מחודדין בפיך פרשת חיי שרה!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

יודע ה' ימי תמימים. אצל אברהם, שהתהלך לפני השי"ת והיה תמים, היה צורך להפחית מימי חייו שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה. שרה לעומת זאת חיתה את חייה בשלמו. לא חיסרה דבר. חיים של שלמות. של הגנה על בנה יחידה מפגעי הזמן. זה עתה התבשרנו בבשורות המרות על הלקחם של גדולי ישראל. הגאון רבי דוד פיינשטיין זצוק"ל מגדולי פוסקי אמריקה. למה לא כל כך שמעו עליו. כי לא היה לו חצר. הוא לא רב עם אף קהילה. הוא חי באחדות עם קהילות סטמאר וגם חב"ד. אצלו כולם אהובים. עד לא מזמן יכלו לפגוש אותו בסופר עורך קניות לשבת. בוחר ירקות. כאשר ראה צעירים שלא ידעו את המלאכה, הסביר להם איך בוחרים ירקות טובים. גדלותו בענוותנותו. כולם כיבדוה והוא ברח מזה, והצליח. השני הרב יהונתן זאקס זצ"ל, אחד מהדוברים הרהוטים של היהדות. נציג נאמן להעמיד את דיני התורה על תילם בין תועי לבב. הוא לא בחל בשום קהל באשר ידע שאין יהודי שאין לו ניצוץ. הוא היה מומחה להדליק את הניצוץ. הוא לימד תועי בינה לסנן את השטויות שמלעיטים אותם באוניברסיטה. לקחת פסק זמן ולפתוח ספרי קודש לגלות את האור. לא יהיה קל למצוא להם ממלאי מקום. הלוואי וקהילות רבות היו לומדים מההנהגות של יהודים מיוחדים אלו. כל אחד מהם בסגנונו האישי הלך בדרכי אברהם ושרה להביא יהודים לחסות בצל כנפי השכינה. מכאן חייבים ללמוד את כל הלימודים שהפרשה מלמדת אותנו. אברהם אבינו חוזר מהר המוריה ממש בשמחה עצומה. היה טבעי שיקח את פטירת שרה להוביל מאיגרא רמא לבירה עמיקתא. אבל אברהם אבינו מלמד אותנו שדווקא כשהבין ששרה השלימה את חייה, ברי זה הדבר הכי טוב. לבכות חייבים, להספיד צריכים. להרוס את המשך החיים אסור. לכן, מיד לאחר כל הסיפור עם עפרון התורה מציינת לנו, דווקא כעת אברהם אבינו מבורך "בכל". גם ללמוד היטיב איך סוגרים עסק עם גוי. האור החיים הקדוש נכנס לפרטי פרטים באלו דרכי ההקנאה קנה אברהם את מערת המכפילה כדי שלא יהיו עוררים עד לביאת גואל צדק. משם איך מוצאים שידוך. אליעזר חיפש מידות טובות. במדריגה הראשונה. לא את "השפיצית", המדריכה, מלכת הכתה. ממש לא. את זאת שנותנת מעצמה ואת עצמה. אילו רק היינו מפנימים זאת כל החינוך היה מתרכז בלטישת המידות. שבירת המכוער ולטישת הטוב. עד לפרק האחרון איך מסדרים ליצחק שיהיה לו מנוחה ונחת ולא יסבול מערעורים. שילוח בני הפילגשים מעל פני יצחק בעוד אברהם אבינו חי. להודיע שרק זרע יצחק יכונה כבני אברהם. הלוואי שנזכה ללמוד את לקחי הפרשה וליישם אותם כדי לזכות לשוב לאתר השלישי שנקנה בכסף מלא, הגורן של ארוונה היבוסי שנקנה על ידי דוד מלכא משיחא ותחזינה עינינו בשוב ה' את שבות עמו ואת מקדשו במהרה בימינו, אמן.

ארץ ארבע מאות. ארץ שאינו שוה אלא ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא והי' לך לקחתם ממני בחנם ואת מתך קבור בחנם אם תרצה: וישמע אברהם. די לחכימא ברמיזא. הנה הרשב"ם מפשיט לנו את מעשה האבות אשר הוא סימן לבנים. עד כמה יש לחדד את חוש השמיעה וההבנה. להבין מה מסתתר מאחורי כל הנאמר וביותר מה מסתתר מאחורי מה שלא הנאמר. וישמע, לעבד את הנתונים ולבצע. עפרון בשום אופן לא דרש כסף, נהפוך הוא. הוא מיעט בערכו של הכסף והחשיב את הרצון לתת מתנה. הוא מבחינה חיצונית רצה לצאת כאביר. כאדם אציל. כמי שנותן ולא כמו מי שמקבל / לוקח. אבל, מה לעשות שכל פנימיותו הוא פנימיות של מקבל / לוקח. אוהב כסף, והרבה. אברהם אבינו, הבין זאת באר היטיב. ברגע שיש הזכרה של סכום, כנראה, אי שם בפנימיותו יש רצון לשמוע על ולראות את המטבעות מצטלצלים. כדי שאכן לא יהי'ה שום ערעור בעתיד על קנין המערה, האזין אברהם אבינו לחוש הפנימי ושילם טבין ותקילין.

וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה: וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה. וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש: וע"ד הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון אלפים בת יכיל, ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי: רבינו בחיי בצירוף דברי הספורנו וז"ל "באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת, ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו, ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה" נותנים לנו את השלמת התמונה, כדי להמשיך את עבודתו של אברהם וברכתו, צריכים לשוב וללכת למקור שממנו הוא בא. כי מהמקור ניתן לדלות אשה להמשך הברכה. וזאת, אע"פ שאליעזר כבר מחובר לבארו של אברהם, שהרי הוא הוא הדולה ומשקה מבארו של אברהם לאחרים. בכל זאת, מאחר שלא הי'ה דבוק למקור הברכה מראשית הוויתו ומאחר שהוא כבר נכלל בארור, הרי קשר זה לא יהי'ה של קיימא. ולכן הוא  נשלח להוציא יקר מזולל, להמשיך את הברכה כברכת השי"ת. וכשמו, השי"ת הי'ה בעזרו והמציא לו אשה ממקור הברכה.                                                                                                 

אותה הכחת, יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק. הספורנו מדגיש כאן, המילה של הוכחה תציד יש בה מן המוסר, שבמוסר יש תמיד את הייסורים. המתאימה לבית של יצחק, תהי'ה זאת שתדע איך להתנהל בזמני נסיון. בזמנים שלא קל. האם בזמנים כאלו תסגר בתוך עצמה, תחשוב על עצמה תרחם על עצמה. או, שמא כולה מסורה לזולת. זה שאחיה העצל, שולח ילדה קטנה לדלות מים כבר מראה על אופן התנהגותה. ובכל זאת יש לה זמן לחשוב על הזולת. עד כדי כך, שמובא באור החיים הקדוש את אופן השקייתו של אליעזר, שעל פי השערתה, הי'ה במצב של סף עילפון. זה היסוד של הבית היהודי, לשים את עצמך בצד ולהיות כל כולך למען הזולת. גם במחיר של וויתור גדול. אין זה קל בבית של בתואל – לבן, מרכז של תאוות ממון ללא שובע לגדול עם מידת הנדיבות. קל וחומר להיות בנדיבות של גם לגמליך אשקה. ממילא, כאשר יימצא נדיבות כזאת, שזה לא המקום הטבעי, זהו שבירת המידות ותיקון המדות, זאת המשודכת ליצחק אשר אמון על שבירת המידות.

זקן ושבע. שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים, ששבעה נפשו בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד. והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם תאות לבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו בו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ובבראשית רבה אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו. הרמב"ן נותן לנו מושג בשביעה. דרכינו לחשוב שהרגשת שביעה קשורה לארוחה דשינה וממלא. לא ולא. דווקא אז ישנה רעב. תחושת פיספוס. השביעה היא כאשר יודעים שאת המשימה הגדולה של פירסום חסדי שמים, נעשתה כדבעי. הוי אומר כל מרצינו וחשקינו חייבים להיות מפוקסים – ממוקדים למטרה נעלה זו, כל אחד בדרכו הוא. כל יהודי אשר חי ונושם ובריא חייב, אבל ממש חייב לצאת ברקידה ולשמוח עד לב השמיים. לפרסם חסדי ה' כי לא תמנו, איך, מי במייליו ומי בוואטסאפיו, מי בכשרונו ומי במיקרפונו. מי כמלמד – מורה, מי כעיתונאי ומי כסוחר. מי לא חיווה על בשרו חסדי שמים בשלושת רבעי השנה האחרונה מאז שהמגפה הזאת היגיע כאורחת. כולם. אין מי שאין לו אפשרות להגיע לשובע האמיתי. זהו מה שאנחנו מתפללים שבענו מטובך, לשבוע מטוב כדי לברך ולהתברך בקדושה ובטהרה.