בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי
הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים
אלעזר הכהן שליט"א
אחי, מאין אתם. מצד אחד יעקב אבינו נוהג
בדרך ארץ, פונה לאנשים שלא ראה בימי חייו וקורא להם אחים. הם בתובנה הפשוטה שלהם
חושבים שהוא שואל למקום מגוריהם. אנחנו, יכולים להבין את הפסוק בצורה שונה
לחלוטין. הוא אומר להם שהם באים מאין. משום מקום. מאפס ותוהו. המסר של יעקב זה
בעבורינו, לעם ישראל. אל תשבו ליד באר שלובי ידיים בחוסר מעש. תחפשו עצות לגולל את
האבן מפי הבאר כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. צאן הקדשים צמאים לשתות מי הדעת.
להתחבר לעבודת השי"ת. במשך המאה שנים האחרונות זכינו לחולמים גדולים, מחנכים
משכמם ומעלה שגוללו אבנים מעל הבארות. הנגישו את הלימוד לכל הרבדים. למדו מתשובת הכתב
סופר לאחד מתלמידיו, מדוע אביו החרים את מנדלסון שר"י מחד גיסא אבל הרב בעצמו
תומך בהרב שמשון רפאל הירש מאידך גיסא. השיב הכתב סופר, כי אביו חזה בעיני רוחו
איך שהרב הירש יציל את יהדות גרמניה. במילים אחרות, תלוי מה מצב היהדות. כאשר
היהדות שוחה עד לעפר, מקימים אותה לאט אבל בטוח. בלי הוספת ה"דרך ארץ",
התורה לא היתה חוזרת לאכסנייתה בגרמניה. רבבות יהודים שומרים קלה כחמורה היינו
מפסידים. את אותה פשרה קיבלו ראשי ישיבות אשר הקימו עולה של תורה על אדמת ארצות
הברית. הבינו טוב מאוד שללא לימודי חול בתיכון, לא יהיו תלמידים. אזי, ביטולה זה
קיומה. כך הם גוללו את האבן מעל פי הבאר והקימו עולה של רבבות לומדי תורה על אדמת
ארצות הברית. כיום, יש מצב שחייבים לבוא חשבון מה עושים לכל הבחורים אשר הלכו
ל"אין" בימים שהישיבות היו סגורות. אסור לטאטות את הבעי'ה מתחת לשטיח.
יש כאן עשרות בחורים שלא יכלו ללכת לישיבות שלהם בארץ ישראל לאחר פסח. היות שעד
שבועות חלק מהישיבות גם בארה"ב היו סגורים, הם נפלטו. מצאו עבודות מזדמנות.
חלק עדיין שומרים על סדר יומי של לימוד בבוקר לפני העבודה ולימוד לילי. אבל לא
נרמה את עצמינו, חלק השילו מעליהם את הסממנים של בני ישיבה שהם מגן בפני כל מיני
מקומות ועניינים שאין כאן המקום להאריך. למה זה קרה להם. למה לא הבינו שאם אין ישיבה,
מוצאים חברותא ולומדים. הקב"ה לא הכתיב בתורה שצריכים ללמוד דווקא בישיבה.
אלא, שהם היו כמין חפץ על סרט נע בבית חרושת. כאשר בית החורשת נסגר, נשארו ככלי ללא
חפץ בו. כל השנים לא חיברו אותם למה זה לחיות חיים של יהודי. הם אחים. אבן מאין.
משום מקום. זה הזמן, למצוא את הנפשות, להטעין להם את הנשמה, ללמוד איתם חובת
הלבבות, שידעו מה חובתו של אדם לקונו. מה הקב"ה רוצה מאיתנו בכל עת ובכל רגע.
לכאורה, זה בדיוק מה שיעקב אבינו ביקש מהקב"ה. הקב"ה אמר לו והיה זרעך
כעפר הארץ, האור החיים הקדוש מסביר ש"עפר הארץ" המכוון לעמי הארץ. לכן,
כאשר יעקב מתעורר הוא מבקש אם יהי'ה אלוקים עמדי ושמרני, יתן לי שמירה לא רק גשמית
כמו שהקב"ה כבר הבטיחו, ושמרתיך בכל אשר תלך, יעקב רוצה שמירה לא רק גשמית
אלא גם שמירה רוחנית. שילדיו לא יספגו מכל החלאה הגויית הסובבת אותם. או אז, האבן
אשר שמתי מצבה, האבן שחוסם יהפוך להיות בית אלוקים. דהיינו בית אולפנא רבתא שכל
באיה שומרים מרחק מכל הכיעור. זה לא סתם שהשבת נקרא שוב את הפטרת שובה ישראל. זה
הזמן למצוא את הבנים האלו, לקחתם בדברים ולהשיבם לאביהם שבשמיים. הבה נהיה מהחכמים
הצדיקים אשר יודעים שישרים דרכי ה', נצעד ונלך בדרך זו עד אשר ישיב אותנו למכונו
בהר מרום הרים בביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אמן!
