יום רביעי, 31 באוקטובר 2018
מחודדין בפיך - פרשת חיי שרה
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ידידי ורעי ר' משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
חסד. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו
מצטיינים בעשיית חסד. ייתכן, אם נעיין בעומק במעשה של רבקה, נראה שאנחנו מאד
רחוקים מעשיית חסד כדבעי. אליעזר מגיע ורואה את המים עולים לקראתה. הוא הבין שזאת
האשה שהוא מחפש. כעת, רבקה, יודעת שאסור ליהנות ממעשה ניסים. אך, על פי השערתה
אליעזר היה בחשש של סכנה של התייבשות. לכן, הביאה לו לשתות מהמים שעלו לקראתה.
אבל, כאשר זה מגיע לגמלים, כתוב במפורש שהיא הורידה את הכד שלה אל הבאר. לשאוב כל כך הרבה מים, כי היא שאבה מספיק מים
לגמלים והם שותים מה שיספיק להם לכמה וכמה ימים. זאת מלבד זה שאליעזר, אדם די גדול
ובאופן טבעי רבקה, ילדה בת שלוש הייתה אמורה לענות לו, סליחה, תטפל בעצמך. חסד
גדול נעשה לעצמינו, כמו שרבקה שמה את הכל בצד, ככה גם אנחנו, אחרי מערכת בחירות
עכורה מלאה שנאת חינם והתנהגויות פסולות לגמרי, לשנות כיוון. ללכת לבקש סליחה מכל
אלו שהטלנו רפש עליהם. ולשנן שהקב"ה רוצה אותנו מאוחדים. לא מפולגים. נאמר
לעסקנים, עזבו אותנו לנפשינו. אם אתם חייבים לריב, סורו ממנו. תמצאו לכם מקום אחר.
עם ישראל משלם מחיר אסטרונומי על פוליטיקה זולה של כמה מחרחרי ריב שעטו על עצמם שם
"שלוחא דרבנן", כאשר הם שלוחי ה"יצר הרע". צאו לנו מן החיים
עזבונו לנפשינו. הפסיקו ללחוש על אוזניהם של גדולי ישראל את חירחורי הריב שלכם.
די! נמאסתם. נחזור להיות עם ישראל כפי חז"ל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים.
גר ותושב וגו', טעם
טענתו גר ותושב על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ג מהל' זכיה ומתנה וז"ל
יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב גר ותושב וחי עמך
ע"כ: ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה
הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג
ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת חנם, והיא טענת אברהם גר ותושב
אנכי תנו לי, ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני
מכם אעפ"כ הריני תושב, עוד טעם אומרו "גר" כי חש לומר על עצמו תושב
בעה"ז והוא היפך מידת הצדיקים לזה הקדים לומר גר: האור
החיים הקדוש מסביר לנו את החכמה שיש בדרכו של
אברהם לקראת קניית מערת המכפלה. ראשית לכל, הוא קונה את שער גן עדן. למדות שזה
במקום גשמי, זה השער של רוחניות לעולם הזה. מי שמביא את עצמו להכרה שתכלית החיים
זה להגיע לשער גן עדן, יבין מיד שבעולם הזה הוא רק גר. ממש לא תושב.
משתאה, משתומם
על רוב הזריזות לעשות חסד: מחריש, ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק
המוסר, לדעת להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה: ההצליח ה' דרכו, אם יהיה ע"צ
הטוב והחסד הגמור: אם לא, ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר: כאשר כלו הגמלים לשתות, זה
היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב וראה שלא היתה מבקשת דבר אבל היו כל מעשיה על
צד החסד הגמור: ושני צמידים על ידיה, ראוים למדת ידיה כמו ועשית על החשן שרשות
גבלות, ועשית עליו זר זהב ראוים למדותם: רבינו הספורנו רוצה לסבר את אזנינו בעומק החסד של רבקה, איך שזה הי'ה נראה
מ"המשקפיים" של אליעזר. כעת, אליעזר הכיר היטיב את באי העולם. המון
אנשים מעוניינים לעזור, אבל, בסוף העזרה הם מצפים לאיזה שהוא מתן שכר. לא רבקה.
היא עבדה בזריזות. עבדה מעל ומעבר. והיות שהיא עשתה הרבה מעל ומעבר, הוא מיד שם על
ידה את הצמידים המרמזים על עשרת הדברות, יסוד האומה והם התאימו לה כמו שהספורנו
מדגיש.
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב
רז"ל למדו מכאן שיצחק תיקן תפלת מנחה שהוא לפנות ערב
סמוך להערב שמש ומכאן סמך למה שאמרו רז"ל לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן
אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה ואע"פ שאברהם ויעקב תקנו גם תפלת שחרית
וערבית מ"מ לא מצינו שנענו מיד ותכף אבל בתפלת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד כי
מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא
זו אשה ולכך הלך להתפלל תפלה זו בשדה שאם נתן לו ה השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על
שאר כל השדות כמ"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים קל וחומר שיתן לו
אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים ומיד כאשר התפלל עליה כתיב וישא
עיניו וירא והנה גמלים באים כי בשעת התפלה היה נותן עיניו למטה ומיד אחר סיום
התפלה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו
ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפלת המנחה וטעמו של דבר לפי שמדת הדין מקטרג דווקא
בלילה וע"כ תפלת ערבית הסמוכה ללילה וכן תפלת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה
אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפלה זו שום קטיגור: טעם אחר לכך היתה תפלה
זו סמוך להערב שמש לפי שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ע"כ הודיע
לנו הכתוב שבאה רבקה סמוך להערב שמש להודיע שקודם הערב שמשה
של שרה כבר זרחה שמשה של רבקה כדי שלא יחסר העולם מן נשים צדקניות אלו שהם לעולם
כגלגל חמה וכדי שלא יחסר נר דלוק באהל וענן קשור עליו וברכת העיסה וק"ל: הכלי יקר מסביר היטיב את הכוח שיש לתפילת מנחה.
מנחה זה בזמן בין הערביים, זמן של ערבוב, דמדומים. כדי להיות מפוקס הזמן כזה
צריכים גבורה. מידתו של יצחק וגם סוג של מידתו של אלי'הו הנביא. דוד המלך אומר,
אבוא בגבורות, ה' אלוקים, אזכיר צדקתך לבדיך. היינו, מי שבא בגבורה יודע שהקב"ה
שהוא אדון הכל והי'ה הווה ויהי'ה הוא התקיף ובעל היכולת. אי לכך, כאשר יצחק ניגש
להתפלל שהוא זקוק לאשה, הוא נענה מיד. כי מי שמכיר שהקב"ה תקיף ובעל היכולת,
ובזה הדרך הוא מתהלך עם השי"ת, השי"ת ממלא כל משאלות לבו לטובה. אבל,
רוב בני האדם אינם מסוגלים לעבוד תמיד במידת הדין. לכן, רבקה שהבינה שיצחק הוא על
פי מידת הדין, הנהיגה את הבית על פי מידת הדין.
זקן ושבע. לפי
שנתברך אברהם בכל דבר והיה שלם בכל מיני העושר והכבוד הגיד עתה שיצא מן
העוה"ז זקן ושבע מכל טוב. ולזה לא אמר ושבע ימים כי היה במשמע שהיה חסר משאר
הדברים ולא שבע מהם כי אם החיים. וע"כ הגיד לנו הכתוב מדותיו הטובות שיצא שבע
מן העולם מכל דבר כי לא היה מתאוה למותרות. כענין שכתוב בדוד ע"ה תאות לבו
נתתה לו. ולא כשאר בני העולם שכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן דרשו רז"ל אין
אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה
לעשות ד' מאות. שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: רבינו
בחיי מלמדינו שתכלית הטובה והברכה זה
לשמוח עם מה שהקב"ה מעניק לנו. רק בעלי תאווה מסכנים, לא מגיעים לסיפוק
ושבעה. כדי להיות שבע, ראשית לכל יש להיות מאמין ובפרט בהשגחה פרטית. חוץ מזה,
צריכים במשך החיים לקדש מלחמה ולרסן את היצר הרע. רק מי שאכן עשה כך יגיע לימי
הזקנה שמח וטוב לב. זקן ושבע ימים.
יום שלישי, 30 באוקטובר 2018
יום שני, 29 באוקטובר 2018
יום ראשון, 28 באוקטובר 2018
יום חמישי, 25 באוקטובר 2018
יום רביעי, 24 באוקטובר 2018
מחודדין בפיך - פרשת וירא
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ידידי ורעי ר' משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
אברהם אבינו מייסד בפרשה כמה עניינים
אשר הם חשובים בעבודת השי"ת. ננסה לעמוד עליהם אחד לאחד. ראשית לכל, אנחנו כל
יום, שלושה פעמים ביום מזכירים להקב"ה שיזכור זכות אבות. צדיקי הדורות
למדונו, לא ייתכן שנזכיר את האבות הקדושים בלי להתנהג וללכת בדרכיהם. לכן, הפרשיות
של ספר בראשית נחוצים לנו ללמוד מה ואיך מתנהגים בכל מיני מצבים. בפרשתינו, אברהם
אבינו מלמדינו שמקיימים מצוות גם כשלא נוח, גם כאשר לא מרגישים טוב. מצוות מקיימים
בזריזות. אל הבקר רץ אברהם. כאשר מקיימים מצוות, משתפים את הילדים. כדי לחבב עליהם
קיום מצוות. כאשר יש חשש ולו הקטן ביותר צריכים לעמוד מנגד. אברהם אבינו לא הי'ה
בטוח איך שאר תושבי האיזור יקבלו את מהפיכת סדום ועמורה. הוא נעמד להתפלל כדי
לוודא שאין כאן אפילו צל צילו של ספק שסדום ועמורה חייבים להישמד. כאשר נמצאים
באיזור של אנשים שיראת שמיים זה מהם והלאה, יש לנהוג בזהירות יתירה. בדרך אגב, הוא
מלמדינו שאנשים שאין להם יראת שמיים מסוגלים להרוג בלי שום בעיות. כאשר אדם נמצא
בשמחה, משתפים אחרים. כמו שאברהם עשה משתה ביום הגמל את יצחק. כאשר יש בבית מישהו
שחותר תחת כל יסודות הבית, יש להרחיקו. דרך הטובה יותר לקרב אנשים תחת כנפי
השכינה, הוא דרך הקיבה. ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה'. ואחרון חביב, גם כאשר
הקב"ה מצווה לעשות משהו שנראה סותר כל מיני הבטחות קודמות, עושים את רצון
השי"ת בלי לשאול שאלות. כמובן, יש עדיין מלא דברים שצריכים ללמוד. אבל, אלו
דברים שאנחנו בדרך כלל מזניחים ו/או לא מקיימים כמו שבאמת צריכים. שומה עלינו
לחיות על פי האבות כדי שהקב"ה יזכור לנו זכות האבות ויביא גואל לנו, בני
בניהם, למען שמו באהבה.
ואל הבקר רץ אברהם. היה
אפשר לו לשלוח אל הבקר אחד מאנשיו, שהרי בביתו של אברהם שמנה עשר ושלש מאות איש
חניכיו ילידי ביתו, ולא רצה, אבל הלך הוא בעצמו ובכבודו במרוצה לכבוד האנשים,
אע"פ שהיה זקן וחלוש במצות המילה, והנה זו עדות זריזותו ומעלתו ונדבת לבו: רבינו בחיי מלמדינו את יסוד חיבוב המצוות. קשה, לא
מרגישים טוב ובכל זאת מזדרזים. ולא סתם, אלא עושים לעילא ולעילא ומעניקים משופרא
דשופרא.
כי ידעתיו. לשון
גדולה ומעלה, מלשון מה אדם ותדעהו, או יהיה לשון השגחה, כי ידיעת הש"י את
האדם היא השגחתו בו, וכשאמר כי ידעתיו בא למעט שאר בני אדם שאינם צדיקים שאין
ההשגחה בהם כמו בצדיקים: וצריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית,
ופסוק מלא הוא, שמצינו גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני
האדם לתת לאיש כדרכיו וגו', ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית רק בכלל כדי לקיים
המין. וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים, השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו
ומחשבותיו, והשגחה בו להגין עליו ולהצילו מן המקרים. ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו
היא בכל אדם מישראל או מן האומות, כענין שכתוב היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם,
ההשגחה בו להצילו מן המקרים אין זה בכל אדם, ואפילו בישראל, כי אם בצדיקים שבהם,
שהקב"ה מציל את הצדיקים מן המקרים ששאר בני אדם נמסרים בידם, ולא יעזוב את
חסידיו ולא יגרע מהם עינו, אלא השגחתו בצדיק תמיד לא תפרד ממנו כלל. וזה לשון כי
ידעתיו שההשגחה בו ובשאר הצדיקים להצילם ממקרי בני האדם, וזה דעת הרמב"ן
בפסוק זה כשתסתכל בו. ולשון כי ידעתיו דברי ה' הנודע לאבות שהוא המשגיח והמטיב
לאברהם שיצוה לזרעו אחריו לשמור דרך ה', הוא ה' הנראה להם באל שדי שלא נודע להם. וזה
מבואר: רבינו בחיי בא לעורר. הנה,
הזמן היא זמן של סכנה. הולכים להשמיד את סדום ועמורה. ידוע הוא שכיוון שניתנה רשות
למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. אם כך, למעשה אברהם אבינו הי'ה בסכנה מוחשית.
(מלבד מה שהוא הכניס את עצמו לסכנה על ידי שניסה ללמד זכות על אנשי סדום. אבל,
הקב"ה מכבד את מכבדיו. ושומר את אוהביו. גם בשעה שהקב"ה משמיד את כל
הרשעים, הוא עדיין שומר את כל אוהביו. זה היסוד. כמה שהאדם משקיע יותר בעבודת
השי"ת, באמונה שלו, ככה הקב"ה משקיע כנגד, במידה כנגד מידה, בהשגחה
פרטית עליו. לכן, שומה עלינו להשקיע את מיטב הכוחות ובפרט להשקיע את המוח ואת הלב באמונה
זכה וטהורה. כמה שנאמין יותר, ככה נזכה להגנה השמיימית שאנחנו כה זקוקים לו.
ואברהם עודנו עומד, אף על פי שהמלאכים אשר שלח להשחית כבר הגיעו
לסדום מכל מקום אברהם עודנו עומד לבקש רחמים וללמד זכות כאמרם ז"ל אפי' חרב
חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, וכן בחייבי מיתות אמרו היו
מחזירים אותו ארבע' וחמשה פעמים עד שיהיה ממש בדבריו: האף תספה ולא תשא למקום, אף
על פי שתספה ולא תשא לרשעים בשביל הצדיקים חלילה לך להמית צדיק: והיה כצדיק כרשע,
מעותד למקרה אם יקרה שימצא איזה צדיק בתוך הרשעים: השופט כל הארץ, כי בהיותך שופט
כל הארץ אם תדין את כלה אחרי הרוב תשחית אותה לעולם בלי ספק כי רוב בני אדם רשעים:
אם אמצא בסדום, עתה כשאנסה אותם במלאכי' ששלחתי אם אמצא בסדום נ' צדיקים שימחו
ברשעים בסדום שהיא ראש לשאר הערים כאמרו סדום ובנותיה ובה יקבצו נדיבי העם מכל שאר
הכרכים אשר בככר: ונשאתי לכל המקום, לא לצדיקים בלבד: האף תספה צדיק עם רשע, שהרי
אמרת צעקת סדום ועמורה כי רבה כשופט את כל המקום על פי הרוב לא כשופט אנשי העיר
החוטאים בלבד: רבינו הספורנו מסביר בהרחבה מה היה
עניינו של אברהם אבינו. הקב"ה קורא לאברהם אב המון גויים. ולכן הקב"ה
הודיעו שהוא הולך להשמיד את סדום. כעת, זה מצב של חרב חדה מונחת על הצוואר. ואברהם
מחליט לעמוד עד סוף כל הדורות, שמא יצא משם צדיק. שהיות שהקב"ה שופט כל הארץ,
ויודע מראשית ועד תכלית, לכן, אברהם חייב שיווצר מצב שיוודע לעולם שלא רק בדור הזה
היו אנשי סדום אנשי רשע. אלא שעד סוף כל הדורות לא יקום מהם אפילו לו צדיק סדומי.
והקב"ה באמת הודיעו. המקום כל כך רקוב שהוא רקוב עד היסוד בה. ואין תקווה ולו
לצדיק סדומי.
יום שלישי, 23 באוקטובר 2018
יום שני, 22 באוקטובר 2018
יום ראשון, 21 באוקטובר 2018
יום חמישי, 18 באוקטובר 2018
יום רביעי, 17 באוקטובר 2018
מחודדין בפיך - פרשת לך לך
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ידידי ורעי ר' משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
רק בגלל שהקב"ה צוה. רק. אנטיגונוס
איש סוכו לימד אותנו להיות עבדים שלא על מנת לקבל פרס, לכאורה הוא למד את זה
מההנהגה של אברהם אבינו בפרשה. למרות כל סל הברכות שהקב"ה הבטיח לו, אברהם
הלך כאשר דבר אליו השי"ת, שלא על מנת לקבל פרס. לכאורה זה הי'ה היסוד של
המחלוקת בין אברהם אבינו ללוט. לוט שמע את כל ההבטחות. והוא רצה את השכר ביד ומיד.
ממילא, הוא הבין שהיות שהארץ ניתנה לאברהם ולאברהם אין צאצאים, ממילא, הוא היורש,
אם כן, הארץ שייכת לו. לו ממש, ומיד. ממילא הרועים שלו שלחו את צאנם לרעות בכל שדה
באיזור, כי זה בעצם שלהם. לא משנה מי הבעלים כעת, כי הרי זה שלנו. כי לוט היה בטוח
שהוא הבעלים של כל הארץ, בעצם. לכן, הוא עשה מה שבא לו, איך שבא לו, מתי שבא לו.
זה דרכם של רשעים. אין להם דחיית סיפוקים. ההבטחה, למרות שהיא ממש רק על העתיד שלא
נראה לעין, אצלם כבר ניתן לממש. וכאשר נפרד מאברהם אבינו, מכל המקומות שבעולם, הוא
הלך לסדום. מה שמסביר לנו בדיוק מי הוא לוט. שנים רבות אחר כך, צדוק ובייתוס, שמעו
מאנטיגונוס שעצם עבודת השי"ת, זה הפרס הגדול. מעבר לזה אין לצפות לקבלת שכר. ממילא
עזבו ושיבשו את קיום תורה ומצוות עד שלא נשאר מהם כל זכר. הוי אומר, הקב"ה
העמיד לנו את אברהם אבינו להיות לנו לדוגמא אישית. לא לשאול שאלות. לקבל את כל מה
שהקב"ה עושה לנו בשמחה ובאהבה. זה לא קל. לא תמיד נעים. אבל תמיד תמיד צריך
לקבל בשמחה. זה המסר המרכזי של הפרשה וזאת הסיבה שהקב"ה זוכר חסדי האבות
ומביא גואל לבני בניהם, באהבה.
ונברכו בך. ע"ד
הפשט כנגד מה שהכל מקללים אותך עכשיו אתה עתיד שיתברכו כל האומות מברכותיך: וע"ד
המדרש ונברכו בך, הגשמים והטללים בזכותך. ונברכו בך, יעקב ברך את פרעה, יוסף גלה
לו החלום. דניאל גלה לנבוכדנצר, כשהם נכנסים לצרה הם שואלים אותנו ואנו מגלים להם,
הה"ד ונברכו בך, ע"כ בבראשית רבה: וע"ד הקבלה ונברכו בך, הברכה
מלמעלה מדתו של אברהם תחלת המדות. ולזה רמזו במה שדרשו ונברכו בך, שתהא ברכתם
עוברת בך. והענין שהוא תחלה לקבל הברכה וממנו תתפשט הברכה בכל העולם. וזה ענין
שכתוב שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, וזה מבואר:
רבינו בחיי מלמדינו, אברהם אבינו בצורה כזאת או אחרת הי'ה כמו קוץ
בעיני כולם. הרבה מאד אנשים כבר התרגלו לחיי הפקרות. הם לא היו מעוניינים לשנות את
צורת חייהם בשום צורה ואופן. הדרך הקלה "להתפטר" ממה שאברהם אבינו דרש,
לקלל אותו ולזלזל בו. אבל, בסוף בסוף יגיעו כולם להכרת האמת. להכרה שדרכו של אברהם
אבינו, שתורת ה' היא היא תורת אמת. רק היא דרך החיים האמיתי.
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה
הבט ימין וראה כי מתחלה אמר הקב"ה לאברהם שא נא עיניך
וראה מן המקום אשר אתה עומד שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי כל הארץ אשר אתה רואה לך
אתננה ולזרעך עד עולם ש"מ שבראיה לחוד סגי וקני לה ואח"כ חזר מזה ואמר
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ש"מ שצריך לעשות חזקה ממש מכי דיש
אמצרי ובראיה לחוד לא קנה לה ועוד כי מתחלה אמר לזרעך עד עולם ואח"כ אמר כי
לך אתננה ולא הזכיר זרעך ולא עד עולם ועוד שאמר שא נא אין נא אלא בקשה ובאמרו קום
התהלך בארץ לא הזכיר לשון נא ואצל משה רבינו ע"ה מוחלפת השיטה שאמר אעברה נא
ואראה את הארץ הרי שהזכיר לשון נא אצל העברה ממש שהיא דוגמת קום התהלך בארץ אבל
אצל הראיה לא הזכיר נא כי לא אמר ואראה נא ועוד מהו שאמר כאן וראה מן המקום אשר
אתה עומד שם וכי ס"ד שיראה מן המקום אשר אינו עומד שם: הנה,
הכלי יקר מסביר לנו שהקב"ה רוצה להקנות להקב"ה את ארץ ישראל בקניין
יסודי שאין עליה עוררין. לכן הוא בקש מאברהם להסתובב בארץ כדי לעשות קניין חזקה. והקרוב
אלי לומר בכל זה שהקנה הקב"ה אל אברהם את הארץ לקנות שמה שני מיני תועלת האחד
רוחני והוא נקנה בראיה לבד ואחד גופני והוא נקנה מכי דיש אמצרי הרוחני הוא כי שם
מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה ושם פעל ה מכון לשבתו יתברך ושם
חביון עוזו יתברך וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך
עליון ביופו ית תחזינה עיניו ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר
קרא לו אברהם ה' יראה וקרי בה יראה היו"ד בחיריק ויראה היו"ד בציר"י
כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא
רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עוה"ב
כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות
זה כי אם במקום הנקרא ה יראה והוא הר המוריה ובית אל כי למעלה כתיב עד בית אל, אל
מקום המזבח וגו ולקמן פר ויצא פי רש"י שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל ופירשו
המפרשים שמאותו זמן והלאה נתחברו שני המקומות מקום בית המקדש ובית אל והיו למקום
אחד על כן נאמר כאן לאברם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם הורה באצבע
ששלימות זה הרוחני הנקנה לו בראיה לחוד לא נקנה לו כ"א מן המקום אשר הוא עומד
בו והיינו בית אל כי כך משמע פשט המקראות וילך למסעיו מנגד עד בית אל וגו
וז"ש אל הארץ אשר אראך שאני מראה אותך שמה וסבה זו מלך ביפיו תחזינה עיניך: הנה עוד
נקודה מדהימה. עוד בטרם שעם ישראל נכנס לארץ ישראל בית המקדש כבר היה מוכן עבורם.
הארץ היתה בקדושתה המליאה. בית המקדש של מטה, אפילו בחורבנה מכוונת כנגד בית המקדש
של מעלה. ואי אפשר לחיות חיי יהודי ללא היסוד הזה. כי מן השמיים הקב"ה משרה
שכינתו ומנהיג את עולמו. אי לכך ואשר על כן, האבות פעלו את כל סוגי הפעולות
הנצרכות כדי שהקדושה של בית המקדש תחול על הארץ, גם בהעדר הבניין הגשמי. אברהם קרא
למקום הר, להראות את גודל עוצמת הקדושה. יצחק אבינו קראה שדה. ה"חקל תפוחין
קדישין", מקום שנעים "לטייל" שם. לשוח. להתבודד. יעקב קרא בית. כי
לדור, דרים בבית. הקב"ה גם הסכים לשם זה כפי שניבא הנביא ישעי'ה אמר, כי
ביתי, בית תפילה ייקרא. ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד
עולם כי אף בזמן שב"ה שלמטה אינו בבנינו מ"מ הבה"מ שלמעלה המכוון
נגדו נצחי לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש ומטעם זה שלמים
וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו וכנגד תועלת
רוחני זה אמר הקב"ה שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם ר"ל מן המקום
הקדוש אשר אתה עומד בו כי בו תקנה השלימות הרוחנית ותזכה לראות פני השכינה ועל
אותו שלימות אמר לך אתננה ולזרעך עד עולם כי שלימות רוחני זה לא ימוש לעולם
ואח"כ אמר כנגד השלימות הגשמי הנקנה לו בארץ והיינו סתם נחלת שדה וכרם וסתם
קרקע אינה נקנית כי אם בחזקה גמורה מכי דיש אמצרי אמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה
כי לך אתננה ולא הזכיר לזרעו עד עולם כי הארץ נתנה לישראל על תנאי אם ישמרו חקיו
ותורותיו ינצורו: הכלי יקר מדגיש. בית המקדש זה היסוד של כל יהודי. רק
דרך בית המקדש ניתן לקנות שלימות. כיום שאין לנו מזבח ובית, עדיין ניתן לעבוד את
עבודת השי"ת על ידי ונשלמה פרים שפתינו. בפרט בימים אלו שאנחנו נמצאים באמצע
לימוד סדר קדשים במסגרת דף היומי. ועל ידי זה מתחברים לקדושת התורה והמצוות. ועל
קניית שני מיני שלימות אלו אמר משה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה כי באמרו אעברה
נא בקש על קנית סתם חלק בארץ אשר לזה צריך העברה ממש כדרך שנאמר קום התהלך בארץ ובאמרו
ואראה את הארץ בקש על קניית השלימות הרוחני הנקנה בראיה לבד וכנגד מה שנאמר כאן מן
המקום אשר אתה שם דהיינו בית אל מקום המקדש אמר להלן ההר הטוב הזה והלבנון
ומ"ש כאן שא נא עיניך הזכיר לשון נא דווקא באותו שלימות הנקנה בראיה אבל בשלימות
הגופני לא הזכיר לשון נא ואצל משה כתיב חילוף הדברים הכל חד טעמא הוא לפי ששלימות
הגופני האדם יראה לעינים אליו ביותר ע"כ אין הקב"ה צריך לבקש מן האדם
בלשון תחנונים שיקבלו מידו אלא אדרבה האדם מבקשו בלשון תחנונים מן הקב"ה כי
תאוה הוא לעינים לראות בחמדת העה"ז אבל החמדה הרוחנית אשר עין לא ראתה אין
הטבע נכסף אליו כל כך ואין האדם מבקש עליו בלשון תחנונים כפי טבעו אלא אדרבה ה
מבקש מן האדם בלשון תחנונים שידבק בשלימות רוחני זה ע"כ אמר הקב"ה לאברם
שא נא אין נא אלא בקשה ותחנה שבקש ה ממנו שידבק בקנין רוחני זה אבל קום התהלך בארץ
כדי לקנות נחלת שדה וכרם לא הוצרך לבקש ממנו אבל משה כשבקש על שתים אלו מן
הקב"ה הזכיר לשון נא באמרו אעברה דהיינו קניות חלק בארץ שהטבע נכסף אליו
ומבקש על ככה אבל באמרו ואראה את הארץ לא הזכיר לשון נא כי הכל חד טעמא ואע"פ
שאין זה נאות לאומרו על שני צדיקים כאברהם ומשה מ"מ דיברה תורה בלשון סתם בני
אדם ואמר הקב"ה לאברם שא נא וקום התהלך כמדבר לסתם אדם ומשה ג"כ לא רצה
להחזיק את עצמו לצדיק גמור: וזה היסוד של
עם ישראל. התפילה, התשוקה והתקווה לחיות בארץ ישראל ולקיים מצוותיה. זה כל היסוד.
ושום דבר לא השתנה. כמה שיותר נשאף לקיים תורה ומצוות ולהתחבר למקום המקדש, ככה
יותר נהי'ה בני אברהם. נשלים את העבודה, כדי שהקב"ה יראה שאכן אנחנו מוכנים
לבית השלישי, למקדש ה' כוננו ידיך בזמן שכולם יכירו וידעו שהשי"ת ימלוך לעולם
ועד.
והאמין בה', בטח
שיעשה מה שאמר בלי ספק אע"פ שהיה הדבר נמנע או רחוק אצל הטבע: ויחשבה לו
צדקה, האל ית' חשב זה הבטחון בו לצדקה וזכות לאברהם ובזה הודיע שכשאמר אברהם אחר
כך במה אדע כי אירשנה לא חזר בו מאמונתו כלל שאם היה כן לא היתה אמונתו נחשבת לצדקה
כלל כאמרו ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה: רבינו הספורנו מלמדינו בטחון ואמונה מה הם. אברהם
אבינו, יסוד האומה, בטח בהשי"ת והאמין בו ללא שום גבולות. הוא ידע
שהקב"ה כל יכול ואין דבר מנוע ממנו. והוא הולך בשיטתו שאברהם אבינו האמין
באמונה שלימה שעם ישראל יירשו את ארץ ישראל. כל מה שאברהם אבינו חשש, שמא עם ישראל
יחטאו ואז ייזרקו מארץ ישראל. מה שאכן קרה במציאות. אבל, אנחנו, מאמינים בני
מאמינים יודעים בידיעה ברורה, שכשם שנזרקנו בעוונותינו מארצינו הקדושה והטהורה, כך
בדיוק הקב"ה ישיב אותנו לארצינו.
יום שלישי, 16 באוקטובר 2018
יום שני, 15 באוקטובר 2018
יום ראשון, 14 באוקטובר 2018
יום חמישי, 11 באוקטובר 2018
יום רביעי, 10 באוקטובר 2018
מחודדין בפיך - פרשת נח
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק
בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל
נח. כל הפרשה בעצם בא ללמדינו ההבדל
בין נח לאברהם אבינו. ההבדלים עצומים. הסיבה של ההבדלים הם גם, עצומים לגמרי. נח
צמח בעולם מלא שחיתות. כי השחית כל בשר. כולם. ללא יוצא מן הכלל. אפילו מניין של
צדיקים לא היו. אברהם אבינו גדל בעולם הרבה פחות מושחת. אם כי, באיזור מגוריו המצב
לא הי'ה משהו. נח, פחות או יותר דאג לעצמו. אברהם דאג לעולם. כאשר ראה שלא יצליח
על כל העולם, תמיד דאג לאיזור מגוריו, שהם ילמדו איך מתנהגים. שהם ידעו שיש רבונו
של עולם. נח "פרש לגימלאות" לאחר המבול. מאיש צדיק הפך לאיש אדמה. אברהם
אבינו ייסד לעצמו מערכת בדיקה יומית. לבדוק מה מצב קיום תורה ומצוות ומה מצב
המעשים טובים. לנח לא היו כלי בקרה. לכן, כאשר יצא מן התיבה, הקריב קרבנות להודות
להשי"ת והלך הביתה. המשימה מצידו הסתיימה. בא אברהם אבינו ללמדינו שהמשימה
נמשכת כל עוד נשמת חיים באפינו. לא יוצאים לפנסי'ה ואין הנחות. כל יום ויום יש
לבדוק מה המצב. לראות האם אני באמת מקיים מה שאני בהחלט מסוגל. האם יש מקום שונה
ששם אני יכול למצות שם את הכישורים שהקב"ה העניק לי. כל הזמן היד על הדופק.
כל הזמן הוא מחשב חשבונו של עולם, לא רק של עצמו. הוא לא נח ולא שקט. השבוע, עדיין
"הקדושים והטהורים", הילדים השרופים עדיין "מוטלים לפנינו".
זה מחייב חשבון נפש מעמיק. מילא, כאשר אחדות גורמת לעבוד עבודה זרה, יש לפרק אחדות
זו בכוח. אך, לפרק אחדות על ג'ובים ותקציבים. מי התיר זאת. מתי כבר נלמד להתרחק מן
המחלוקת כמפני האש. הכתובת על הקיר. הקב"ה דבר אילינו. בצורה ברורה. היגיע
הזמן לשמוע בול ה' חוצב להבות אש, שהקב"ה עוז נתן לעם ישראל כדי לברכינו
בשלום. די למחלוקות. אחת ולתמיד!
כי בצלם אלהים. וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרש דם שאר בעלי חיים, "כי בצלם אלהים עשה", בצלם העצמים הנבדלים הנקראים "אלהים", עשה איזה מהם, "את האדם". כי אמנם מאז שאמר האל יתברך "נעשה אדם" (לעיל א, כו) נתן כח בעצמים הנבדלים, או באחד מהם, להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי. ובהיות האדם "בצלם אלהים", אשר היא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל, ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים. הספורנו מלמדינו חשיבות הנברא בצלם אלוקים.
הנברא בצלם קיבל מתנה של חכמה בינה ואם
האדם זוכה, הוא גם יקבל דעת כדי לנהל את הנבראים לרצונו יתב"ש. זה הפשט בפסוק
והא' עשה את האדם ישר. מה שנותר לנו הוא להחזיר עטרה זו ליושנה וליושרה. היינו,
לחשוב היטיב על כל הנעשה האם זה למכוון העליון. האם זהו תכלית הנרצה מתוך המעשה.
לכן, האדם הוא שיא המעלה, כמו שאמר נעים זמירות ישראל ותחסרהו מעט מאלוקים, לכן רק
דמו נדרש. כי כל אדם יש לו תפקיד ב"לא תהו בראה לשבת יצרה" וגם
ב"כל פועל ה' למענו", ממילא ההורגו, פוגע ביוצרו, אשר דורש דמו. וכמו
שהיטיב להוסיף בעל הבאר מים חיים, לכאורה, הוא שואל, מה יועיל להרוג את הרוצח, הלא
הנרצח לא יקום מזה לתחי'ה. אלא, היות שכל אדם יש לו חלק א'לוה ממעל, החלק הזה שיש
בתוך האדם דורש את הצדק, שלארץ לא יכופר אלא בדם שופכו. זה לא עניין של נקמה של
תאוות רצח. אלא תיקון עולם ממש.
אלה תולדות שם. לא תמצא זכרון מיתה בתולדות שם כמו שתמצא בדורות הראשונים מאדם ועד נח. ויתכן להיות בזה טעם בעבור שמלכות בית דוד בא משם, ומשיח בן דוד לא יהיה בו מיתה אבל הוא עתיד שיחיה לעולם, כי מעת בואו יהיה תתל"ז שנים לתשלום האלף הששי, והוא כמנין (ישעיה ט) לםרבה המשרה שחשבון מ' סתומה ת"ר ואחר תתל"ז יכנס מיד באלף השביעי שכלו שבת וחיים נצחיים, ועליו אמר דוד ע"ה (תהלים כא) חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד. ועוד שאין העכו"ם זוכים לתחיית המתים כי אם אנחנו בני שם, והכתוב אמר על העכו"ם שילכו כל אחד בשם אלהיהם הוא שכתוב (מיכה ד) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד, וכתיב בישראל (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום: רבינו בחיי מלמדינו
יסוד חשוב. הצדיקים תמיד חיים. שהרי האומר דבר בשם אומרו, שפתותיו דובבות, היינו
ממש חיים הם למוצאיהם. וזה סוד החיים, להיות כדוד מלכא משיחא, שהי'ה דבוק בחי
החיים ובתורתו. ללמדינו מהו חיים. חיים זה לא מה שנקרא כיף. חיים, זה מה שיש לו
ערך ותוכן. ביותר רואים זאת במוחש, כי כל עוד ששם – מלכי צדק הי'ה דבוק
בהשי"ת לגמרי, נקרא חי. הוא זה שמסר את התורה עוד ליעקב אבינו, ובזה המשיך את
שרשרת החיים, כי יעקב אבינו לא מת. וזה הנצח. דוד מלך ישראל חי וקים, איך, מרוב
מזמורי תהילים הנאמרים בכל שעה ובכל עת. ההוגה בתורה זוכה לחיים, חיים אמיתיים,
חיים ללא הפסק.
ויהי כל
הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רש"י מדייק שסיבת השארות אנשי דור הפלגה בחיים "אלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום". לכאורה ניתן לראות
זאת ממה שנאמר כל הארץ. ארץ זה ביטוי המורה על עשיית רצון קונם. חז"ל למדונו
לא מצא הקב"ה בעולמו כלי מחזיק ברכה אלא השלום. אמנם, מעלת השלום הוא שתלמידי
חכמים מרבים שלום בעולם. לעומת הפירוד והמחלוקת "לשם שמים" יש להתבונן
במה שחז"ל טבעו וקבעו שהיא לשם שמים. הכיננו מחלוקת בית הלל ובית שמאי למרות
שהללו אוסרים והללו מתירים לא נמנעו מלישא אלו את אלו. המחדדי טפי לא פסלו את אלו
שדגלו ב"כח דהיתירא עדיף". עוד פרט מעניין, רש"י מדגיש בשפה אחת
שדברו בלשון הקודש. מאי משמע. הרי ב"ודברים אחדים" מפרש שדברו על יחידו
של עולם. אלא, יש לומר שדברו בשפה של קדושה. לא טמאו לשונם, לא בלשון הרע ורכילות.
לא במוציא שם רע ושקרים. הראי'ה שהרי הקב"ה אומר ונבלה שפתם. אילו הי'ה רק
לשנות הי'ה כותה ונבלבל. נבלה מלשון ניבול. לטמא את לשונם. ממילא תיפרד אחדותם. גם
זה מסר מתוך הפרשה שיש לשמור על קדושת הלשון. ודאי אלו אשר משתדלים לטפח את צלם
האלוקים, יודעים שמעלת האדם מן הבהמה הוא ברוח מללא, פיו המדבר. ביותר הוא ישמור
לשונו בנקיות וזהירות כדי שיוכל למלאות פיו בתהילת ה'.
הירשם ל-
רשומות (Atom)