יום שני, 30 בנובמבר 2020
יום ראשון, 29 בנובמבר 2020
יום חמישי, 26 בנובמבר 2020
יום רביעי, 25 בנובמבר 2020
מחודדין בפיך פרשת ויצא!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי
הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים
אלעזר הכהן שליט"א
אחי, מאין אתם. מצד אחד יעקב אבינו נוהג
בדרך ארץ, פונה לאנשים שלא ראה בימי חייו וקורא להם אחים. הם בתובנה הפשוטה שלהם
חושבים שהוא שואל למקום מגוריהם. אנחנו, יכולים להבין את הפסוק בצורה שונה
לחלוטין. הוא אומר להם שהם באים מאין. משום מקום. מאפס ותוהו. המסר של יעקב זה
בעבורינו, לעם ישראל. אל תשבו ליד באר שלובי ידיים בחוסר מעש. תחפשו עצות לגולל את
האבן מפי הבאר כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. צאן הקדשים צמאים לשתות מי הדעת.
להתחבר לעבודת השי"ת. במשך המאה שנים האחרונות זכינו לחולמים גדולים, מחנכים
משכמם ומעלה שגוללו אבנים מעל הבארות. הנגישו את הלימוד לכל הרבדים. למדו מתשובת הכתב
סופר לאחד מתלמידיו, מדוע אביו החרים את מנדלסון שר"י מחד גיסא אבל הרב בעצמו
תומך בהרב שמשון רפאל הירש מאידך גיסא. השיב הכתב סופר, כי אביו חזה בעיני רוחו
איך שהרב הירש יציל את יהדות גרמניה. במילים אחרות, תלוי מה מצב היהדות. כאשר
היהדות שוחה עד לעפר, מקימים אותה לאט אבל בטוח. בלי הוספת ה"דרך ארץ",
התורה לא היתה חוזרת לאכסנייתה בגרמניה. רבבות יהודים שומרים קלה כחמורה היינו
מפסידים. את אותה פשרה קיבלו ראשי ישיבות אשר הקימו עולה של תורה על אדמת ארצות
הברית. הבינו טוב מאוד שללא לימודי חול בתיכון, לא יהיו תלמידים. אזי, ביטולה זה
קיומה. כך הם גוללו את האבן מעל פי הבאר והקימו עולה של רבבות לומדי תורה על אדמת
ארצות הברית. כיום, יש מצב שחייבים לבוא חשבון מה עושים לכל הבחורים אשר הלכו
ל"אין" בימים שהישיבות היו סגורות. אסור לטאטות את הבעי'ה מתחת לשטיח.
יש כאן עשרות בחורים שלא יכלו ללכת לישיבות שלהם בארץ ישראל לאחר פסח. היות שעד
שבועות חלק מהישיבות גם בארה"ב היו סגורים, הם נפלטו. מצאו עבודות מזדמנות.
חלק עדיין שומרים על סדר יומי של לימוד בבוקר לפני העבודה ולימוד לילי. אבל לא
נרמה את עצמינו, חלק השילו מעליהם את הסממנים של בני ישיבה שהם מגן בפני כל מיני
מקומות ועניינים שאין כאן המקום להאריך. למה זה קרה להם. למה לא הבינו שאם אין ישיבה,
מוצאים חברותא ולומדים. הקב"ה לא הכתיב בתורה שצריכים ללמוד דווקא בישיבה.
אלא, שהם היו כמין חפץ על סרט נע בבית חרושת. כאשר בית החורשת נסגר, נשארו ככלי ללא
חפץ בו. כל השנים לא חיברו אותם למה זה לחיות חיים של יהודי. הם אחים. אבן מאין.
משום מקום. זה הזמן, למצוא את הנפשות, להטעין להם את הנשמה, ללמוד איתם חובת
הלבבות, שידעו מה חובתו של אדם לקונו. מה הקב"ה רוצה מאיתנו בכל עת ובכל רגע.
לכאורה, זה בדיוק מה שיעקב אבינו ביקש מהקב"ה. הקב"ה אמר לו והיה זרעך
כעפר הארץ, האור החיים הקדוש מסביר ש"עפר הארץ" המכוון לעמי הארץ. לכן,
כאשר יעקב מתעורר הוא מבקש אם יהי'ה אלוקים עמדי ושמרני, יתן לי שמירה לא רק גשמית
כמו שהקב"ה כבר הבטיחו, ושמרתיך בכל אשר תלך, יעקב רוצה שמירה לא רק גשמית
אלא גם שמירה רוחנית. שילדיו לא יספגו מכל החלאה הגויית הסובבת אותם. או אז, האבן
אשר שמתי מצבה, האבן שחוסם יהפוך להיות בית אלוקים. דהיינו בית אולפנא רבתא שכל
באיה שומרים מרחק מכל הכיעור. זה לא סתם שהשבת נקרא שוב את הפטרת שובה ישראל. זה
הזמן למצוא את הבנים האלו, לקחתם בדברים ולהשיבם לאביהם שבשמיים. הבה נהיה מהחכמים
הצדיקים אשר יודעים שישרים דרכי ה', נצעד ונלך בדרך זו עד אשר ישיב אותנו למכונו
בהר מרום הרים בביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אמן!
וזה שער השמים. הזכיר הכתוב ג' פעמים
זה. ואמרו רז"ל הראהו בהמ"ק בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב
אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ"ז לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד: ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע
כי מלת זה רמז לשכינה כמו זה אלי ואנוהו. ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ"ק הראשון
ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי וארצה בו
ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג'
שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים
שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות
בנימן שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת
ידיד ה'. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית
ג' העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, זה מקדש
ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב וג' יעמוד לעולם ע"כ: ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על
דבר נצחי וקיים כלשון ואדע כי כרובים המה. וכן כי מעולם המה. וכן דרשו רז"ל בלשון
כתית למאור. בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך והכל כמנין כתי"ת,
והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי
להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם: ובמדרש וזה שער השמים, מכאן
אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן
של ישראל שנאמר וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות: מעניין לראות איך רבינו בחיי לומד מהמילה "זה"
את כל עניינה של בית המקדש. זה הרי בגימטריא במספר י"ב כמנין שבטי ישורון.
כללות עם ישראל, נכלל במקום מקדש. מדהים לראות, עשו בסרבו לבכורה הכולל עבודת
המקדש אומר למה זה לי בכורה. הוא מסרב ל"זה" ולכל
מה שזה מסמל. יעקב אבינו, כאשר נכנס לאביו לקחת את הברכות קורה שיחה מאד מוזרה.
שימו לב לדין ודברים, "מה זה מהרת למצא בני", "אתה זה
בני עשו", "ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי".
ממש מדהים. שימו לב שניתן בכל הפסוקים ניתן להסתדר ללא המילה זה. אבל, כאשר זה,
הוא היסוד של כלל ישראל, זה מורה על מקום מקדש של שבטי ישורון. זה א-לי ואנוהו,
אבנה לו בית המקדש. זה מורה על שכינה שורה בישראל, הפסוקים מקבלים משמעות חדשה. להבנת
העניין נקח צעד אחורה. מה נאמר כאן, שלושה פעמים זה, מה נורא המקום הזה,
אין זה כי אם בית א', וזה שער השמים. שמתם לב, שהאותיות המלוות הם
בדיוק האותיות החסרות למילוי שמו יתברך. ושינה בסדר, מפני שבית ראשון מרמז על
חידוש ובריאת העולם אשר נברא בה' (בהבראם). בבית השני, אין זה שלא שרתה שכינה.
בבית השלישי שהוא באות ו' (י' מוארך) לאחר מילוי שמו. כל זה תלוי אם נגשים כל אחד
ואחד חלקו של יעקב אבינו בנדרו. אם יהי'ה א' עמדי, האם בכל מאווינו ומעשינו פונים
להקב"ה שיצליח דרכינו, כי אין עוד מלבדו. האם תמיד נותנים לרבונו של עולם את
הקרדיט הראוי. כמה אנחנו מודים להשי"ת אם לא נדבקנו במגפה האחרונה. כמה מודים
לו על חברים אשר נרפאו. כמה אנחנו מודעים להודות על הניסים היומיים שהוא עושה
איתנו בכל עת ערב ובבוקר וצהריים. ושבתי בשלום אל בית אבי, היינו כל הזמן לחיות
בשלמות, כדי לחזור לבית אבינו כאשר השלמנו באופן הרצוי, כל פעולתינו בעולם הזה.
והי'ה ה' לי לא', לקבל עלינו גם מדת הדין באופן של רבי עקיבא, כל מה דעביד רחמנא
לטב עביד, גם כאשר שכלינו הקט אינו קולט ומבין. לדעת שצדקתך א' – משפטיך, תהום
רבה. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, לך. שוב לתת מכל הטוב שהקב"ה העניק לנו,
ולתת לשם שמים. ללא הנאות וללא כוונות של כבוד ופרסום. (כאשר ה"לשם שמיים"
זה באמת רק לשם שמיים. וד"ל) כאשר ננהג כך, נהי'ה כתית, נשבור בעצם את הטבע
האנושי. ידוע הוא, שכתית מביא את המאור. אך הפעם, כאשר נדע להיות כולנו יחד, ממילא
נזכה לאורו, אור של תמיד, לבית השלישי, כמו שנאמר, ואמר ביום ההו הנה א' זה
קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו. זה בדיוק מה שהבין האב של
ז"ה – י"ב שבטי ישורון, שהמקום ששנים עשר אבנים מתאחדים לאחד (י"ב
ועוד א' = אחד!) אזי יש בנין שלם, בנין נצח שלא ייחרב עולמית.
אעבדך שבע שנים ברחל, אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו לפרנסה בפרט בשאר וכסות
כאמרם ז"ל נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו ולכן אין לחשוב שלבן
שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו כי במקלי עברתי היתה
הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס בה וענין העבודה בשביל
רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור אם מאן ימאן אביה לתתה
לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו בענותן שהיה המוהר
יותר מן הראוי בשבילן: הספורנו מחדד לנו, שיש
לכל מי שנושא אישה, לדעת שעליו לזון ולפרנס. לכן, יעקב שסמך על הקב"ה ועבד
אותו, ראה שיש כאן עניין חד פעמי לעבוד ללבן עבור קיום המצווה. אך, על זה נאמר,
עבד ואבד, ארמי אובד אבי, לבן רצה שאכן יעבוד רק אותו ולא את השי"ת. לכן יעקב
התנה, רק שבע שנים, כדי שיוכל לקיים כתובה הראויה לבת ישראל.
יום שלישי, 24 בנובמבר 2020
יום שני, 23 בנובמבר 2020
יום ראשון, 22 בנובמבר 2020
יום חמישי, 19 בנובמבר 2020
יום רביעי, 18 בנובמבר 2020
מחודדין בפיך פרשת תולדות!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי
הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים
אלעזר הכהן שליט"א
ליצני הדור מכתיבים את קצב הפרשה, מהפסוק הראשון, כאשר הם מנסים לעקור את היהדות מייסודה. כאשר רואים שהסכנה של היווצרות של עם ישראל עומדת להתקיים, מוציאים את ה"פייק ניוז" מהנפטלין ושוב אומרים שאביו האמיתי של יצחק אבינו הינו אבימלך. בא הקב"ה לעקור זאת מיסודו. ולאורך כל הפרשה הקב"ה רושם את ייסודה של כלל ישראל ביושר. עשיו הרוצח בא עייף מהשדה. הוא מוכן למכור את הבכורה. אבל, המכירה מתבצעת רק אחרי שעשיו אכל והיה שבע. הוא היה בראש צלול. וממילא מכירה זו מכירה גמורה. הוא יוכל לצעוק כקוזק הנגזל מכאן ועד להודעה חדשה, זה לא יעזור לו. הקב"ה מונע מיצחק לצאת את הארץ. הוא מסביר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי וחוקותי. זאת אומרת הארץ הזאת יש לתקוע בה יתד מסויים בטרם ירדו למצריים כדי שדור הרביעי ישוב הנה. לכן על יצחק לגור בארץ הזאת. שם, בשנת רעב הוא מגלה לעולם את השגחת הקב"ה המדהימה לארצינו הקדושה והטהורה. הוא זורע בשנה שאין סיכוי שיצמח. בארץ אשר לא ידועה סגולותיה החקלאיות. אבל, ליצחק אבינו בעל הביטחון ללא מצרים, זה ממש לא משנה שהלא יד ה' לא תקצר. כולם בהלם כאשר הברכה מביאה מאה פעמים יבול ממה שהיה צומח בשנה מבורכת. ברכת העושר של יצחק עצומה כל כך עד שאבימלך חייב לסלקו. הוא מרגיש שנוכחותו של יצחק מאיימת על ממלכתו. כדי לוודא את הסתלקותו מן המקום, הוא מצווה לסתום לו את כל הבארות. (מזכיר את הערבים שמנסים לעקור מהר הבית כל זכר לבתי המקדש שהיו שם) גם זה לא מצליח. כי יצחק אבינו לא משחק איתו. רבים על באר, אז בורחים ממריבות. נכון, יצחק יכול להוכיח שהמקום שלו, אך הוא מעדיף לבנות ולפרוח מאשר לריב בבתי משפט. משם לרחובות, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. זה היסוד. ללכת למקום ששם ניתן להפריח את התורה והמצווה. שיוכלו לעסוק בעיקר, לא בטפל והתפל. משם הוא חוזר לבאר שבע. שם שוב הקב"ה מחזק אותו ואומר לו שהוא לא צריך לפחד מאף אחד בשום זמן מהזמנים. יצחק גם מלמד אותנו איך מתנהגים עם אבימלך'ים למיניהם. בלי להתרפס. הוא מדבר באופן ישיר. מדוע באתם ואתם שנאתם אותי. (מישהו זוכר את אובמה.... שהולך בדיוק לתעשיית הפייק ניוז ומסביר עד כמה הוא אוהב ישראל....) קצת פחות מובן מדוע יצחק נשבע לו, אבל כאשר השיג הסכם של אי לוחמה שיאפשר ליצחק אבינו להמשיך לתקוע יתד בארץ ישראל, זה מעל לכל. משם, גונב לאזני רבקה את הנסיון של יצחק לברך את עשיו. רבקה יודעת בדיוק מי זה עשיו. אמור לי מי נשותיך ואומר לך מי אתה. היא ידעה שלא קוראין להן יהודית ובשמת אלא עדה ואהליבמה. ממנה לא יכל עשיו להסתיר את האמת. לכן היא שמה למטרה שהברכות יגיעו ליעקב. למקור הברכות. אמת ליעקב. זה ששקוע באהלה של תורה. זה שקולו ערב ומראהו נאווה. זה שריח בוגדיו גם כריח שדה אשר ברכו השי"ת. זה שה"יוסף משיתא'לך" וה"יקום איש צרורות'לך" שלהם ברגע האמת מקדשי שם שמיים ברבים. אפילו הריקנים שבנו מלאים מצוות כרימון. איך שיצחק מריח את השדה, אותה שדה שיצא לשם לשוח לפני ה' ולשפוך שיחו. הוא אמר, זה ברוך מעצמו. ויברכהו. הברכות נשפכו מעצמן. כאשר עשיו מגיע והגיהנם איתו, יצחק סוף סוף קולט מי הוא המבורך. מי היה כל השנים "פייק צדיק". טען שהוא איש שדה. אבל היה רחוק מחקל התפוחין קדישין ת"ק על ת"ק פרסה. אבל, זה לא עזר, סוף הפרשה מתחיל העניין של היהודי הנודד. מי שלא מוצא מקום בעולם מכעסו של אדום. ללמדינו, כאשר נתחיל להרגיש את גלות השכינה נתפלל בכוונה להקים שכינתא מעפרא, נראה להקב"ה שבאמת איכפת לנו ממנו, מזה שהר הבית שמם ועדיין שועלים מתהלכים בו. או אז, כאשר נבין היטיב את דברי ההפטרה שהקב"ה זועק, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. הנביא מלמדינו חלו פני א-ל, ויחננו. אנחנו זועקים לרחמים. המגיפה הזאת עדיין אוכלת בנו על ימין ועל שמאל. מפחיד הפסוק אם לא תשמעו לי ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי וכו', והנה הנבואה הזאת מתגשמת מול עינינו. אנחנו מחכים לגאולה שלימה. הבה נראה להשי"ת כמה אנחנו רוצים שרק הוא ימלוך בעולם.
וישמר משמרתי, עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד כאמרו כל אורחות ה' חסד ואמת ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי, שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים, הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונ' אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק: הספורנו מסביר לנו מה פירוש לשמור את משמרתו של השי"ת. להיות שומר משמרת אי אפשר במצב, של יום כן יום לא. זה לייחד את המחשבה על כל פעולה ופעולה, לעשותה על פי רצון השי"ת יום יום, שעה שעה ודקה דקה. אין בין הזמנים ואין חופשות. לפעמים נוצר ספק, האם פעולה זו ראויה, האם נחשבת כחלק מהמשמרת, אזי יש לשקול האם באמת הקב"ה רוצה בפעולה זו. הוי אומר, כל פעולה לייחדו לשם השי"ת. אזי נהיים שגרירים של הקב"ה. כדי לזכות לזה יש לשבת באוהלה של תורה לייגע את המוח ולזכך את הלב היטיב. רק לאחר זיכוך כזה יוכל האדם לחשוב שהוא שליחו של הקב"ה. למען האמת, יצטרך לבדוק, האם אויביו משלימים אתו, האם באים לשמוע מפיו דבר השי"ת. אם כן, אזי דבק במטרת האבות וממילא ימשיך לדורו וזרעו מה שאברהם אבינו זכה, דור של שפע מתוך הכרת הבורא.
ותכהינה עיניו, כמו שקרה לעלי שלא
מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות ולא קרה זה לאברהם
ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי, באברהם כתיב ויוסף אברהם ויקח
אשה וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על פי שהיה רואה
בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית: דברי הספורנו מפחידים. אלא שיש לנו להקדים בדברי
הרמב"ם בהלכות דעות וז"ל "הרואה
חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו
במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו,
בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון
רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב
ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא
ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר
לו למחות בהם". אם בחבירו כל שכן
בבנו. והי'ה לו ללמוד מאברהם אשר שילח את ישמעאל מעל פניו ולמעשה, לאחר ששהה
בריחוק מקום היגיע לתובנה שהמצב שלו רע ולכן הוא שב מדרכו הרעה. הנה, למעשה סובב
רצון נתינת הברכות לעשו, שרבקה תביא את הברכות ליעקב ועשו הרים קולו ובכה, הזיל
שתי דמעות שהחריבו שני בתי מקדש. אילו הכל הי'ה הולך במישרים, הי'ה יעקב מקבל את
הברכות בצדק וביושר. לא היינו סובלים את הכאשר תריד עד היום הזה. לכל הפחות נלמד,
ראשית לעשות סביבה אוהדת וחמה סביב קיום תורה ומצוות. סביבה שתכיר ותוקיר את לומדי
התורה וההולכים בדרכיה. מלבד זאת להוכיח, על פי אמות המידה שחז"ל למדונו,
תוכחה המקרבת לבו של אדם לאביו שבשמים.
החמודות, הנקיות כתרגומו דכייתא ד"א
שחמד אותן מן נמרוד: אשר אתה בבית, והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל
אמו אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן. אין לך דבר שפל
מן הגזל. אין בה טיפת נקיות או יושר. אמנם, הדין הוא שהגונב מן הגנב פטור, כמו כן,
ברור הוא שהבגדים שהיו שייכים לאדם הראשון ועברו לרשותו של נח לפני המבול לא
היגיעו לידי נמרוד ב"נקיון כפים". לא ייתכן שמי שבא מזה שנתקלל בקללת
עבד עבדים יהי'ה לאחיו, באו הבגדים בצדק ובמשפט. מכל מקום, למרות שעשיו עצמו כבר
רשע למהדרין, ככל שעשו ידע והכיר את מעלת הבגדים הללו, רצה לשמרם בטהרה. עשו הבין
שיש בבגדים הללו מעלה חשובה וגדולה. ברגע שהם יהיו ברשות אמו, כאשר ילבשם, הלא הם
נשמרו בטהרה ונקיות ודאי ישיג את מעלת מי שהי'ה אמור ללבוש בגדים אלו. עשו לא ידע
שאין הבגדים עושים את האדם אלא ההיפך. מצאנו כהנים גדולים שציץ נזר הקודש בין
עיניהם והיו מינים ואפיקורסים, בוגדים בעמם. זה הסיפור של משחק כפול. לחמוד לגזול,
לדור בכפיפה אחת עם מרשעות עולם, אבל מצד שני לשמור את הבגדים נקיים. כאילו בכל עת
יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסרת והוא ישאר נקי. אך, כאשר יעקב לבש את
הבגדים, אזי היגיע לחיבור האופטימלי. רבקה ידעה כל הזמן שאהבת יצחק לעשו כי ויצא
יצחק לשוח בשדה ועשו הי'ה איש שדה. אך אין דין שדהו של יצחק אבינו כדין שדהו של
עשו. לכן, כאשר התם וזך, הטהור , הנקי כפיים ובר לבב, לבש איצטלא דקדושה, אמר יצחק
ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', ריח החקל תפוחין קדישין. יעקב
נגע בשדהו של יצחק כדי להפכו לבית. לא כאברהם שקראו הר מי יעלה בהר ה', ולא כיצחק
שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש. אלא כיעקב שקראו בית, אין זה כי אם בית א'. היינו
יעקב אבינו ידע לשוות דרך ההר לשדה את הרכס לבקעה כדי שתהי'ה בית. בית להשי"ת
זה בדיוק הבגדים לאדם. בית המקדש, מרכז הדגן ותירוש לעולם, הוא בדיוק המלבין
עוונותיהם. כך שעשו חשב שבגדים אלו ילבינו - ינקו עוונותיו. למרבה הגיחוך, תשובה
מועילה רק כאשר שבים בתשובה, שהנשמה זכה ונקי'ה. לא משנה היכן הבגדים מופקדים,
העיקר שהלובש אותם נקי. הבית שלנו גם בפקדון, עד שנהי'ה נקיים ושוב נוכל לראות את
ההר הטוב, השדה אשר ברכו ה' הלבנון .
יום שלישי, 17 בנובמבר 2020
יום שני, 16 בנובמבר 2020
יום ראשון, 15 בנובמבר 2020
יום חמישי, 12 בנובמבר 2020
יום רביעי, 11 בנובמבר 2020
מחודדין בפיך פרשת חיי שרה!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
יודע ה' ימי תמימים. אצל אברהם, שהתהלך לפני השי"ת והיה תמים, היה צורך להפחית מימי חייו שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה. שרה לעומת זאת חיתה את חייה בשלמו. לא חיסרה דבר. חיים של שלמות. של הגנה על בנה יחידה מפגעי הזמן. זה עתה התבשרנו בבשורות המרות על הלקחם של גדולי ישראל. הגאון רבי דוד פיינשטיין זצוק"ל מגדולי פוסקי אמריקה. למה לא כל כך שמעו עליו. כי לא היה לו חצר. הוא לא רב עם אף קהילה. הוא חי באחדות עם קהילות סטמאר וגם חב"ד. אצלו כולם אהובים. עד לא מזמן יכלו לפגוש אותו בסופר עורך קניות לשבת. בוחר ירקות. כאשר ראה צעירים שלא ידעו את המלאכה, הסביר להם איך בוחרים ירקות טובים. גדלותו בענוותנותו. כולם כיבדוה והוא ברח מזה, והצליח. השני הרב יהונתן זאקס זצ"ל, אחד מהדוברים הרהוטים של היהדות. נציג נאמן להעמיד את דיני התורה על תילם בין תועי לבב. הוא לא בחל בשום קהל באשר ידע שאין יהודי שאין לו ניצוץ. הוא היה מומחה להדליק את הניצוץ. הוא לימד תועי בינה לסנן את השטויות שמלעיטים אותם באוניברסיטה. לקחת פסק זמן ולפתוח ספרי קודש לגלות את האור. לא יהיה קל למצוא להם ממלאי מקום. הלוואי וקהילות רבות היו לומדים מההנהגות של יהודים מיוחדים אלו. כל אחד מהם בסגנונו האישי הלך בדרכי אברהם ושרה להביא יהודים לחסות בצל כנפי השכינה. מכאן חייבים ללמוד את כל הלימודים שהפרשה מלמדת אותנו. אברהם אבינו חוזר מהר המוריה ממש בשמחה עצומה. היה טבעי שיקח את פטירת שרה להוביל מאיגרא רמא לבירה עמיקתא. אבל אברהם אבינו מלמד אותנו שדווקא כשהבין ששרה השלימה את חייה, ברי זה הדבר הכי טוב. לבכות חייבים, להספיד צריכים. להרוס את המשך החיים אסור. לכן, מיד לאחר כל הסיפור עם עפרון התורה מציינת לנו, דווקא כעת אברהם אבינו מבורך "בכל". גם ללמוד היטיב איך סוגרים עסק עם גוי. האור החיים הקדוש נכנס לפרטי פרטים באלו דרכי ההקנאה קנה אברהם את מערת המכפילה כדי שלא יהיו עוררים עד לביאת גואל צדק. משם איך מוצאים שידוך. אליעזר חיפש מידות טובות. במדריגה הראשונה. לא את "השפיצית", המדריכה, מלכת הכתה. ממש לא. את זאת שנותנת מעצמה ואת עצמה. אילו רק היינו מפנימים זאת כל החינוך היה מתרכז בלטישת המידות. שבירת המכוער ולטישת הטוב. עד לפרק האחרון איך מסדרים ליצחק שיהיה לו מנוחה ונחת ולא יסבול מערעורים. שילוח בני הפילגשים מעל פני יצחק בעוד אברהם אבינו חי. להודיע שרק זרע יצחק יכונה כבני אברהם. הלוואי שנזכה ללמוד את לקחי הפרשה וליישם אותם כדי לזכות לשוב לאתר השלישי שנקנה בכסף מלא, הגורן של ארוונה היבוסי שנקנה על ידי דוד מלכא משיחא ותחזינה עינינו בשוב ה' את שבות עמו ואת מקדשו במהרה בימינו, אמן.
ארץ ארבע מאות. ארץ שאינו שוה אלא
ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא והי' לך לקחתם ממני בחנם ואת מתך קבור בחנם אם
תרצה: וישמע אברהם. די לחכימא ברמיזא. הנה הרשב"ם מפשיט
לנו את מעשה האבות אשר הוא סימן לבנים. עד כמה יש לחדד את חוש השמיעה וההבנה.
להבין מה מסתתר מאחורי כל הנאמר וביותר מה מסתתר מאחורי מה שלא הנאמר. וישמע, לעבד
את הנתונים ולבצע. עפרון בשום אופן לא דרש כסף, נהפוך הוא. הוא מיעט בערכו של הכסף
והחשיב את הרצון לתת מתנה. הוא מבחינה חיצונית רצה לצאת כאביר. כאדם אציל. כמי
שנותן ולא כמו מי שמקבל / לוקח. אבל, מה לעשות שכל פנימיותו הוא פנימיות של מקבל /
לוקח. אוהב כסף, והרבה. אברהם אבינו, הבין זאת באר היטיב. ברגע שיש הזכרה של סכום,
כנראה, אי שם בפנימיותו יש רצון לשמוע על ולראות את המטבעות מצטלצלים. כדי שאכן לא
יהי'ה שום ערעור בעתיד על קנין המערה, האזין אברהם אבינו לחוש הפנימי ושילם טבין
ותקילין.
וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה: וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה. וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש: וע"ד הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון אלפים בת יכיל, ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי: רבינו בחיי בצירוף דברי הספורנו וז"ל "באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת, ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו, ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה" נותנים לנו את השלמת התמונה, כדי להמשיך את עבודתו של אברהם וברכתו, צריכים לשוב וללכת למקור שממנו הוא בא. כי מהמקור ניתן לדלות אשה להמשך הברכה. וזאת, אע"פ שאליעזר כבר מחובר לבארו של אברהם, שהרי הוא הוא הדולה ומשקה מבארו של אברהם לאחרים. בכל זאת, מאחר שלא הי'ה דבוק למקור הברכה מראשית הוויתו ומאחר שהוא כבר נכלל בארור, הרי קשר זה לא יהי'ה של קיימא. ולכן הוא נשלח להוציא יקר מזולל, להמשיך את הברכה כברכת השי"ת. וכשמו, השי"ת הי'ה בעזרו והמציא לו אשה ממקור הברכה.
אותה הכחת, יסרת והורית אותה מוסר השכל
באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק. הספורנו
מדגיש כאן, המילה של הוכחה תציד יש בה מן המוסר, שבמוסר יש תמיד את הייסורים.
המתאימה לבית של יצחק, תהי'ה זאת שתדע איך להתנהל בזמני נסיון. בזמנים שלא קל. האם
בזמנים כאלו תסגר בתוך עצמה, תחשוב על עצמה תרחם על עצמה. או, שמא כולה מסורה
לזולת. זה שאחיה העצל, שולח ילדה קטנה לדלות מים כבר מראה על אופן התנהגותה. ובכל
זאת יש לה זמן לחשוב על הזולת. עד כדי כך, שמובא באור החיים הקדוש את אופן השקייתו
של אליעזר, שעל פי השערתה, הי'ה במצב של סף עילפון. זה היסוד של הבית היהודי, לשים
את עצמך בצד ולהיות כל כולך למען הזולת. גם במחיר של וויתור גדול. אין זה קל בבית
של בתואל – לבן, מרכז של תאוות ממון ללא שובע לגדול עם מידת הנדיבות. קל וחומר להיות
בנדיבות של גם לגמליך אשקה. ממילא, כאשר יימצא נדיבות כזאת, שזה לא המקום הטבעי,
זהו שבירת המידות ותיקון המדות, זאת המשודכת ליצחק אשר אמון על שבירת המידות.
זקן ושבע. שראה כל משאלות לבו ושבע
כל טובה, וכן ושבע ימים, ששבעה נפשו בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין
שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים ועושר וכבוד. והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה
טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם תאות לבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר
האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו בו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש
בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא
ישבע כסף: ובבראשית רבה אמרו הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן
להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר
"ושבע" במראה הזו. הרמב"ן
נותן לנו מושג בשביעה. דרכינו לחשוב שהרגשת שביעה קשורה לארוחה דשינה וממלא. לא
ולא. דווקא אז ישנה רעב. תחושת פיספוס. השביעה היא כאשר יודעים שאת המשימה הגדולה
של פירסום חסדי שמים, נעשתה כדבעי. הוי אומר כל מרצינו וחשקינו חייבים להיות
מפוקסים – ממוקדים למטרה נעלה זו, כל אחד בדרכו הוא. כל יהודי אשר חי ונושם ובריא
חייב, אבל ממש חייב לצאת ברקידה ולשמוח עד לב השמיים. לפרסם חסדי ה' כי לא תמנו,
איך, מי במייליו ומי בוואטסאפיו, מי בכשרונו ומי במיקרפונו. מי כמלמד – מורה, מי
כעיתונאי ומי כסוחר. מי לא חיווה על בשרו חסדי שמים בשלושת רבעי השנה האחרונה מאז
שהמגפה הזאת היגיע כאורחת. כולם. אין מי שאין לו אפשרות להגיע לשובע האמיתי. זהו
מה שאנחנו מתפללים שבענו מטובך, לשבוע מטוב כדי לברך ולהתברך בקדושה ובטהרה.
יום שלישי, 10 בנובמבר 2020
יום שני, 9 בנובמבר 2020
יום ראשון, 8 בנובמבר 2020
יום חמישי, 5 בנובמבר 2020
יום רביעי, 4 בנובמבר 2020
מחודדין בפיך פרשת וירא!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי
הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים
אלעזר הכהן שליט"א
אברהם אבינו מחנך אותנו להמון דברים בפרשת השבוע. ננסה להתמקד בחלק מהם. יש אבל חוט שני העובר בין כל העניינים בפרשה. וזה שאברהם אבינו אינו פשרן. בשום זמן, בשום מקרה, בקיצור אף פעם. כל הדברים שאברהם אבינו עושה, הוא עושה בשלימות. בכל לבבו, נפשו ומאודו. מראשית הפרשה הוא מלמד אותנו, לא מקיימים מצוות רק כשנוח. ביום השלישי למילתו, ממש לא היה לו נוח להכניס אורחים. הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יצטרך לטרוח עבור האורחים. אבל, הוא הרגיש הרבה יותר "לא נוח" שמא מישהו בחוץ יישאר רעב. הוא קם בכוחות נעורים ורץ לקיים את המצווה בהידור ובשמחה. והוא לא עושה זאת לבד. על הדרך הוא מחנך את ישמעאל מה זה הכנסת אורחים ואיך מקימים את זה בהידור. כאשר הקב"ה מבשר לו שהוא הולך להשמיד את סדום ועמורה, ההרגש הטבעי של אדם שהוא הלוחם למען צדק ומשפט היה אמור להיות, יופי, סוף סוף הרשעים האלו לא יהיו בעולם. אבל, אברהם אבינו, לא רק שלא שמח על השמדתם, הוא קם להתפלל ומתח את החבל עד הסוף. עוד תפילה ועוד כיוון שמא ואולי הקב"ה לא ישמיד אותם. זה לא נגמר שם, אברהם יורד לשדה פלישתים, הוא שם לב שאין שם יראת שמיים. והוא מלמדינו באיזו זהירות יש לנהוג כאשר נמצאים בסביבה עויינת לחרדים לדבר השי"ת. הוא מלמד אותנו שבמקום שאין יראת שמיים אין בעיה להרוג מישהו כדי למלאות את התאוות. עיינו ערך כל החגיגות של השחורים הרוצחים על ימין ועל שמאל רק כדי למלאות את הכיסים על התאוות הרבות. מאידך, הוא גם מלמד אותנו איך נוהגים בזמני שמחה. איך מודים להשי"ת בעשיית סעודת מצווה. איך משבחים את הקב"ה ברוב עם הדרת מלך. איך ניתן מהגשת אוכל לקרב אנשים להכרת הבורא. גם כאשר המצב עם ישמעאל אינו בטוב מה עושים, איך מגיבים. אברהם מלמד אותנו בפרשה שוב ושוב להתפלל להשי"ת. ולאורך הפרשה הקב"ה מכוון את אברהם מה עושים. עד לנסיון הגדול, עקידת יצחק, שעד היום הזה מידי יום אנחנו אומרים את פרשת העקידה לעורר עלינו רחמי שמיים. אנחנו עדיין זקוקים לרחמי שמיים. הבה נכוון בקריאת העקידה שברחמים הקב"ה יזכור לנו עקידת יצחק ויסלק את המגיפה מאיתנו וישלח לנו את משיחנו במהרה בימינו.
ואברהם עודנו עומד, אף על פי שהמלאכים
אשר שלח להשחית כבר הגיעו לסדום מכל מקום אברהם עודנו עומד לבקש רחמים וללמד זכות כאמרם
ז"ל אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, וכן בחייבי מיתות
אמרו היו מחזירים אותו ארבע' וחמשה פעמים עד שיהיה ממש בדבריו: דברי הספורנו הם ההקדמה הראוי'ה לחלק תמוה בפרשה שרבים
הקולמוסים שנשברו לרדת להבנתה. מה לו לאברהם אבינו להתפלל על מקום אשר כבר יודע
תעלומות העיד שאנשי סדום רעים וחטאים – רעים בגופם וחטאים בממונם, לה' מאד –
יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו. הרי הם היפך רצון אברהם. אלא, אברהם אבינו כל
רצונו ומאוויו זה לפרסם שכינתו והשגחתו יתב"ש בעולם. שידע כל פעול כי
השי"ת יצרו ויבין כל יצור שה' פעלו. להגיע שכל אשר נשמה באפו יאמר שה' הוא
מלך העולם, יש להסביר דרכיו. יסוד היסודות של דרכי השי"ת שאל ימנע אדם עצמו
מן הרחמים בשום פעם. אפילו שלא נראה סיכוי. אברהם אבינו נתן חיזוק לדברי הנביא כי
לא אחפוץ במות המת (שואלים, מהו מות המת, הרי יש לומר במות החי, אלא, שרשעים
בחייהם קרויים מתים) כי אם בשובו מדרכו וחי'ה, יישאר לחיות. אברהם ידע שהם הם
ממשיכי פעלו של נמרוד ומורדים במלכות שמים. אבל, הדור יאמרו שהי'ה בכוחו של אברהם
אבינו להגן עליהם, מדוע לא עשה זאת. הנה כי כן, עמד להתחנן על רשעים אלו במיטב
הגיון, שאם יש מקום יחוס וירחם. תשובתו השלילית של הקב"ה בירר שאין שום צד של
קדושה או טוב בסדום. ממילא, אין מקום שלא ללמד בעלי חובה, מה עולה בסופם.
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו, וחשב אברהם שהיא
תספה צדיק עם רשע, לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי. ולכן אמר כי
הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית
צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו שוא עבוד אלהים, וכל שכן במדת רחמים שהוא
שופט כל הארץ, והוא העושה משפט, כענין ויגבה ה' צבאות במשפט, ואמרנו המלך המשפט. וזהו
ענין הכפל חלילה לך. והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג
עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין, היות ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א, וכל אשר הזכיר
אברהם אל"ף דל"ת. והנה זה מבואר:
הרמב"ן בא ליסד סדר הדברים בעולמו של הקב"ה כדי שנבין מה ואיך עלינו
להתנהג, מה עלינו לעשות כאשר חלילה עשינו דברים המעוררים חרון אף השי"ת.
אברהם אבינו, מיסד האמונה בא-ל אחד בעולם, מנהיג העולם להתנהג במוסריות, מלמדינו
שיש דין ויש דיין, ויש לבקש מלפני הדין רחמים על הנעשה מאחר שהשי"ת חנון
ורחום, ע"י בקשת הרחמים ישוב וירחם. יסוד זה למדנו באחרונה ע"י יונה
הנביא שנשלח ע"י הקב"ה לננוה להשיבם למוטב. זה מחזק לנו את דברי יחזקאל
הנביא שאין הקב"ה חפץ במות הרשעים. יתר על כן, הצדיקים האמיתיים יודעים
שרצונו השי"ת להטיב לברואיו. לכן, גם מה שנראה לנו הפך רצון השי"ת, הוא
הוא רצונו. לכן, אברהם רחימא, עומד לפני אדון העולם ומתחנן על רשעי עולם שמא יש
ניצוץ שניתן לברר שם. השי"ת מבטיחו שהמקום מרוקן מכל טובה. כדאי מאד לצרף כאן
את דברי רבינו בחיי וזה לשונו "ויגש אברהם ויאמר
האף תספה. אם תשכיל בפרשה זו תמצא כי מחשבתו של אברהם היתה כי הקב"ה חפץ להפסיד
ולהשמיד הכל במדת הדין, ומזה אמר האף תספה צדיק עם רשע האף תספה ולא תשא למקום, ומלת
תספה אינו לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב. ועל כן היו
כל תפלותיו של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר
אל נא יחר לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. ולפי שזאת היתה מחשבתו
של אברהם, התחיל מתוכח עם הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, והזכיר חלילה לך שני
פעמים כנגד שני המדות מדת רחמים ומדת הדין, ואמר חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק
עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם, חלילה לך
במדת הרחמים מקל וחומר לפי שאתה שופט כל הארץ, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כענין שאנו
אומרים בראש השנה ויגבה ה' צבאות במשפט, והמלך המשפט. והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו
מחשבות אברהם אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון
רחמים, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום" עד כאן לשונו. משמע מכאן (ראשית לכל, יש לשים לב שנאמר
כאן, ויגש, היינו שהדבר נעשה בהכנה ובמחשבה תחילה) שהקב"ה ניהל את כל המשא
ומתן עם אברהם רחימא, במידת הרחמים שהרי נאמר שם הוי'ה המורה על רחמים. הוי אומר
שהקב"ה מתלבש במידת הרחמים בעת תפילה למרות שהגזר דין נחתם. לעומת זה,אברהם
אבינו התפלל למידת הדין, כי אדון הוא שם של משפט ודין. דווקא על ידי זה רצה לפעול
שיכירו וידעו כל באי עולם אופן הנהגתו של הקב"ה, שמצד אחד אינו מקפח שכר כל
ברי'ה ומצד שני זוכר כל המעשים ואין שכחה לפני כסא כבודו. כאשר ידעו מה שנעשה
בסדום, לאחר כל התפילות, אברהם יסביר שהקב"ה התלבש במידת הרחמים לקבל תפילותיו
אם אכן הי'ה מקום לקבלת התפילה. אבל אנשי סדום, הרעים וחטאים ומורדים ברבונם מתוך
ידיעה, שהרי מלך סדום שיצא מבארות החמר אמר שע"י זה מאמין ביציאת אברהם מכבשן
האש ולא עשה דבר וחצי דבר להשיב ברואיו לבורא, נהפוך הוא, הוא דרש מאברהם אבינו את
הנפש כי לא רצה לותר על שום מורד. לכן, כלו בגפרית ומלח ומהפכה.
ויעש להם משתה ומצות וגו', פירוש כי הוא עשה משתה לכבודם אבל הם לא אכלו אלא מהמצות, כי לוט לא קיים התורה
כאברהם לזה לא רצו לאכול מזבחי משתהו כמו שאכלו מבן הבקר אשר עשה אברהם זולת מהמצות,
ויודעים היו המלאכים שהוציא תרומותיו ומעשרותיו, או להיות שעדיין לא היו כהנים בעולם
נעשו הם כהנים ואכלו תרומה אבל לא טבל, ולפי דברי רבותינו ז"ל יום ט"ז בניסן
היה והאכילם מצות, ולהיות שצריכין שמירה הוצרך לאפותם בידו לשומרם, והוא אומרו ומצות
אפה: האור החיים הקדוש מלמדינו, לא די להיות
"מסורתי", אוכל קניידאלאך בפסח. לא ולא. צריכים להיות שומר תורה ומצוות
גם כשזה לא נחמד, גם כשזה מגביל, גם כשזה קשה. לכן, דווקא מלאכי ה' צבא-ות הם
שלוחי דרחמנא לשים חוק ומשפט אצל מי ניתן לאכול ואצל מי יש להתרחק ממאכליו מפני
האיסורים.
נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא
כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציא' האדם
היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: הספורנו מאיר עינינו. מה עניין הנסיון לאברהם אבינו. הלא
כבר נתנסה מעל ומעבר. אלא, זה דרך האוהבים לבדוק אהבתם עד כלות. עד הסוף. שלא יהיה
צד וצל של ספק עד כמה אברהם הוא מאמין בהשי"ת ללא גבולות וללא מיצרים. והנה
מיום היות אדם על האדמה עד היום הזה לא הי'ה מי שידמה לקונו עד שבא איתן זה, כשם
שהקב"ה הגן על ברואיו והשליך אמת ארצה לברוא האדם כן אבינו אברהם סינגר על
הגרועים שבמין האנושי כדי להאהיב שם שמים. לזה צוה הבורא לקחת בנו אשר אהב ולהעלותו
לקרבן כדי שייזכר מעשה זה לבניו ובני בניו עד דור האחרון. לזה יש לכל יהודי לצפות
בעבודתו להדמות לבוראו יתב"ש במדותיו.
יום שלישי, 3 בנובמבר 2020
יום שני, 2 בנובמבר 2020
הירשם ל-
רשומות (Atom)