וזה שער השמים. הזכיר הכתוב ג' פעמים
זה. ואמרו רז"ל הראהו בהמ"ק בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב
אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ"ז לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד: ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע
כי מלת זה רמז לשכינה כמו זה אלי ואנוהו. ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ"ק הראשון
ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי וארצה בו
ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג'
שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים
שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות
בנימן שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת
ידיד ה'. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית
ג' העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, זה מקדש
ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב וג' יעמוד לעולם ע"כ: ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על
דבר נצחי וקיים כלשון ואדע כי כרובים המה. וכן כי מעולם המה. וכן דרשו רז"ל בלשון
כתית למאור. בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך והכל כמנין כתי"ת,
והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי
להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם: ובמדרש וזה שער השמים, מכאן
אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן
של ישראל שנאמר וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות: מעניין לראות איך רבינו בחיי לומד מהמילה "זה"
את כל עניינה של בית המקדש. זה הרי בגימטריא במספר י"ב כמנין שבטי ישורון.
כללות עם ישראל, נכלל במקום מקדש. מדהים לראות, עשו בסרבו לבכורה הכולל עבודת
המקדש אומר למה זה לי בכורה. הוא מסרב ל"זה" ולכל
מה שזה מסמל. יעקב אבינו, כאשר נכנס לאביו לקחת את הברכות קורה שיחה מאד מוזרה.
שימו לב לדין ודברים, "מה זה מהרת למצא בני", "אתה זה
בני עשו", "ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי".
ממש מדהים. שימו לב שניתן בכל הפסוקים ניתן להסתדר ללא המילה זה. אבל, כאשר זה,
הוא היסוד של כלל ישראל, זה מורה על מקום מקדש של שבטי ישורון. זה א-לי ואנוהו,
אבנה לו בית המקדש. זה מורה על שכינה שורה בישראל, הפסוקים מקבלים משמעות חדשה. להבנת
העניין נקח צעד אחורה. מה נאמר כאן, שלושה פעמים זה, מה נורא המקום הזה,
אין זה כי אם בית א', וזה שער השמים. שמתם לב, שהאותיות המלוות הם
בדיוק האותיות החסרות למילוי שמו יתברך. ושינה בסדר, מפני שבית ראשון מרמז על
חידוש ובריאת העולם אשר נברא בה' (בהבראם). בבית השני, אין זה שלא שרתה שכינה.
בבית השלישי שהוא באות ו' (י' מוארך) לאחר מילוי שמו. כל זה תלוי אם נגשים כל אחד
ואחד חלקו של יעקב אבינו בנדרו. אם יהי'ה א' עמדי, האם בכל מאווינו ומעשינו פונים
להקב"ה שיצליח דרכינו, כי אין עוד מלבדו. האם תמיד נותנים לרבונו של עולם את
הקרדיט הראוי. כמה אנחנו מודים להשי"ת אם לא נדבקנו במגפה האחרונה. כמה מודים
לו על חברים אשר נרפאו. כמה אנחנו מודעים להודות על הניסים היומיים שהוא עושה
איתנו בכל עת ערב ובבוקר וצהריים. ושבתי בשלום אל בית אבי, היינו כל הזמן לחיות
בשלמות, כדי לחזור לבית אבינו כאשר השלמנו באופן הרצוי, כל פעולתינו בעולם הזה.
והי'ה ה' לי לא', לקבל עלינו גם מדת הדין באופן של רבי עקיבא, כל מה דעביד רחמנא
לטב עביד, גם כאשר שכלינו הקט אינו קולט ומבין. לדעת שצדקתך א' – משפטיך, תהום
רבה. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, לך. שוב לתת מכל הטוב שהקב"ה העניק לנו,
ולתת לשם שמים. ללא הנאות וללא כוונות של כבוד ופרסום. (כאשר ה"לשם שמיים"
זה באמת רק לשם שמיים. וד"ל) כאשר ננהג כך, נהי'ה כתית, נשבור בעצם את הטבע
האנושי. ידוע הוא, שכתית מביא את המאור. אך הפעם, כאשר נדע להיות כולנו יחד, ממילא
נזכה לאורו, אור של תמיד, לבית השלישי, כמו שנאמר, ואמר ביום ההו הנה א' זה
קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו. זה בדיוק מה שהבין האב של
ז"ה – י"ב שבטי ישורון, שהמקום ששנים עשר אבנים מתאחדים לאחד (י"ב
ועוד א' = אחד!) אזי יש בנין שלם, בנין נצח שלא ייחרב עולמית.
אעבדך שבע שנים ברחל, אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו לפרנסה בפרט בשאר וכסות
כאמרם ז"ל נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו ולכן אין לחשוב שלבן
שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו כי במקלי עברתי היתה
הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס בה וענין העבודה בשביל
רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור אם מאן ימאן אביה לתתה
לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו בענותן שהיה המוהר
יותר מן הראוי בשבילן: הספורנו מחדד לנו, שיש
לכל מי שנושא אישה, לדעת שעליו לזון ולפרנס. לכן, יעקב שסמך על הקב"ה ועבד
אותו, ראה שיש כאן עניין חד פעמי לעבוד ללבן עבור קיום המצווה. אך, על זה נאמר,
עבד ואבד, ארמי אובד אבי, לבן רצה שאכן יעבוד רק אותו ולא את השי"ת. לכן יעקב
התנה, רק שבע שנים, כדי שיוכל לקיים כתובה הראויה לבת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה