מחודדין בפיך - פסח

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

שאלו בבית המדרש, מדוע השתא עבדי, הרי חז"ל קבעו, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", וכי אין אנו נחשבים עוסקי תורה. ואם אנחנו נחשבים עוסקי תורה מדוע רק לשנה הבאה בני חורין. אלא, שבעל ההגדה, הסתמך על מאמר חז"ל, מדוע אין אומרים הלל בפורים, כי אכתי עבדי אחשוורוש אנן. הוי אומר, איננו נמצאים תחת מלכות ישראל. למעשה, אם נרצה להתבונן מהו בן חורין, אפשר להבין זאת על פי הרמב"ם בסוף ספר מלכים. שם הוא מבאר שכל הרצון שלנו, יהי'ה לדעת את השי"ת. שזה אומר שלא יהיו טרדות של חשבונות לשלם. לרוץ לגמחי"ם. וכל מה שנוגע לטרדות היומיומיות שלנו לא יהיו. בודאי שאנחנו עוסקים בתורה ובודאי שאנחנו יותר בני חורין מאלו המשועבדים לכל שגעונות היומיום. אבל עדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. פעמים אין ספור אנחנו רואים ענקי עולם שנגזר עליהם לסגור את הספר ולנדוד בעולם לקבץ פרוטה לפרוטה שיוכלו להמשיך לשבת ליד הגמרא. זה משועבד. זה לא בן חורין. לכן, הקב"ה הנחיל לנו לילה זה, שנטעם את טעמה של חירות. ללילה אחד לשים את הכל בצד, כל חשבונות בני האדם כדי לעיין ולספר ולהנחיל לדור הבא את הניסים ונפלאות שארעו לאבותינו. איך נהיינו לעם השי"ת. איך השתחררנו מלהיות עם של עבדים ומה זה מחייב אותנו להבא. הבה נתכונן כראוי, כדי שנוכל השתא להיות בני חורין אמיתיים לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות. שישאל תחלה, על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה. ומה החקים, כי נעלם טעמם בתורה. והמשפטים, ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה, שנסקול העושה מלאכה בשבת, ונשרוף הבא על אשה ואמה, ונכה את הארבעים לזורע כלאים. כי משפטי ישוב המדינות, בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון: וצוה בתשובת השאלה הזאת, שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים. והכוונה בזה, הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים. וזה טעם "לעינינו", כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלהינו הוא האלהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו, כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון: והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו, כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצונו לעשות את החקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים, ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו, לטוב לנו בעשיית החקים כי טובים הם, אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל, אע"פ שלא נתברר טעמם לכל: דברי הרמב"ן הם מעין פתיחה להגדת הפסח. הנה, הקב"ה נותן לנו לילה אחד כדי שנסביר בטוב טעם ודעת את כל עניינה של יציאת מצרים ומטרתה. למעשה, קודם, אנחנו חייבים לשמוע את הבן שואל. שהוא באמת חלק מן העניין. לא משנה אם השאלה נובעת מסקרנות או מהתרסה. העיקר שהוא שואל. יציאת מצרים נבעה מההכרה שהקב"ה כל יכול ואין סוף. ורק מתוך ההכרה ההיא, בא הקב"ה וגאלנו. היות שכן, אנחנו מחוייבים לתורתו ולמצוותיו שכולם אהובים וברורים.

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים. כלומר למה נצטוינו על מצות רבות מאד בשלשה חלקים אלו, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ומתוך הענוי והשעבוד הוציאנו הקב"ה משם ועשה עמנו נסים מפורסמים, לכך אנו חייבים לו הרבה ועלינו לקבל עול מצותיו. ותשובה זו לשאלה זו תורה כי זכרון יציאת מצרים שורש התורה ועיקר גדול ויסוד לכל המצות כלן: ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו. באר בכאן שכר המצות, ואמר כי העיקר והכוונה שנצטוינו בכל החקים האלה הוא יראת השם, והוא יסוד לכל המצות. וכשאמר לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, באר כי המצות יש בהן תועלת לגוף ולנפש. לטוב לנו כל הימים, זה תועלת הנפש לעוה"ב, כי הם הם הנקראים ימים, וזהו מה שכתוב בצדיקים בא בימים, בלשון ידיעה, כי הוא מתקרב לאותן הימים הארוכים הנצחיים, אותן שהזכיר דוד עליהם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי באותן הימים יזכה האדם לטוב הצפון, לחיותנו כהיום הזה, תועלת הגוף בעולם הזה. והוסיף בו ה"א לפי שהעולם הזה נברא בה'. ומה שהקדים תחלה תועלת הנפש, ומעלתו, ועוד כי העולם הבא נברא קודם העולם הזה. ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, הוסיף לבאר כי אותו טוב שיהיה לנו יהיה לפני ה' אלהינו, וקראו צדקה זהו שאמר וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, וזה בעולם הנשמות, ולכך תרגם אונקלוס ע"ה וזכו: והנה נתבאר בכאן בפירוש שכר העולם הבא, והוא סיום התשובה וחתימתה לשאלת הבנים לדורות למען יאמינו וישכילו וידעו כי יש במעשה המצות גמול ושכר גופני ונפשיי, גופני הוא שאמר לתת לנו את הארץ, שהיא כוללת כל טובת העולם הזה ושלותו בהיותה ארץ זבת חלב ודבש, נפשיי הוא שאמר לטוב לנו כל הימים וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, והנה זה עיקר גדול תזכור אותו תמיד: רבינו בחיי ממשיך את עניינה של השאלה והתשובה. ראשית עלינו לדעת שכל מצוות השי"ת טובות וחמודות. מטיבות ומחכימות. ומי שבוחר בטוב ובחיים, ממילא בוחר בתורה. והיסוד הוא להסביר את מעלת טובת הנפש, שהיא עיקר מהותינו. אבל, איננו עבדים המשמשים את הרב בחינם. ולמרות שמהצד שלנו אסור לנו לצפות לפרס, מצד הבורא יתב"ש, הרי הוא גומל חסדים טובים לעמו ישראל. ובודאי, כאשר נשכיל כמה המצוות טובות לגוף ולא רק לנשמה, כן נרבה לראות בטוב השי"ת בארץ חיים.

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם והקשה מהרי"א בספר זבח פסח מנא לן שזה מדבר בבן תם שמא הוא אומר דרך לעג מה זאת כמו בן הרשע ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה ה להשיב לו בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים מאחר שצוה ה להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר מה זאת תם הוא ואם לפניו ית גלוי דעתו לפנינו מי גלוי ובמה אדע מה בלב השואל גם התורה אינה מגדת עתידות כזה: והקרוב אלי לומר בזה שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון מחר א בפסוק זה ב בפר ואתחנן  כי ישאלך בנך מחר לאמר ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר והגדת לבנך ביום ההוא ממש והוא הפך המחר וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא ועו"ק למה זכרה התורה שאלת מה זאת אצל פדיון הבכורים ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול: מהכרח קושיות אלו ראה בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם ושבפרשת ואתחנן מדבר בחכם ומחר הנאמר בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש כי התם כל זמן שאביו נותן לו פסח ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה' וטעם על המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו חסר לנפשו מאומה אבל בפדיון הבן שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן הוא דמי פדיון אז הוא שואל מה זאת כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם אמנם מן מלת מחר אנו למידין שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה כי באותו יום שמבקשים ממנו דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה לאמר למה זה אתן דמי בחנם על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה אבל מכל מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה ליתן דמי פדיון הבכור: הרב בעל הכלי יקר מסביר בפשטות את השאלות, מי הוא השואל ומה הסיבה שהוא שואל. אין שאלה סתם. וכל שאלה הנשאלת צריכה תשובה בהתאם. או כדי ללמד את השואל דעת או כדי להשתיקו. כעת, הכלי יקר אומר יסוד שיש להתבונן בעצם השאלה, כדי לאפשר לתת מענה. להבין, האם השואל, שואל כדי להבין או לקנטר.  וסימן זה מסרה לנו התורה שאם ישאלך מחר מה זאת למחרת יום הנתינה וביום הנתינה אינו שואל כלום אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה זאת שאילו היה מלעיג או  ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל בכור וגו או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה ושואל לו ביום המחרת גם הוא תם יחשב ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים מזה שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין אבל אם היה שואל לשון זה ביום הנתינה יכול להיות שאינו תם: וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר הנאמר בפרשת ואתחנן הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה כי החכם מתירא לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם ואולי יחשדוהו כמלעיג ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה אבל הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת הש"י ע"כ הוא אומר דבריו בשעת עשיית המצוה ומלעיג עליהם לאמר במה אתם עסוקים וזקנים כמותכם יתעסקו בדברים בטלים הללו ע"כ לא הזכיר לשון מחר בדבריו וע"כ אמרה התורה והגדת לבנך ביום ההוא כשם שהוא אומר דבריו ביום ההוא של העשיה כך תגיד לו גם אתה דבריך תיכף ומיד כי כבר אמרנו שבפסוק זה יש הגדה לשני בנים אם לבן הרשע פשיטא שצריך אתה להשיב לו תיכף ומיד פן יהיה חכם בעיניו לומר שאין מענה בפיך ע"כ דחית אותו בקש לאמר לך ושוב מחר אתן לך תשובה ע"כ ענה כסיל כאולתו תיכף ביום ההוא ואם לבן שאינו יודע לשאול למה תאמר לו דבריך למחר והלא יותר נכון שתגיד לו דבריך בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כדי להמשיך לבו לעבודת ה': הנה, הכלי יקר נתן סימנים ברורים בין השואל להבין לבין השואל לקנטר. מי ששואל לאחר המעשה, הרי בזה מעיד על עצמו שלבו שלם עם דרכי השי"ת. שהרי בעצם, הוא קיים את המצווה. אלא מאי, שאם יזדמן מצווה זו לפניו שנית, הרי הוא רוצה לקיימה בכל מאודו ונפשו ולא כמצוות אנשים מלומדה, לכן הוא שואל כדי לברר עומקא של מצווה. אבל הרשע, כל עניינו זה לבטל את עם השי"ת מעבודתם. לו יש לענות תשובה ניצחת לבל יפתח פיו להבא. ואגב גררה אפרש גם דברי החכם הנאמר בפר ואתחנן כי יש להקשות על המגיד שאמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן למה לא זכר התשובה שבצדו הכתובה בפרשת ואתחנן  ואומר אני כי החכם שואל טעם על פסח מצה ומרור כסדר שהם כתובים בתורה שנאמר ואכלו את הבשר צלי אש וגו ומצות על מרורים ועל ג' אלה הוא שואל ואומר מה העדות והחוקים והמשפטים על צלי אש של הפסח אמר מה העדות כי זביחת הפסח יתן עדות ה' נאמנה שהש"י מושל על המערכה אפילו על מזל טלה שהוא בכור וראש לכל המזלות וכ"ש לשאר המזלות כמ"ש והיה הדם לכם לאות כי כל אות הוא עדות ומופת על איזו דבר כמבואר למעלה בפסוק החודש הזה לכם והחוקים היינו המצה שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה כמבואר כל זה באר היטב בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר כ"ה כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמ"ש אצל הים ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף כך ניתן חק וגבול לעיסת המצה שלא יעלה כי ממנו נקח למוד על ההכנעה וע"כ המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה נגאלו אבותינו ממצרים וכמ"ש לא מרובכם מכל העמים חשק ה בכם כי אתם המעט בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני וע"כ דין החמץ בשריפה כי כל המתגאה נידון באש כדאיתא בילקוט בפסוק הוא העולה על מוקדה כי טבע האש לעלות למעלה ע"כ נידון בו העולה למעלה ודינו של חמץ במשהו כי כך היא המדה בגסות הרוח שבכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן גסות הרוח שעליו אמרו רז"ל לא מינה ולא מקצתה הרי שאסרו אפילו המשהו וכן אמרו רז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח להפלגת הענין ולהרחקתו מכל וכל והמשפטים רמז לוימררו את חייהם כי מה שנעשה שפטים במצרים היינו בעבור שמררו חיי אבותינו והיסורין נקראים משפט שנאמר ויסרו למשפט: ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואח"כ על המצה ואח"כ על הפסח כדי שילמד החכם סדר קנין השלימות וזה סדרו כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו ועי"ז יבא לידי הכנעה לפני בוראו וע"י ההכנעה יבא לידי הכרת מציאת הש"י כי ע"כ הביא ה' את ישראל בכור עוני מצרים כדי למרק חומרם להביאם לידי הכנעה ומתוכה יבואו לידי הכרת מציאת הש"י ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבא אל הענין השלישי והוא לידי ידיעת מציאת הש"י כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא כמ"ש משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת זהו שאמר אף אתה אמור לו ר"ל אע"פ שבעשית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה מ"מ אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם כדרך שיתבאר: ואל תטעה לומר שלכך הפכה התורה סדר התשובה על דרך במאי דסליק פתח אלא בכוונה גמורה הפכה התורה הסדר ואמרה שתשיב לו תחילה על המרור ואח"כ על המצה ועל הפסח לבסוף כסדר קניית השלימות כדי שילמוד מזה שהפסח הבא באחרונה עיקר כי מטעם זה יש בביטול הפסח כרת מה שאין במצה ומרור כי אף מי שאינו אוכל מצה ומרור אינו בכרת וצוה בעל ההגדה להביא לו ראיה בריאה וטובה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והטעם כדי שישאר טעם הפסח בפיו באחרונה ולמה לא הקפידו שישאר טעם המצה או המרור בפיו באחרונה אלא לפי שהפסח היא העיקר וסוף התכלית הנרצה מן אכילת מצה ומרור והיינו לפי שהפסח מופת על אמונת השי"ת: וז"ש ואף אתה אמור לו ר"ל כמו שהפכה התורה הסדר כך תשיב לו גם אתה וזהו לשון אף ואם ישאלך בנך למה זה הפכה התורה הסדר תביא לו ראיה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ומכאן תביא לו ראיה שכשם שטעם הפסח ראוי לישאר בפיו באחרונה כך בהתשובה לבן השואל צריך להיות באחרונה כסדר שהוא נאמר בתורה וכוונתו להשיב לו כל הפסוקים הנאמרים בתורה על שאלת בן החכם וזה סדרן מתחילה נאמר שם ואמרת לבנך עבדים היינו וגו עד ויצונו ה' כי כל זה טעם על המרור הבא זכר לעבדות שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה ואח"כ אמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וגו עד וצדקה תהיה לנו וכל זה טעם על המצה שנקראת חק כמבואר למעלה שהיא הוראה על ההכנעה והענוה וכתיב עקב ענוה יראת ה' וכן נאמר כאן לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' כי ההכנעה מביאה לידי יראה ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו עד סוף הפרשה הכל תשובה על הפסח הבאה לעדות על ממשלתו יתברך כי במצות הפסח נאמר ופסחתי עליכם פירש"י וחמלתי רוצה לומר כי עכשיו תצאו מרשות המזלות אשר כל פעולתם הכרחיות וטבעיות ואין בהם כח לפעול שום פעולה על צד החמלה והחנינה והצדקה ותכנסו תחת כנפי השכינה אשר פעולתו יתברך ברצון המוחלט ופועל ישועות ועושה צדקות על צד החמלה וז"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת כי הרבה מצות תלוין במצות הפסח לכך נאמר כל המצוה דהיינו מצוה פרטית שהרבה מצות תלוין בה לפני ה אלהינו ר"ל ע"י מצוה זו נצא מתחת יד המערכה ונעמוד לפני ה' אלהינו לכנס בצל כנפיו וזו היא כונת הפסח והמשכיל יוסיף לקח: דבריו המדהימים של הכלי יקר הם פותחים את העיניים, ללמדינו, שתשובת החכם, צריכה הכנה. ויש להתכונן שבליל הסדר יהי'ה בן חכם שישאל שאלות ויש להשיבו תשובה ברת טעם. ולא רק ברת טעם אלא על פי הסדר, לחבב את המצוות ולחזק את האמונה הזכה והטהורה.

והגדת לבנך וגו', צריך לדעת למה לא אמר ואמרת, כי תיבת הגדה מצינו לרז"ל שאמרו שיתכוין בה דברים קשים כגידים, עוד קשה אומרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר בעבור זה ודרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור וגו', והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר אלא והגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה, עוד צריך לדעת אומרו לאמר, והלא כבר אמר והגדת:  ונראה כי יכוין על דרך אומרם ז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות, כי לא היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחרי כן מסיים בשבח והוא אומרו לאמר, אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא, הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אומרו ולילה כיום יאיר, ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה:  עוד ירצה באומרו לאמר, להיות שאמר והגדת לבנך, תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר:  בעבור זה, אולי שרמז בתיבת "זה" י"ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה, וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י"ב, כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור "זה" עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: ידוע בשער בת רבים שלימוד אור החיים הקדוש של הפסוק הזה בליל הסדר נחשב כסגולה ללידת בנים. כי כל העניין של סיפור יציאת מצרים למען נספר לבנינו ובנינו לבניהם עד דור האחרון. לכן, יש ביותר להתעמק באמירת ההגדה גם למי שיש לו בנים שיכוון שיהיו חכמים ונבונים אוהבי השי"ת. הראי'ה הנה תראו איך מתוך סיפור יציאת מצרים קם ירובעל – גדעון והושיע את ישראל. למרות שאביו עבד עבודה זרה, פיטם שור שבע שנים להקריבו לפסליו, עדיין הבין שיש תקווה לעם ישראל וחלילה לבטל עניין סיפור יציאת מצריים. להבדיל מהדור של עליית עם ישראל מבבל, שמבואר בגמרא סנהדרין ששכחו לגמרי תורה ומצוות ואזי הם התבוללו בגויים. לכן, יש לנו לדעת שההשקעה בסיפור יציאת מצרים שווה לגמרי ומחזירה ישועות בריבית דריבית.

הא לחמא עניא. לחם, רומז לתורה (לכו לחמו בלחמי). עני'ה זה הרמת קול (וענית ואמרת). חז"ל אמרו שכדי לזכור את הנלמד יש ללמוד בהרמת הקול. הרי לחם זה שלמדנו בהרמת הקול (מזכיר את אמירת פרשת הביכורים אשר מתלבנת בעומק בלילה זה, הנעשה גם בהרמת קול), היא מסורת בידינו מאבותינו. התורה נלמדת בכל מקום, ראשיתה עוד בארץ מצרים, מצוות פסח, קדוש החודש ועוד. כל דכפין, בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, אשר דברי הנביא עמוס מתגשמים, "לא רעב ללחם", לא רעבים ללחם הגשמי, כי ב"ה יש שפע רב וכל טוב, אבל רעבים ללחמה של תורה. לתורה המחי'ה את נפש האדם. לתורה הנמסר בשמחה וטוב לבב. כאן יש רעב. ממילא, כל דכפין ייתי ויכול. אם הוא מעצמו עושה אתערותא דלתתא שבא לשמוע ללמוד ולקבל תשוקה בוערת, ממילא הקב"ה יעניק לו תורה במתנה.  כל דצריך ייתי ויפסח. מי שממש מרגיש נצרך, שזה צורך חייו, יוכל ללמוד עד שיוכל לדלג מעניין לעניין. ממילא נזכה לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

ארמי אובד אבי, הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ: ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו: ויתן לנו את הארץ הזאת, ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש: ועתה, מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה: הספורנו מלמדינו, שדווקא יעקב אבינו הי'ה זמן מה ארמי אובד. לבן הצליח לשעבדו למעל לייצור צאן. שש שנים עבד – אבד, כדי שיוכל לבוא לארץ כנען כאשר הקב"ה מקיים את הבטחתו. מעשה אבות סימן לבנים. הקב"ה מקיים הבטחותיו. בדור של מצרים, היות והיו ערומים מן המצוות, ביקש הקב"ה שיבקשו משכיניהם, כדי לעורר בלבות בני ישראל תשוקה לגאולה. אבל בזה לבד אין די. כל עוד שהם בגדר אבודים, ללא ארץ, עדיין לא היגיע הגאולה לתכליתה. לכן, בליל הסדר, מסדרים את העניינים, לפקוח עיניים, לא להיוד אבוד במשרד ובמשרה. לא להיות משועד לשום בוס, כי הקב"ה הוא זה שזן ומפרנס. אלא, יש לשעבד לבנו ומחשבתינו לאבינו שבשמים, הגואל ופודה. לעבדו. להללו ולשבחו. כי כבר הנחיל לנו ארץ חמדת אבות, ובעקשות ובקשיות עורף, הוגלינו ממנה.

אלו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דיינו. ללא סימן שאלה, כי היינו דורשים לקבל את התורה מרוב תשוקה וחשק של רצונינו לראות מלכינו.

יסוד היסודות של סיפור ההגדה, לפיכך אנחנו חייבים להודות, לזכור זאת היטיב. כאשר מגיעים להלל בליל שימורים זה, לזכור להודות על כל הטוב שהטוב היטיב ומטיב לנו. ובפרט על אלו הטובות שלא נראה לנו כל כך טוב. כי הכל לטובה. רק כך יצאנו ידי חובת סיפור יציאת מצריים. כאשר נבין שהנגוף בעצם הי'ה הרפוא. ויהי רצון שנזכה לקיים את הסדר כהלכתו בשמחה ובהידור.