מחודדין בפיך פרשת כי תצא!

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה זצ"ל

הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

אנחנו במצב של מלחמה. מלחמה על אויב שהיה אמור להיות אוהב. מלחמת אחים. אחים שמוכנים להשליכנו לים, כפשוטו. התורה מלמדת בפרשה איך נלחמים כאשר יוצאים למלחמה נגד אחים. היא מלמדת איך מטפלים בבנים סוררים. זוללים וסובאים. אך, רבונו של עולם, איך נלחמים ביהודים, זרע אברהם יצחק ויעקב אשר שונאים אותנו בתכלית השנאה ומוכנים לעקור את התורה כולה. האמת קשה ומרה. כאשר הרומאים גזרו גזירות שמד, הלכו התנאים הקדושים למטרוניתא אחת והיא אמרה שיצעקו "אי שמיים" הלא בני אב אחד אנחנו. היום, קשה. הם לא מוכנים לשמוע. זה שהם רוצים "לייבש" את עולם התורה, לא מפיהם אנחנו חיים. עולם התורה קיימת כבר למעלה מ3,300 שנה טרם הישות הציונית באה לעולם. התקיימנו בלי תקציבי הממשלה. נוכל להתקיים, כי הקב"ה הבטיח כי לא תשכח מפי זרעו ותומכי התורה יודעים היטיב מה שכרו של זבולון. הם שמחים לתת לקיום התורה. אבל, לרמוס את שבת קודש בראש חוצות. הברית שבזכותה אנחנו בכלל נמצאים בארץ ישראל. כל התועבות הנעשות בריש גלי, ללא בושה, אשר על זה נאמר שהארץ תקיא אותנו. המצב של עבירות המובאות בפרשת כי תצא לגבי קדושת הבית היהודי, נישואין כדת משה וישראל. הכל למכירה. רחמנא ליצלן. מוטל עלינו להרבות כבוד שמיים, לחרוש את הארץ ולהחצין את יופיה של תורה, הידורה של מצוות. שומה עלינו להרבות כבוד שמיים ככל האפשר. לא להשאיר אבן אחת לא הפוכה. לייסד שיעורים בכל קצוות הארץ. ללמד תורת חיים ואהבת חסד. להראות ב"שחור על גבי לבן" עד כמה חיי תורה הם החיים הכי יפים והכי אמיתיים. אמנם, ברגע קטן הקב"ה הסתיר פניו. אבל ברחמים גדולים הוא ממתין לקבצינו. הוא ממתין שנרבה פעלים לתורה.

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים.  וע"ד השכל יש בפרשה זו התעוררות ורמז על יצר הרע, כי היצר הרע משטין האדם ומחטיאו תמיד ובא אליו בדמיון אשת יפת תאר להטעותו ולהכשילו בכל תאוות העולם, וזהו לשון רז"ל שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ביארו לנו כי ענין פרשה זו של יפת תואר רמז הוא אל יצר הרע, ומה תקנתו של אדם שינצל מנזקו, שיסיר כחו הקשה מעליו הסרה גמורה, זהו וגלחה את ראשה, ששערותיו של אדם הם כחו, וכענין שכתוב (שופטים טז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ולכך הזכיר לשון גלוח, כלומר שלא ימשך אחריו כלל אלא שיסירנו לגמרי מעליו. ומה יעשה עוד שיחשב במעלתו של אדם הראשון קודם שחטא שהיה מלבושו צפורן, זהו ועשתה את צפרניה, כלומר שתהיה אותה מעלה גדולה בעיניו, ובזה יסיר שמלת שביה שהם בגדים נאים, כלומר יסיר התאוות הגשמיות וימאס בהן ולא יקח מהן אלא מה שהוא מותר, זהו וישבה בביתך, כלומר תעכבם אצלך להשתמש בהם, וכיצד, שתחליש כחותיו תחלה, זהו ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל הזמן הזה שהוא כולל כל ההקפים וכל כחות עבודה זרה ויצר הרע, ואחר כן תבא אליה, ואחרי כן תוכל להשתמש בה בכל מה שתצטרך בדרכי התורה: רבינו בחיי בא להכניסנו לתוך חודש הרחמים והסליחות תוך התבוננות בחטא. מה האחרית דבר של החטא. שלמה המלך אומר, טוב אחרית דבר מראשיתה. מתי יודעים שהעניין טוב, אם אחריתה טוב מראשיתה. כל עוד הראשית מאד יפה נחמד ומתוק, אחריתה מי ישורנה. הנה, עיקר העניין של ה"יפת תואר", שתסיר את המעטפה החיצונית. שיוכלו לראות את הפנימיות, וכדברי הרמ"ק זצוק"ל בתומר דבורה, "צורה נאה ומעשים כעורים". זה הסיכום של יפת תואר על רגל אחת. מספרים על אחד מאדמורי בעלזא זי"ע, אשר חינך את בנו, מצוה לפעמים ראשיתה "אוי" כמה קשה, וסופה אה!, כמה געשמאק. עבירה ראשית אה! כמה געשמאק, אך סופה אוי ואבוי. זה מה שהקב"ה צוה לעשות לאשת יפת תואר. היא נקראת יפת תואר, אך בעצם אין בה יופי פנימי. אין בה מדות טובות לייסד בית של תורה. לכן כאשר פושטת מעליה את כל היופי החיצוני, רואים, נמשל כבהמות נדמו. זה בדיוק מה שהקב"ה מצפה מאתנו שנעשה בכל מעשינו. להתבונן בהם. לשקול אותם במאזני צדק, האם יש כאן רק עניין חיצוני, דחף תאוותי או, שמא באמת יש כאן עניין תועלתי שאין למשוך ידיים ממנה. אם כך נעשה, לבחון ולדעת מה טוב, וממה יש לברוח כמפני אש, אזי ימחה את זכר עמלק ויהי'ה השם שלם והכסא שלם, המעשים רצויים והבנים שבים לגבולם.

השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים, לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר): זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל: ולשון ספרא, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו': וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך: ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו: הרמב"ן בא לחדד מה עניין זכירת מעשה מרים הנביאה הצדקת. זאת שבקושי דברה לשון הרע. זאת שטעתה בהערכה מה באמת עומק וגודל קדושת אחיה הצעיר. כל מה שהיא אמרה זה "הלא גם בנו דבר ה'". ומאחר שבפרשתינו שתי זכירות, של עמלק הרשעים הארורים, ולעומתם עניינה של מרים הנביאה. ידוע שהקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. אי לכך, מרים נענשה. מעונשה של צדקת, יצא מצוות עשה של זהירות וזיכרון עונשה של לשון הרע. לזכור בפה ולקבל על עצמינו שלא לדבר לשון הרע, בשום פעם ובשום מקום. לא לחינם לאחר תפילת העמידה, כאשר אנחנו מתחננים, יהיו לרצון אמרי פי, מבקשים אלוקי נצור לשוני מרע. כי ללא קבלה מעשית של שמירת לשונינו, הרי תפילותינו לא מתקבלים ברצון. לכן שומה עלינו לקבל בפה מלא שנשמור וננצור לשונינו. כאשר נזכיר בפה, נזכור בלב, שלשון הרע שקול כשפיכת דמים, ודאי שננצור לשונינו עד עולם.

ארבעים יכנו לא יוסיף. המלקות הזה משפט בפני עצמו ודין שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט פן יתבזה חברו. ודרשו רז"ל בפרק ואלו הן הלוקין, כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך ואוחז בבגדיו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה לו מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, ולכך סמך לפרשה זו לא תחסום שור. ורצועה זו כפולה לשתים ושתים לארבע, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחוריו, עד כאן. וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ארבע אצבעות וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש עשר אצבעות, וע"כ היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות, והחוטא הזה הנענש במלקות עבר על מצוה שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור כדי להצטרף יחדו שור וחמור, על שם שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם: ומצינו בירושלמי מנין לרצועה שהיא מכופלת שנאמר והפילו השופט, אל תקרא והפילו אלא והכפילו. ומה שמלקה אותו שליש מלפניו, מן הכתוב שאמר והכהו לפניו כדי רשעתו, ודרשו רז"ל כדי רשעה אחת מלפניו, ושתי ידות מאחריו, כנגד יכנו להכותו שהן שתי הכאות, והיה ראוי לומר והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה, אבל הזכיר הכתוב שלש הכאות, והכהו יכנו להכותו, ללמדך הכאה אחת מלפניו כמו שאמר והכהו לפניו, ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות בפסוק של אחריו: ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר, הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני (ד) בפסוק אל תכריתו: הנה רבינו בחיי מאיר עינינו בעניין המלקות. חשוב ביותר לדעת זאת, שישנן שש עשרה בריתות אשר נכרתו על כל מצוה ומצוה, כאשר היום אין לנו בית דין המייסר במלקות, שנדע על מה וכיצד יש לנו לשוב בתשובה. לכן, כל בר דעת ובר לבב בימים אלו יראה לקיים תורה ולהגות בה, תורה אשר נתנה בארבעים יום, כמו כן להרבות בצדקה שנקרא תרומה ובה רמוז תורה מ', כדי לרצות את הקב"ה בארבעים לעומת ארבעים המלקות. ודאי מי שיתקשר בתורה כשור לעול וחמור למשא, ישא מעליו כל עון ופשע ויזכה לכתב ולחתם לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים.