שבראש. של וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וחז"ל הרי למדונו שלגבי משה
רבינו יראת שמיים, מילתא זוטרתא היא. כאשר עידן האביב, זמן ההתחדשות מתקרב, זה
הזמן, להשלים את החסר ביראת שמים. זה הזמן שחז"ל קבעו, לצאת לרחוב ולברך על
אילנות הפורחים. על חידוש הבריאה. הקב"ה מלמדינו להתקרב אליו
בכל דרך אפשרית. מלבד זאת יש כמה לימודים נפלאים מהפרשה שכדאי מאד להתבונן בהם:
·
להתרחק מכל גזל,
שהקב"ה שונא גזל. אדם כי יקריב, מכם, משלכם ולא משל הזולת.
·
אדם הרוצה
להתקרב להשי"ת, עליו להקריב מתוך עצמו. נאה מקיים. רק לאחר הנאה מקיים יתכן
להיות נאה דורש.
·
תמים יקריבנו.
לעבוד את השי"ת בתמימות. תמים תהי'ה עם ה' אלוקיך. לקבל את הכל באהבה. לדעת
שהכל לטובה.
·
עיקר העבודה,
זה עבודת הנפש. נפש כי תקריב. כלפי העניו, שיודע שאין בו מאומה. שכל
מה שיש לו זה רק בחסדי השי"ת עליו. אזי מעלה הקב"ה עליו כאילו הקריב
נפשו.
·
אחד המרבה
ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. שכל מעשינו יהיו אך ורק לקדש שם שמים.
סוד ההתקרבות של עם ישראל הוא באחדותם.
הלמד העיקרי, לאחר כל הקרעים והשסעים שהיו מחמת הבחירות, כאשר מי
בראש חגג בראש חוצות, זה לזכור את הסיפא של הפטרת שבת ראש חודש. והיה מידי חודש
בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא "כל בשר" להשתחוות לפני. לא יבואו כדי
שישירו להם "ימים", אלא שיבואו שוב כאיש אחד בלב אחד, להשתחוות
להשי"ת בהר הקודש בירושלים. זה ייתכן רק כאשר ייעשו כולם אגודה אחת. הלוואי
בחודש זה אשר ישועות בו מקיפות.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה',
יהודי אשר רוצה בכל מאדו ונפשו להתקרב לעבודת הבורא, מן הבהמה, עליו לדעת,
שההקרבות הראשונות זה לקצץ בפעולות הנפש הבהמית. להרגילה לקבל מינימום ולעבוד
מקסימום.
ונרצה לו לכפר עליו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות,
הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. וברייתא
היא בתורת כהנים (פרק ד ח). ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן
מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין,
ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו
ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות
ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד
למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים שכל העונש
שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש האחרים במזיד,
ולא יפרש אותו בשוגג, ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה. ולכך ראו שאין בחייבי מיתה
בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות
חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור", שכל העונש שרצה
להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר
בהם שום עונש, ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו: ויתכן
לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר
בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים
שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר
על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים
למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה: וראיתי באגדה בויקרא
רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי
לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה
על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו
אלהים בלבבם (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא
חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור אל
השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (ש"א
כט ד), ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד), וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא, שנרצה
לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה (ישעיה מ ב), עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב
לו כא), והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג), לשון השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון, כאלו
העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד: הרמב"ן בא לבאר
לנו טיבה של קרבן עולה. טיבה של עולה לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים. העולה נבחר
להיות קרבן התמיד. "קרבני-לחמי", מיוחד לשמו. הנה, אנחנו בראש חודש
ניסן, חודש האביב. חודש של התחדשות, חודש של ישועות בו מקיפות (הצדיקים היו
אומרים, ניתן לבקש ישועה בהקפה). מתכוננים לליל הסדר. להיות בבחינת
"נרצה". אנחנו אומרים נרצה לאחר ההלל, כדי להיות רצויים למקום. אבל, כדי
להשיג את ריצוי העולה, ראשית לכל יש להיות בעל עלי'ה. שנית יש להביא את הקרבן
בנדבת הנפש, מרצון להיות עולה בהר בית ה'. כדי לכפר על הנפש, חייבים נפש זכה
ונקי'ה. לכן, רשב"י מבאר שיש להיות נקיים מהרהורי הלב. זה יסוד העולה, שיודע
תעלומות יוכל להעיד עליו שעושה נחת רוח. דווקא בדברים המסורים ללב. דווקא עולה,
כולה כליל מכפר על דבר שכולה רוחני, כדי לעשות נחת רוח הרצוי'ה לבורא יתב"ש.
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם,
כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות
פ' אין עומדין) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו
נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם
באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל,
אבל קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר: ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל,
שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות בעד אחרים, לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם
אמר:חטאת הקהל הוא, כי לא יקרה זה בלתי עון הדור גם כן, אמנם כתב בהם ואשמו להזהירם
על התשובה קודם שיקריבו, וחטאתם גם כן נשרפת, ולכובד עון שניהם הובא דמם אל הקודש פנימה,
ועל עון הנשיא אמר: אשר נשיא יחטא, כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו וישמן ישורון
ויבעט ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו,: או הודע אליו, על ידי אחרים, והחול"ם במילת
הודע הוא בו תמורת השור"ק, ואמר על עם הארץ: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ,
כי זה אפשרי קרוב שאחד מעם הארץ יחטא, ובזה ובענין חטא הנשיא אמר ואשם, שהיא אזהרה
על תשובה קודמת לקרבן, ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל
בהם לכפרת החוטאים: הנה, הספורנו מגלה אזנינו, מה ומי עומד מאחרי החטאים. הוי
אומר כאשר העם אינו הולך בדרך הישרה והצרופה, אזי הם מביאים אסון על כולם. אבל מי
האשם, אלו שלא הדריכו אותם ללכת בדרך הישרה. הקרבנות, דמם עוד חם. הנרצחים על
קידוש השי"ת בצרפת, וקרבן מרן ראש הישיבה. עלינו לפקוח עיניים. לשוב בתשובה
שלימה, לקרוע שערי שמיים בתפילותינו. הנה הימים, ימי חנוכת המשכן, עלינו לפעול
שהשי"ת ישיבינו לעבודתו והשתא נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, בכפרת כל
העם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה