בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
למען תספר. הקב"ה מלמדינו, שכדי
לייסד את האמונה בצורתה הנכונה, חייבים לספר סיפורים. סיפורי אמונה וביטחון.
נצטווינו לזכור יציאת מצרים פעמיים בכל יום. לא די לקרוא את פרשת ציצית. אנחנו
מוסיפים ב"אמת ויציב" וב"אמת ואמונה" עוד פריטים נחוצים,
הממחישים ביותר את מה שארע. זאת מלבד מה שאנחנו אומרים אז ישיר. זאת מלבד ההבטחה
שאם נאמר אז ישיר בשמחה מתכפרים לו כל עוונותיו. זאת מפני שיסוד אומתינו היא
ביציאת מצרים. והדרך היחידה לתחזק את האמונה זה לספר ולשוב לספר בו עד שנהי'ה
מאמינים אמיתיים. כאשר נספר את הסיפור נלמד גם על התעקשותו של פרעה ועל המחיר הכבד
שהוא שילם על העקשות שלו. הנה, ישאל השואל, הרי נאמר בנפול אויביך אל תשמח, וכאן
לכאורה הקב"ה אומר למשה רבינו שהוא הולך להתעלל במצרים. הקב"ה גם רוצה
שזה ייכלל בסיפור יציאת מצרים. בעצם, הרמב"ם כבר עונה על השאלה הזאת. אילו
פרעה היה שוקל מעשיו, לדעת האם לזה הקב"ה התכוון כאשר הוא אמר לאברהם אבינו
ועבדום ועינו אותם, או שמא זה מעט מידי או יותר מידי. אבל הוא כלל וכלל לא
התעניין. הוא עשה הרבה מעל ומעבר למה שהקב"ה התכוון. הוא גם לא עשה את זה
בגלל שהקב"ה ציווה. הוא עשה את זה כי הוא רצה. כי הוא שנא את עם ישראל.
ממילא, כל מה שבא עליו היגיע לו. כולל ההתעללות. כל זה שייך ליסודות האמונה.
להאמין שהקב"ה משלם שכר טוב למתהלכים לפניו. ובאותה דרך משלם ומעניש
למכעיסיו. לכל אדם יש בחירה בין טוב לרע. כאשר נבחר ברע, חלילה, עלינו לדעת שהקב"ה
ימתין זמן רב עד שנשוב בתשובה, אבל, שלא תבוא מחשבה שהוא מוותר. על כגון דא נאמר
האומר הקב"ה וותרן, יוותרו חייו. לכן, עלינו לבחור בטוב. כי כל יום אנחנו
משננים את סופו של פרעה שהתעקש להרע. כאשר נתפלל כדבעי, נספר בגוים כבודו, ונשיח
בכל נפלאותיו בכל נפשינו ומאודינו. אזי נהיה מאמינים אמיתיים. ברגע שנהיה מאמינים
אמיתיים נוכל למסור אמונה זו באזני בנינו ובני בנינו ונזכה להבטחה של הנביא כימי
צאתנו מארץ מצרים יראינו נפלאות.
למען שיתי אותותי אלה בקרבו. הקב"ה
העניק לנו שלוש אותות, שבת קודש "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם",
ברית מילה "את בריתי תשמור כי אות היא ביני וביניכם" ותפילין
"וקשרתם לאות על ידך". זה הסדר, כי תמיד ילד הנולד יעבור שבת קודש אחת
בטרם ייכנס בבריתו של אברהם אבינו. משם עד שיניח תפילין יעברו עוד י"ב שנים
ועוד. שלושת האותות הם הרפוא ממ"ט שערי טומאת מצרים. כאשר תינוק יהודי נולד,
עוד בטרם יבוא בבריתו של אברהם אבינו עובר עליו שבת קודש אות האותות. המתנה טובה
שהקב"ה העניק לעמו. יום שכל יהודי ויהודי מתיחד עם קונו ובוראו. מסירים הבלי
העולם ממחשבתינו ומייחדים זמן להתבונן בגדלות השי"ת ובמאור תורתו. מצרים היו
עבדים של "עבודה ללא הפסקה". בלי שום פסק זמן של צאו וחשבו חשבונו של
עולם. בלי לתת זמן לחשוב. לאחר מכן בא בבריתו של אברהם אבינו למעט מתאוות מצרים,
הלא היא ערוות הארץ. כאשר האדם מושלם יותר, הרי הוא קושר תפילין על זרועו כנגד לבו
ובין עיניו מעל מוחו לשעבדם לעבודת הבורא. לקשרם לאמונה האמיתית אשר מצרים כחשו
בה. להאמין שיש בורא קדמון, אשר הארץ ומלואה שלו, הוא בוראה הוא יודעה והוא
הנהיגה, מנהיגה וינהיגה לעד ולעולמי עולמים.
ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה
בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה. או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה
שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם: והנה אם נאמר
שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם
במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו. גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על
נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. הרמב"ן מלמדינו איך לחשבן את מטרת הגלות. יסוד היסודות לדעת הרמב"ן
הוא, מה שנאמר לאברהם אבינו גר יהי'ה זרעך, הוי אומר זרעו יהיו משועבדים, ולא הוא.
אם כן כל עוד ימי חיי אברהם לא ייחשב כגלות. זאת אומרת שחשבון ימי הגלות, זו בעצם
עניין של תפישת הדברים לעומק, ממתי אדם נחשב לגולה. כאשר האדם מרגיש מרוחק ומנוכר
מבוראו, הריהו בגלות. גלות המחשבה וגלות הדעת. אברהם אבינו הי'ה מחובר ומקושר
לבוראו, ממילא לא חלה עליו עניין הגלות בשום צורה ובשום אופן. שנית, גר יהי'ה זרעך
בארץ לא להם אינו מחייב שזה גלות בפועל, אלא מגורים בארץ אשר הם אינם שולטים בה.
היינו לשבת בארץ נחלת אבות תחת שלטון זר ומנוכר לאבינו שבשמים, גם גלות ייחשב. והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והענין
לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ
לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים.
ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של
אותיות רד"ו שמה מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב
יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם י"ז יהיו רכ"ז: וכבר הזכרתי פירוש רבי
אברהם שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואמר כי
השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל
אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ
לא להם: ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל
הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה
האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או
שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה
וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. הנה הרמב"ן מתיחס לנבואתו של יחזקאל הנביא, להגשימו ולהבינו בפועל.
כאשר עם ישראל דבקו בעבודה זרה ושאר מראין בישין של גלות מצרים, נתחייבו כלי'ה
רחמנא ליצלן. אבל למען שמו יתברך, האריך והחמיר תנאי גלותם. כדי, שאלו אשר יראו את
האור במושבותם, ינערו מחשבתם ויבינו באיזה צרה צרורה הם נמצאים, אלו יפקדו ויגאלו.
אבל, אלו שאכן דבקו לנצח בנ' שערי טומאה, אלו אשר חשבו שחיי העבדות הם הם החיים,
אלהכלו לגמרי בימי החושך. הם בעצם כלו מחלישות מחשבתם במעלת האדם מן הבהמה. תפישת עולמם שנועדו לעבודת
פרך יצרם הרע כלה אותם בתכלית. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא
ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי, ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו
ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר
יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי
לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה
אלא במקום שבועה: ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה,
דכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים
לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב והסירו את אלהים אשר
עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה
ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל
שועתם, וישמע אלהים את נאקתם, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וכתיב ונצעק אל ה'
אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו
ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר
פירשתי בסדר ואלה שמות: לכאורה מדברי הרמב"ן, יש את המפתח של יציאה מהגלות שלנו. תפילה. לזעוק
זעקה אמיתית ומרה כמה נשתעבדנו לגלותיות, לחומריות ולגשמיות. כמה התדרדרנו שיש
זולל וסובא כשרים למהדרין. בידור כשר. דברים שהם מוקצים מחמת מיאוס, נהיו רחמנא
ליצלן חלקים של החיים ועוד מלכתחילה. הנהירה אחרי עוד איזה דבר נוחיות כדי להקל על
החיים, לעשותם קלילים, הורסת כל חלקה טובה. לכן, אם נתאזר כח לזעוק אל השי"ת
על מצבינו הרוחני המר. איך מברכים על תאוות ממש בגדר של מנאץ. במקום להתנזר מהם. וכימי
צאתנו מארץ מצרים, כאשר זעקו, אזי נפרדו מהגלות, למרות הקושי. גם אלו שסירבו למול
ולא הקריבו פסח עד שלא הריחו בקרבנו של משה רבינו מלו עצמם אז. גם את ערלת לבבם. גם אנחנו חייבים להתעורר משכרותינו. לדעת
שהשמיכה החמימה, היא סחי ומאוס, כל שולחנם מלא קיא, כדברי הנביא. לזעוק, במרירות
הלב שאמרנו לחושך, אור. שאמרנו על טמא, טהור. ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך
עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר
וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב
ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים
להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל
החטאים גרמו הכל. ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה
רבינו, וכמו שהזכירו רבותינו, כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע.
והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה: לכן, ביתר שאת ועוז צריכים לרצות למול את ערלת לבבינו השקועה במנעמי
העוה"ז אשר בתעתועי עיניים נדמים ככשרים למהדרין. לעשות לנו לילות שימורים
רבים ככל האפשר, ללמד את בני יהודה אמונה וקדושה. להוקיר את התורה ולומדיה.
להמתיקה לאלו אשר אינם זוכים לטעום מנופת דבשה. וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שזה
הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני
ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל
והודאה לשמו, כמו שאמר ושמרת את החקה הזאת, ואמר שמור את חדש האביב. ורבי אברהם
אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם. ואיננו
נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים: ברגע שנדע
לשמור את ליל השימורים, כליל הודאה ושבח על ההוצאה מרפש הגלות, הרי לילה זה עצמו
ישמור אותנו שוב מלשקוע במה שכעת נראה ככשר למהדרין ונזכה לגאות עולמים.
וקשרתם לאות על ידכה. למדונו חז"ל, שהנחת תפילין של יד צריכה להיות על יד
שמאל, היד החלשה. זה שדברי תורה צריכים חיזוק, ידוע הוא לכל. והרי כל עניינה של
מצוות תפילין היא למען תהי'ה תורת ה' בפיך, דהיינו חיזוק של הקשר בין עם ישראל
לתורה הקדושה. ואמרו, תורה מתשת כוחו של אדם. ממילא, כאשר יקשור תפיליו באמונה זכה
וטהורה, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה, ומקבל עליו גם את עול התורה, ממילא
הוא יידע, יבין ויפנים שהקב"ה, הוא הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.
כאשר אנחנו נעייף עינינו בתורתו, הוא יקשרינו אליו בעבותות אהבה וכוח לאין קץ, עד
שיקיים מה שנשבע בהרמת "יד" ובאמירת "כה", וידעתם כי אני ה'
בהביאי אתכם אל אדמת ישראל וגו' אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה