בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק
בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל
נח. כל הפרשה בעצם בא ללמדינו ההבדל
בין נח לאברהם אבינו. ההבדלים עצומים. הסיבה של ההבדלים הם גם, עצומים לגמרי. נח
צמח בעולם מלא שחיתות. כי השחית כל בשר. כולם. ללא יוצא מן הכלל. אפילו מניין של
צדיקים לא היו. אברהם אבינו גדל בעולם הרבה פחות מושחת. אם כי, באיזור מגוריו המצב
לא הי'ה משהו. נח, פחות או יותר דאג לעצמו. אברהם דאג לעולם. כאשר ראה שלא יצליח
על כל העולם, תמיד דאג לאיזור מגוריו, שהם ילמדו איך מתנהגים. שהם ידעו שיש רבונו
של עולם. נח "פרש לגימלאות" לאחר המבול. מאיש צדיק הפך לאיש אדמה. אברהם
אבינו ייסד לעצמו מערכת בדיקה יומית. לבדוק מה מצב קיום תורה ומצוות ומה מצב
המעשים טובים. לנח לא היו כלי בקרה. לכן, כאשר יצא מן התיבה, הקריב קרבנות להודות
להשי"ת והלך הביתה. המשימה מצידו הסתיימה. בא אברהם אבינו ללמדינו שהמשימה
נמשכת כל עוד נשמת חיים באפינו. לא יוצאים לפנסי'ה ואין הנחות. כל יום ויום יש
לבדוק מה המצב. לראות האם אני באמת מקיים מה שאני בהחלט מסוגל. האם יש מקום שונה
ששם אני יכול למצות שם את הכישורים שהקב"ה העניק לי. כל הזמן היד על הדופק.
כל הזמן הוא מחשב חשבונו של עולם, לא רק של עצמו. הוא לא נח ולא שקט. השבוע, עדיין
"הקדושים והטהורים", הילדים השרופים עדיין "מוטלים לפנינו".
זה מחייב חשבון נפש מעמיק. מילא, כאשר אחדות גורמת לעבוד עבודה זרה, יש לפרק אחדות
זו בכוח. אך, לפרק אחדות על ג'ובים ותקציבים. מי התיר זאת. מתי כבר נלמד להתרחק מן
המחלוקת כמפני האש. הכתובת על הקיר. הקב"ה דבר אילינו. בצורה ברורה. היגיע
הזמן לשמוע בול ה' חוצב להבות אש, שהקב"ה עוז נתן לעם ישראל כדי לברכינו
בשלום. די למחלוקות. אחת ולתמיד!
כי בצלם אלהים. וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרש דם שאר בעלי חיים, "כי בצלם אלהים עשה", בצלם העצמים הנבדלים הנקראים "אלהים", עשה איזה מהם, "את האדם". כי אמנם מאז שאמר האל יתברך "נעשה אדם" (לעיל א, כו) נתן כח בעצמים הנבדלים, או באחד מהם, להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי. ובהיות האדם "בצלם אלהים", אשר היא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל, ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים. הספורנו מלמדינו חשיבות הנברא בצלם אלוקים.
הנברא בצלם קיבל מתנה של חכמה בינה ואם
האדם זוכה, הוא גם יקבל דעת כדי לנהל את הנבראים לרצונו יתב"ש. זה הפשט בפסוק
והא' עשה את האדם ישר. מה שנותר לנו הוא להחזיר עטרה זו ליושנה וליושרה. היינו,
לחשוב היטיב על כל הנעשה האם זה למכוון העליון. האם זהו תכלית הנרצה מתוך המעשה.
לכן, האדם הוא שיא המעלה, כמו שאמר נעים זמירות ישראל ותחסרהו מעט מאלוקים, לכן רק
דמו נדרש. כי כל אדם יש לו תפקיד ב"לא תהו בראה לשבת יצרה" וגם
ב"כל פועל ה' למענו", ממילא ההורגו, פוגע ביוצרו, אשר דורש דמו. וכמו
שהיטיב להוסיף בעל הבאר מים חיים, לכאורה, הוא שואל, מה יועיל להרוג את הרוצח, הלא
הנרצח לא יקום מזה לתחי'ה. אלא, היות שכל אדם יש לו חלק א'לוה ממעל, החלק הזה שיש
בתוך האדם דורש את הצדק, שלארץ לא יכופר אלא בדם שופכו. זה לא עניין של נקמה של
תאוות רצח. אלא תיקון עולם ממש.
אלה תולדות שם. לא תמצא זכרון מיתה בתולדות שם כמו שתמצא בדורות הראשונים מאדם ועד נח. ויתכן להיות בזה טעם בעבור שמלכות בית דוד בא משם, ומשיח בן דוד לא יהיה בו מיתה אבל הוא עתיד שיחיה לעולם, כי מעת בואו יהיה תתל"ז שנים לתשלום האלף הששי, והוא כמנין (ישעיה ט) לםרבה המשרה שחשבון מ' סתומה ת"ר ואחר תתל"ז יכנס מיד באלף השביעי שכלו שבת וחיים נצחיים, ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים כא) חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד. ועוד שאין העכו"ם זוכים לתחיית המתים כי אם אנחנו בני שם, והכתוב אמר על העכו"ם שילכו כל אחד בשם אלהיהם הוא שכתוב (מיכה ד) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד, וכתיב בישראל (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום: רבינו בחיי מלמדינו
יסוד חשוב. הצדיקים תמיד חיים. שהרי האומר דבר בשם אומרו, שפתותיו דובבות, היינו
ממש חיים הם למוצאיהם. וזה סוד החיים, להיות כדוד מלכא משיחא, שהי'ה דבוק בחי
החיים ובתורתו. ללמדינו מהו חיים. חיים זה לא מה שנקרא כיף. חיים, זה מה שיש לו
ערך ותוכן. ביותר רואים זאת במוחש, כי כל עוד ששם – מלכי צדק הי'ה דבוק
בהשי"ת לגמרי, נקרא חי. הוא זה שמסר את התורה עוד ליעקב אבינו, ובזה המשיך את
שרשרת החיים, כי יעקב אבינו לא מת. וזה הנצח. דוד מלך ישראל חי וקים, איך, מרוב
מזמורי תהילים הנאמרים בכל שעה ובכל עת. ההוגה בתורה זוכה לחיים, חיים אמיתיים,
חיים ללא הפסק.
ויהי כל
הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רש"י מדייק שסיבת השארות אנשי דור הפלגה בחיים "אלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום". לכאורה ניתן לראות
זאת ממה שנאמר כל הארץ. ארץ זה ביטוי המורה על עשיית רצון קונם. חז"ל למדונו
לא מצא הקב"ה בעולמו כלי מחזיק ברכה אלא השלום. אמנם, מעלת השלום הוא שתלמידי
חכמים מרבים שלום בעולם. לעומת הפירוד והמחלוקת "לשם שמים" יש להתבונן
במה שחז"ל טבעו וקבעו שהיא לשם שמים. הכיננו מחלוקת בית הלל ובית שמאי למרות
שהללו אוסרים והללו מתירים לא נמנעו מלישא אלו את אלו. המחדדי טפי לא פסלו את אלו
שדגלו ב"כח דהיתירא עדיף". עוד פרט מעניין, רש"י מדגיש בשפה אחת
שדברו בלשון הקודש. מאי משמע. הרי ב"ודברים אחדים" מפרש שדברו על יחידו
של עולם. אלא, יש לומר שדברו בשפה של קדושה. לא טמאו לשונם, לא בלשון הרע ורכילות.
לא במוציא שם רע ושקרים. הראי'ה שהרי הקב"ה אומר ונבלה שפתם. אילו הי'ה רק
לשנות הי'ה כותה ונבלבל. נבלה מלשון ניבול. לטמא את לשונם. ממילא תיפרד אחדותם. גם
זה מסר מתוך הפרשה שיש לשמור על קדושת הלשון. ודאי אלו אשר משתדלים לטפח את צלם
האלוקים, יודעים שמעלת האדם מן הבהמה הוא ברוח מללא, פיו המדבר. ביותר הוא ישמור
לשונו בנקיות וזהירות כדי שיוכל למלאות פיו בתהילת ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה