בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
רש"י מבאר לנו שתורת האדם מובא
מיד לאחר תורת הבהמה. האזהרות של סוף פרשת שמיני, מלמדים אותנו כדי להיות מותר אדם
מין הבהמה, יש להתרחק ולהתנזר מן הטומאה. בפרשת בראשית, כאשר נאמר ותהי האדם לנפש
חיה, מתרגם אונקלוס, לרוח ממללא. הוי אומר, שיש עוד יתרון לאדם, במה שהוא נחשב
"מדבר". שם, עבודת האדם גדולה פי כמה. חז"ל מסבירים לנו, אדם לעמל יולד.
מה המכוון, לעמל פה. ומה המכוון בעמל פה, ללמוד וללמד. בצד החיובי. ולהתרחק מכל
דיבור רע לא להחשב לפה דובר נבלה. חז"ל גם בישרו לנו שבניסן עתידין להגאל.
כיצד, כאשר נהי'ה ראויים. כאשר נסיר את הנגעים הממאירים שיש בתוך המחנה. חז"ל
קבעו, מפני מה אחאב הרשע הי'ה יוצא למלחמות ומנצח, מפני שלא הי'ה ביניהם מספרי
לשון הרע ורכילות. מה שאין כן בדוד המלך שאומר "נפשי בתוך לבאים", שהוא
הי'ה מוטל בין דוברי לשון הרע. הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת, לא יכל להיות
יותר ברו, והנה לשונו "ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר
בנגע הצרעת . . . זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך"
הרי
הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים,
וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה
שהשוות אותו לשאר נביאים. והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר
"והאיש משה, עניו מאוד ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר
גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן,
כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם. וזה הוא דרך ישיבת הלצים הרשעים:
בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר "וקול כסיל, ברוב דברים ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר "תיאלמנה,
שפתי שקר: הדוברות על צדיק, עתק ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן
דופי בדבריהם, כעניין שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו,
ומיתעתעים בנביאיו ומתוך כך באין לדבר באלוהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר
"ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על ה', אלוהיהם והרי הוא
אומר "שתו בשמיים, פיהם; ולשונם, תיהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמיים פיהם,
לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת
כנסייות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שיכר. אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה,
ודברי חכמה; ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן, ומזכה אותן בה--שנאמר "אז
נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה',
ולחושבי שמו" הרי שיש לנו להתבונן היטיב לא רק מה שנכנס לפה כדי להיות
קדושים אלא גם מה שיוצא ממנו. ברגע שנדע לשמור קדושת פינו ודאי נזכה ל"כאשר
שמענו כן עוד נחזה, ברכנו בשלום בחודש הזה".
אדם כי יהיה בעור בשרו,
למה אינו אומר בפרשה זו דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בשאר הפרשיות, לפי שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקב"ה חפץ לחייב שום בריה, שנאמר חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חפץ הוא להצדיק בריותיו ולא לחייבן, ולפיכך לא אמר בפרשת נגעים דבר אל בני ישראל. דבר אחר לא יגורך רע, אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה, תדע שהוא כן, שבשעה שברא הקב"ה האור והחושך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא שכשברך לאדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו עליהם אלא אל האשה אמר, ולאדם אמר. רבינו בחיי בא ללמדינו, מה שהאדם עושה לעצמו,
אלף שונאים לא יוכלו להזיקו. היות שהאדם הוא פאר ותפארת ותכלית הבריאה והיצירה,
הקב"ה מזהירו לא להכשל במה שיביא על עצמו נגעים ופגעים. ואם תאמר על הנחש הזכיר שמו בקללתו, שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת, כך שנו רז"ל על שלשה דברים הזכיר שמו אע"פ שהם לרעה, על המסית, זה נחש שהסית את האשה ואמר לה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים, תהיו כמוהו, מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות, שכל אומן שונא בני אומנתו, ולפי שהסית וספר לשון הרע הזכיר שמו עליו. ועל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה, שנאמר כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, ועל השם בטחונו בבשר ודם, שנאמר כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו, וכן אתה מוצא בנח כשברך לשם הזכיר את ה' ואמר ברוך ה' אלהי שם וכשקלל כנען לא הזכירו שנאמר ארור כנען, וכן באלישע הנביא שהזכיר את ה' בתפלתו בענין הצלה שנאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה וכשקלל את הארמיים אמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר ה' בפורענות וכשחזר והתפלל עליהם בהצלה הזכיר את ה' ואמר פקח את עיני אלה ויראו, הוי אומר שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ואפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם על הרעה כיצד כשבא להזהיר על הקרבנות מהו אומר דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אבל כשבא להזהיר על הנגעים לא הזכיר אלא אדם כי יהיה בעור בשרו על מה הנגעים באים על הזנות, וכן אתה מוצא בירושלים ע"י שהיו שטופין בזמה לכך לקו בצרעת מה כתיב שם ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון מה עשה להן הקב"ה הלקן בצרעת שנאמר ושפח ה' קדקד בנות ציון ואין שפח אלא צרעת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת זהו שאמר הכתוב איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, הכתוב הזה מדבר באדם הראשון שבראו הקב"ה בדמותו שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו שנאמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך והיה שולט בכל העולם כלו שנאמר ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ממנו משפטו ושאתו יצא זו חוה שיצאה ממנו שגרמה לו מיתה שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל, הנה כי כן, יש לנו לעיין באר היטיב בכל מעשה
ומעשה שאנחנו עושים שלא נעבור על דברי חכמים. קל וחומר שלא נפתח ונרחיב פינו על
שום אדם. כדי לא להכלל חלילה בין אלו שהקב"ה מיחל עליהם את עברתו וקללתו. ד"א איום ונורא הוא זה פרעה הרשע שהיה שליט בכל העולם שנאמר מושל עמים ויפתחהו, ממנו משפטו ושאתו יצא זה משה שהיה מתגדל בביתו והיה סבור שהוא בן ביתו שנאמר ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ועמד והביא עליו עשר מכות שנאמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר ר' יהודה בר אמי המטה משאוי ארבעים סאה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בכתב נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבא אל פרעה ומביאה עליו הוי אומר איום ונורא הוא, ד"א איום ונורא הוא זה אדום שנאמר וארו חויא רביעאה דחילא ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה, ממנו משפטו ושאתו יצא זה עובדיה הנביא שהיה גר אדומי והתנבא עליו אבדן, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, דרז"ל שאת זו בבל שנאמר ונשאת המשל הזה על מלך בבל, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מסתפח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זה יון שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור אין לי חלק בה' אלהי ישראל ואם לאו גוזרין עליו להריגה, והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות ארם שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה שכן התנבא ירמיה ע"ה מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה' הדפו, ומלת נסחף כמו נספח מלשון ספחת ואמר אביריך ביו"ד לפי שהשר שלה הוא כולל כל האבירים שתחת ידו יבא אביר יעקב ויפרע מאותו אביר, וצריך שתתעורר כי לא מצינו מלת אביר בהקב"ה בדגש כי אם ברפה, והכוונה מדת רחמים וזהו מידי אביר יעקב, נדר לאביר יעקב ובתפלת עננו אביר יעקב והוא כחו של יעקב, אבל בכחו של מלכות ארם הזכיר אביריך בדגש גם בדואג האדומי תמצא אביר בדגש הוא שכתוב ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול, ואע"פ שהיה ישראל מכלל הסנהדרין כבר דרשו רז"ל שנקרא כן על שם עירו שהיא אדום ומסיים המדרש ואומר ומה נעמן על ידי ששבה נערה קטנה נצטרע מלכות ארם ששעבדו בישראל עאכ"ו, ומנין שפורע הקב"ה ממנה ומן השר שלה בצרעת שכן התנבא זכריה וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו וגו' ע"כ במדרש: דברי המדרש אשר רבינו בחיי מביאם אינם זקוקים לעוד פירוש.
אבל זקוקים לתשומת לב מרובה. זה אלפיים שנה בקירוב שאנחנו מתבשלים בגלות. מרבית
הסיבה באה מכיוון הלשון. כאשר איננו נזהרים בלשונינו מלשון הרע ודברי שנאת חינם.
זה הזמן להתחזק ביותר כדי שיקויים בנו ובניסן עתידין להיגאל.
אדם כי יהיה בעור בשרו, וזה יהיה
ברוב אם לא יטהר הזרע מדם הנדות: שאת או ספחת או בהרת, כלם מיני צרעת ומראיהן לבן כמו
שבא בקבלה, ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא"ה והאלבארם והנתק,
אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות,
לא תטמאם התורה כלל, כי אלה הד' מראות לבדנה שספרו ז"ל שהן שאת ותולדתה, בהרת
ותולדתה באות בתוכחות על עון, כאמרם ז"ל: (ברכות ה, ב) כל שיש בו אחד מד' מראות
הללו אינן אלא מזבח כפרה אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד
מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד
חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל, והובא (אל הכהן), כי כל מי
שילך אל מקום להתפעל לא יקרא בא אז, אבל יקרא מובא, כענין תובל למלך רעותיה מובאות
לך, והגישו אדוניו, והביא האיש את אשתו, וההפך ונגשו אל המשפט, ונקרב בעל הבית, עד
האלהים יבא דבר שניהם: נגע צרעת הוא, הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא
ופעמים צרעת נושנת הוא ופעמים נגע הוא כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החלאים עתות התחלה
ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן, ויקרא להתחלה נגע בלבד, ולתוספת
נגע צרעת, ולתכלית צרעת, וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהיה בירידה יאמר נרפא
הנגע נרפא הנתק ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז"ל אינו אלא מזבח כפרה
(ברכות ה, ב) נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון
מאון: דברי רבינו הספורנו מדהימים. התורה מכתיבה צרעת לחטאי
האדם לעשותו מזבח כפרה. ללמדו שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו. הלוואי שנלמד.
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות
ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר
יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית
ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר
אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא
אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה: ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד,
שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה
דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא
בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה עוד אינם נוהגים
אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו, ולא
אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א
מ"ג): ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור
או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים: הרמב"ן רוצה לעורר את בני האדם. חז"ל מכנים
בגדים – מכובדים, כאשר מכבדי האדם מקבלים נגע, הרי זה סימן לכל לראש שהאדם אינו
מכובד. ביתו של אדם זה מבצרו. כאשר המבצר ננגע הוי אומר שהאדם בכי רע. הרמב"ם
מצדד שבראש ובראשונה הבית הוא זה אשר ננגע. כאשר האדם אינו שב בתשובה אזי בגדיו
נטמאים. לכן, יש לאדם לדעת שהקב"ה למען היטיב לעמו, לפני שנוגע באדם עצמו
יטפל ברכושו. במה שמעמידו. היות שחשוב לו החיצוניות, חיצוניותו נפגעת בראשונה.
אזי, כולם רואים שאכן פנימיותו רקובה. לכן יש ללמוד פרשיות אלו בעיון רב לטהר
ולקדש לשונינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה