בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
הרמב"ן מכנה את ספר שמות
"ספר הגאולה והישועה". ספר זה מניח את הכללים אשר יהיו לאורך כל
הגלויות. פחות או יותר זה מתחיל קודם בזה ששמים את ידם הארוכה בתוך הכיס שלנו.
גובים מיסים מכל הבא ליד. אבל זאת רק ההתחלה. לאחר שהכיסים רוקנו, מתחילים לשעבד
את הגוף. עבודת עבד עד לעבודת פרך. כעת מתחילים כבר לאבד את הצלם אנוש. כאשר
מתיחסים אליך כמו בהמה, אתה מתנהג בהתאם. מכאן ועד להשמדה המונית הדרך קצרה. אפילו
קצרה עד למאוד. כאן בדיוק הפרשה לוקחת תפנית חדה וספרת לנו בדיוק איך נלחמים
בתופעות האלו. ראשית לכל, נשים חכמות. שלמה המלך קבע "חכמת נשים בנתה
ביתה". מילדת גם נקראת חכמה. שפרה ופועה, יוכבד ומרים, נשים חכמות, תרתי
משמע. הם החכימו את פרעה והעמידו צבאות של בני ישראל. מניין שאבו את הכוח שלהן,
הרי מקרא מפורש היא, ותראין המילדות את האלוקים. היתה להם את אבני היסוד של הבית
היהודי. יראת שמיים. ברגע שכך אמנם הי'ה, ויעש להם בתים, הקב"ה משלם שכרן
"משולם ומושלם". בתי כהונה, בתי לוי'ה ומלכות. כל שלושת הסניפים של
הנהגת עם ישראל יצאו מיוכבד וממרים. הכהנים עובדי השי"ת, הלויים מלמדי התורה
ומלכות בית דוד. הם הראו לפרעה מה שיהודים רבים צעקו לעבר הנאצים ימח שמם בשואה,
מיר ווילען אייך אויסלעבען, אנחנו נאריך ימים הרבה מאחריכם. אומרת מרים לאביה, אם
קיבלנו ברכה על בתים חייבים שהברכה תחול אן שהוא. חשוב שנית על גזירתך והשב את
אימא. ואכן, עמרם שומע בקול בתו וכך נולד משה רבינו. וגם כאן הכל מושקע נכון ומתוזמן
מדוייק. ותרא אותו כי טוב, נתמלא הבית באור. אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב
נתתי לכם. ואין אור אלא תורה שנאמר נר מצוה ותורה אור. הנה ממציא התורה לעם ישראל
גודל. ותשם אותו בתבה, שמה אותו עם כ"ב אתוון דאורייתא. בתוך תוכו של כל אות
ואות. משם משה רבינו מוכנס למים שאין להם סוף שזאת
התורה אין לה סוף שהרי ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים. ויגדל משה ויצא אל אחיו.
הוא רוצה ללמד את עם ישראל את מה שהם שכחו. הוא רוצה להראות סמל ודוגמא שניתן
לחיות בלוע הארי ולהיות יהודי ירא שמיים שומר תורה ומצוות. אבל, הוא פוגש
ב"ניצים", מלשון נץ, עוף דורס וטמא. אנשים אשר משוקעים עמוק עמוק בתוך
טומאת מצרים. אנשים אשר האג'נדה שלהם זה לעקור את עם ישראל. הלהרגני אתה אומר, הם
מעיזים פניהם. כל האמירות האלו הורגים אותנו. ללמוד, להתפלל ולעשות ברכות. אנחנו
אנשי "בא לי", בא לנו לעשות ככל העולה על רוחינו. לדאבון הלב, דתן
ואבירם חיים וקיימים בתוכינו. משמיעים קולם מעל כל במה. מוכנים לרמוס כל דבר
שבקדושה. כל עניין שיש ממנה ריח של יהדות. זה אלפיים שנה שהקב"ה מחפש אותנו.
להשיל מעלינו את דרכי ה"דתנים והאבירמים". היגיע הזמן שנקלוט את המסר.
שכל שומרי התורה והמצוות יתאחדו. ויזעקו את הקב"ה מתוך העבודה, עבודת
השי"ת. כאשר נעשה זאת אין ספק שיתקיים בנו וישמע אלוקים את נאקתם ותעל שועתם
מן העבודה. או אז יקויים בנו מה שהובטח בהפטרה " והי'ה ביום ההוא יתקע בשופר
גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה ' בהר הקודש
בירושלים.
ואלה שמות, אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית,
ואלה כל ימי חייהם היו למאורות,
ולא יצא הדור לתרבות רעה,
אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם: וכל הדור ההוא, כל שבעים נפש,
שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם: פרו וישרצו, ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים,
שרצים לבאר שחת,
ובכן: ויקם מלך חדש על מצרים וכו', אף על פי שהיה זכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק,
בפרט בענין החדוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם,
ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו: הבה נתחכמה לו, לבא עליו בעקיפין: ועלה מן הארץ, מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו,
וזה נעשה פן ירבה,
והיה כי תקראנה מלחמה,
כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה,
כמו ותכל דוד,
נפש דוד:
ונוסף גם הוא על שונאינו, כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים,
באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק,
ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה: למען ענותו, כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת:
ויבן ערי מסכנות, והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים: ויעבידו, כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה: וימררו את חייהם, כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים,
כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי,
איש שקוצי עיניהם לא השליכו,
ואת גלולי מצרים לא עזבו,
ואומר לשפוך חמתי עליהם,
לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכן היתה יד צריהם עליהם הלוך וקשה: דברי הספורנו מדהימים. ראשית לכל, דבריו שונים לגמרי מהתפיסה הרגילה
המקובלת אצל אנשים חושבים. התפיסה הרגילה היא, שעם ישראל שמר קצת על כבודו.
הספורנו מדגיש שברגע ששבעים הנפש שירדו למצריים לא היו עוד, עם ישראל התדרדר
לתהום. עוד תפיסה מקובלת היא, שהמלך החדש ידע היטיב עם מי הוא מתעסק. כאן, הספורנו
מדגיש, שהמלך חשב שלא יתכן שעם המתנהג בשפלות כזו, יצמח משועי עולם כמו השבטים. הם
בודאי לא קשורים לעם הנצח. ממילא, הוא לא נמנע מלהרע להם. כעת, מובן מתוך דבריו,
שהשבטים, או לכל הפחות בני השבטים, לא הכינו את בניהם בשמירת התורה והמצוות כמו
שצריך. כנראה מתוך מדרשי חז"ל, רק לוי הכין את בניו כראוי, שהם נימולו גם
במצרים וגם במדבר. אבל השאר, נתנו איזה חינוך פרווה. ממילא הבנים הבינו שאין בעי'ה
כלל להתערב במצרים ולהיות כמותם. משהו דומה למה שקרה וקורה עדיין בארצות הברית.
היו רבנים חשובים אשר נכדיהם כבר נישאו בנישואי תערובת. למה, כי כאשר באו, לא
הקימו תלמודי תורה ומקומות לימוד תורה. חשבו שבאופן טבעי הילד יראה וימשיך לשמור
תורה ומצוות כמו אבא וסבא. מלבד מקומץ "המשוגעים לדבר" שהבינו שבלי
מוסדות חינוך לתורה וליראת שמיים, אין סיכוי שהתורה תתקיים. ממילא דורות שלמים
ירדו לטמיון. וברגע שנכנעו למצרים – ממש כמו לנאצים ימ"ש, התחילו להשמיד
אותם. הוי אומר, ברגע שמאבדים את הידיעה שנבראנו בצלם אלוקים ועלינו לשמור על
נשמתינו, אזי אנחנו נחלשים. מאבדים צורה. הכח למנוע זאת, להקפיד על חינוך לטהרת
המדות, עבודת הבורא ויראת שמים. כי, כאשר אנחנו מכבדים את הקב"ה, הוא דואג
שיכבדו אותנו. וד"ל.
ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו', הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים כי לכולם יקדים טעם השם ואח"כ השם,
ביצחק כל השומע יצחק וגו'
ותקרא שמו יצחק,
יעקב וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב
(שם כה כו), בשבטים כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן כי שמע וגו'
ותקרא שמו שמעון וכן על זה הדרך,
משא"כ בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו ואח"כ טעם השם:
ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש,
והיו משיגות בחינת השם וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו, משא"כ קריאת שם משה מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם כי "שמו נפלאות יגיד",
וצא ולמד מה שכתב בספר הזוהר מה ירמוז שם זה, וה' השם שמות בארץ שם בפיה שם משה,
ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו,
ולא ידעה טעם זולת זה: או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל,
לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור,
והיא תבטל עצתם לרע להם,
לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם,
והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים: האור החיים הקדוש מקשה מה שבאמת תמיד תמוה, מדוע נשאר השם של רועה ישראל
הנאמן, בשם שנתנה לו בתי'ה בת פרעה ולא השם שנתנו לו הוריו. אלא, ידוע הוא שיסוד
התאוות נובע מן המים. מים נתפס כדבר הכרחי, וההכרח לא יגונה. וכדברי הרמב"ן
בפרשת קדושים, מכאן יסיק כל בעל תאווה שפל לעשות מה שבא לו והוא יעשה זאת כנבל
ברשות התורה, כי זה הכרח. לכן, דווקא משה רבינו נמשה מן המים, להראות שיש אפשרות להתעלות
על תאוותיו, כדי שיקבל את הכוחות והמידות הנחוצות כדי להנהיג את כלל ישראל. מי
שבאמת רוצה יכול להתגבר על היצר שמנסה לשכנע מה ההכרח. את כל זאת ראתה בתי'ה, שהשכינה
עליו, מילדי העברים זה. ממילא נשאר שמו, שראשית הנהיג עצמו בגבורה לכבוש יצרו,
וממנו ילמדו ויעשו.
ויאנחו בני ישראל מן העבודה
ותעל שועתם. כאשר יהודי נאנח מן העבודה, הוא מרגיש שעדיין ארוכה הדרך להיות שלם
בעבודת השי"ת, דווקא אז יעלו תפילותיו ויוושע כמו שנאמר ותעל שועתם וידע
אלוקים, כדמפרש רש"י, נתן לבו להצילם.
ויאמר משה מי
אנכי. מי שרוצה לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפירושי זה, כי הראשונים ממני לא הבינו בו כלל כלל, משה השיב על שני דברים שאמר לו הקב"ה ללכת אל פרעה וגם להוציא את בני ישראל ע"י מצות פרעה. ומשה השיב על ראשון ראשון. מי אנכי כי אלך אל פרעה. אפילו להביא לו מנחה ודורון וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני. וכי אוציא את בני ישראל ממצרים כלומר ואפילו ראוי אמר ליכנס אל פרעה שוטה אני לשער דברים איזה דבר המתקבל לפרעה שאומר לו. וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשי מארצו ואיזה דבר המתקבל אומר לו שע"י אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה והקב"ה השיב לו על ראשון ראשון ואמר כי אהיה עמך ואתן חנן בעיני המלך ותלך אל פרעה ולא תירא: דברי
הרשב"ם מאירים מאד. כאן רואים כבר בראשית ההנהגה את ענוותנותו של משה, ושכרו,
שכינה מדברת מגרונו. וד"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה