בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
מזל טוב לכלל ישראל. מאות אלפים סיימו
השבוע ללמוד בדף היומי ועוד אלפים הצטרפו ללומדים הקיימים. ממש ויחי יעקב. זאת
התכנית של ההישרדות. הלוא אין אומתינו אומה אלא בתורתה, כעת זכינו, ואשרינו שזכינו
שיש מאות אלפי לומדי תורה, דף גמרא בכל יום. איך "וידגו לרוב", כאשר
שוחים נגד הזרם. איך שוחים נגד הזרם, כאשר חיים בתוך ים התלמוד. אשרינו שזכינו
שמתואר לא מכבד של "בעלי בתים הלומדים דף יומי", זה הפך לתואר של כבוד.
כל יהודי שמכבד את עצמו, רוצה ללמוד דף גמרא בכל יום. לא משנה אם זה עם רש"י
ותוס' או הבנה פשוטה, התובנה של להיות יהודי זה לא ללכת לישון לפני שלמדנו דף גמרא
בכל יום, מלמדינו עד כמה ערכה של תורה
עלתה בעיני הכלל. כאשר אנחנו נמצאים בזמנים מטרידים, ההסתה נגד שומרי תורה ומצוות
בשיאה, השנאה של עמי הארצות והבורים נשמעת בכל רחבי הארץ, אנחנו מתגאים שאנו
משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד עוד ועוד תורה. מתקיים בנו
חכלילי עיניים מיין, עיניים אדומות מעיון מעמיק ביינה של תורה. אנחנו "אוסרים"
(קושרים לגפן עיירות שלמות. מקומות שהתורה וקול התורה לא היו נשמעים בתוכה, פותחים
עוד ועוד היכלי תורה ושיעורים. ממילא היגיע הזמן שנזכה לפירוש המדרשי, לשורקה בני
אתונו, שהקב"ה יחזור ויבנה את שער האיתן, היכל הקודש בהר מרום הרים. יבוא
שילה ויקהת עמים. אחרי שאנחנו תוכו לרגליך וישא מדברותיך. כאשר אנחנו יכולים לומר
אשרינו מה טוב חלקינו שבכל בתי המדרשות עוסקים ב"מאימת השי"ת קורין שמע
בערבין", אנחנו ממתינים שיגיעו הכהנים שוב לאכול בתרומתן. אנחנו ממתינים
לישועתך קיויתי ה'. אנחנו מתפללים שישים חזרה חלקינו בבית מקדשו ושם נעבדו ביראה
כימי עולם וכשנים קדמוניות.
ואני נתתי לך, ואני הנה אמנם לא עברתי נחלה כלל כשנתתי לך שכם אחד על אחיך בארץ אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי כי נתתי לך מה שלקחתי מיד מי שהוא אמורי במעשיו הרעים ובעל אמירה שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב וזה הוא עשו כשקניתי הבכורה ממנו כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כ"כ חלק בארץ: בחרבי ובקשתי, בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם של צדיקים כאמרו חגור חרבך על ירך גבור וכבר בארו רז"ל ההוא בד"ת הוא דכתיב וכענין על הפך זה שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וכענין וידרכו את לשונם קשתם שקר. הספורנו בא
ללמדינו כח זכות הישיבה בארצינו הקדושה. מי שעושה מעשה האמורי אין לו חלק ונחלה
בארץ הקודש. (במציאות אנחנו רואים את כל אלו שמוקירים את מעשה האמורי עד כמה מאוס
בעיניהם ארצינו הקדושה והטהורה) שזה אומר, המבטיחים ואינם מקיימים (הבטחתי, אבל לא
הבטחתי לקיים...), או שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמים. מסובבים אנו באנשי "אמור
הרבה" ואפילו מעט שבמעט אינו עושה מחד גיסא. מאידך גיסא מתרבים מעשה האמורי
(גילוי עריות ושפיכות דמים) אשר מפני מעשיהם גורשו מן הארץ. עלינו לדעת, לא כל מי
שאומר בעזרת השי"ת, פיו וליבו שוים. זה הפך לחלק מהלשון המדוברת. אי לכך,
אנו, היראים והשלמים, הרוצים לתקוע יתד בארץ, חייבים ללכת במתכון שנתן לנו
הספורנו. חכמה ובינה. להיות חכם, להבין מתוך החכמה איך להוציא אל הפועל כל מצוות
התורה, לכתחילה ללא שום התירי בדיעבד. ממילא כמה שנתחדד יותר בין כותלי בית המדרש
כן יוטב לנו
ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד מזקנים אתבונן: באחרית הימים. הם ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה העתידה להיות באחרית הימים: ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית: רבינו בחיי מחזק את האמור לעיל, הירידה למצרים וכל מה שכרוך
בירידה כזאת, כל מה שארע בגלות מצרים זה המגדלור של גלותינו. מה שהי'ה הוא מה שיש.
האינטיגרצי'ה בכל מקומות הממשל, מחשבות של ידידות עם ממשל נכרי, שיש כביכול בידם
לעזור. יתר על כן ההתערבבות של תרבויות זרות. ה"ויאחזו בה", שגרם לפרשה
זו להיות סתומה, כי נסתמה עיניהם של ישראל. ואולי גם, להסתמך על פוסק כאשר מתיר
דבר מה, אבל לגמרי לא לשמוע בקולו כאשר הוא אוסר להתנהג כתרבויות הגויים. לכן,
נקראים נדחים, שירדו לגמרי מדרך השי"ת. תפסו בתרבות של אכול ושתה (מקדונלד'ס
בהכשר "מהדרין"), שמח בחור בילדותיך. אך, שכחו להטות לסיפא דקרא כי על
כל אלה יביאך א' במשפט. אפילו אם עדיין הסממנים החיצוניים עדיין ישנם, הם
לחיצוניות בלבד. הפנים רקוב ואכול. לכן, הקב"ה שוב יצטרך "לקנות"
את עמו ולקבץ נדחים אלו אשר נטמעו / נטמאו בדרכי הגוים ומקדשים אותם. הכניסו אותם
להיכלי בית המדרש. רק הקב"ה יוכל שוב לסלק פסולת זה מבתי מדרשינו, לברר סולת
הנקי'ה מתוך המוץ. אזי, כאשר נכין את עצמינו להפרד מדרכים פסולות, ודאי יראה
לקבצינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה