מחודדין בפיך - פרשת שלח

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

הרבה קולמוסים נשברו על מה עבר בראש של המרגלים. איך לא חשבו שהם ממיטים אסון בל יכופר על כלל ישראל. השאלות הם נוקבות. מדוע משה רבינו נכנע ללחץ של העם לשלוח את המרגלים כאשר חז"ל מצביעים לכך שהבין טוב מאוד מה עלול לקרות. ללמדינו, שהקב"ה נותן בחירה לאדם. כאשר האדם מכניס את עצמו, כבודו וחשבונותיו לתוך המכלול, חזקה עליו שייכשל ויכשיל אחרים. את המסר הזה היו חייבים ללמוד. כמה פעמים אנחנו רואים את יסודו של מחלוקת ב"אנא אמלוך". כמה פעמים ראינו, שישנם כאלו אשר בטוחים שרק הם נולדו ומסוגלים להנהיג. כך למדונו חז"ל, אשר המרגלים ראו שהם לא יהיו בהנהגת כלל ישראל בארץ ישראל ולכן עשו את מה שעשו. הם היו מוכנים שכולם יסבלו, העיקר שהם יעשו את מה שנראה להם. לא שזה נראה להם נכון. נהפוך הוא, הם ידעו באר היטיב שהם חולקים על משה רבינו וגם על הריבונו של עולם. אבל שיקולי הכבוד הזמני היו חשובים יותר. ללמדינו עד היכן אדם יכול להתדרדר כאשר הוא פועל מתוך נגיעות. לדאבון הלב, עדיין לא נרפאנו מהמחלה הנוראה הזאת. היא פושה בתוך המחנה האמורה להיות יראי שמיים. רוממות א-ל בגרונות הני לובשי איצטלא דרבנן. אך לבם מלא קנאה, שנאה ואנא אמלוך. אלפיים שנות גלות ופרקי אבות טרם נלמדו הלכה למעשה. מה שנותר זה להתפלל ולקוות שהקב"ה יערה עלינו רוח טהרה ממרום. רוח של אהבת חינם. חיבת היהודי באשר הוא. בכל זאת יש כמה נקודות מרכזיות שכדאי לשים לב וללמוד מהפרשה:

·        אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהמרגלים כשרים היו והתדרדרו לאבד חלקם בשני העולמות.

·        תפילה מועילה. בין תפילת צדיק כתפילת משה רבינו על יהושע ובין תפילת האדם על עצמו כתפילת כלב בקברי האבות.

·        האמת תתגלה לבסוף, אז לא משתלם לשקר.

·        שקר הנאמר שוב ושוב אינו הופך לאמת.

·        עקשנות יכולה בקלות להרוס חיים.

·        מי שמקשיב אינו מפסיד.

·        לא מספיק לומר סליחה, צריכים לעשות תשובה בפועל.

·        הקב"ה נתן לנו גדר ושמירה מחטא, מצוות ציצית. מי שזהיר בציצית לעולם לא יחטא.

הבה נחזור בתשובה לפני חודש תמוז, חודש של זמני תשובה ממשמשים ובאים אזי נזכה לשמוע שנית ממלך מלכי המלכים, לעיני כל חי, אני ה' אלוקיכם.

כולם אנשים. כאשר כל אחד מחשיב את עצמו, מרגיש שהוא בפסגה, משם אין לו אלא ליפול. לכן, משה רבינו התפלל על יהושע שלא יתפתה לעצת המרגלים, לחשוב שהם צרומי מעלה. אלא יישאר אותו נער אשר לא מש מאהלה של תורה ויעשה את השליחות כרצון השי"ת.

ועבדי כלב עקב וגו', צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע, גם כוונת אומרו היתה רוח אחרת עמו, גם אומרו וימלא אחרי, גם אומרו והביאותיו בתוספת וא"ו בגזירת הכתוב: אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך ועבדי כלב, וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב, פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים, אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו, מה שאין כן כלב, שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה, ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו רוח אחרת עמו, ואף על פי כן וימלא אחרי, פירוש השלים אחר רצונו יתברך: ודקדק לומר בדרך זה, לצד שיש באדם שני יועצין, יועץ רע, ויועץ טוב ללכת אחרי ה', והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז"ל מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו, בסוד צדיק מושל ביראת ה', והבן, אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום: והוסיף עוד לומר מלבד המעלה הנזכר עוד והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה, פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז התעצמותו עד שמילא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר, הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, והוא אומרו והביאותיו, הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם, ואולי כי לזה הקדים לקרותו עבדי, לומר שהגם שיודיעהו הבטחת החיים ארבעים שנה, לא יזור אחור מעבודת ה' לצד שארך יום קיצו: וכבר פירשתי (בספר חפץ ה' שבת ל,) במעשה חזקיה שהוסיף לו ה' חמש עשרה שנה שנשאלתי ישוב מאמרם ז"ל שהשיב ה' לדוד כששאל ממנו הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו', ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין לו לאדם קיצו וכו' עד כאן, ולמה הודיע ה' לחזקיה, והשבתי כי דוקא קץ שהאדם מביא עמו החרוץ דכתיב אם חרוצים ימיו, אבל תוספת ימים לא נכלל בכלל גזירה זו, וחפץ ה' להודיע על דרך אומרם בגמרא בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם, שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, לזה מודיע ה' חסדו, כשמוסיף ימים על ימי אדם, והוא מאמר והביאותיו וגו', וכן תמצא שאמר הכתוב ביהושע ויאמר אליו כלב וגו', ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר, והם דברינו עצמם: ואמר עוד וזרעו יורישנה, לומר כי עשה ה' חסד זה גם לזרעו: עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך, עקב אשר עשה שני דברים טובים, א' היתה רוח אחרת עמו, פירוש שלא הלך אחר עצת המרגלים, והב' וימלא אחרי, שהשתיק העם וסתר דברי המרגלים, ושתים שילם לו ה', אחד והביאותיו וגו', ב' יורישנה, וטעם שלא הזכיר יהושע, לצד שהוא זכה מצד תפלת משה ולא הוצרך להתעצם מכוחו: דברי האור החיים הקדוש מלמדים, איך זוכים להקרא עבד ה'. עבד השי"ת הוא זה אשר מכיר שהוא בלוע הארי, בסכנת חייו הרוחניים, ויודע שאלמלא הקב"ה עוזרו, לא יוכל להתגבר על יצרו. זה בדיוק מה שכלב עשה. הוא רץ לקברי האבות הקדושים, אשר צמחו בעולם מושחת ומנוכר. בעולם ששלטו יצרים ותאוות אין קץ. הוא שפך מר לבו, שיזכה למעט מכוחותיהם להתגבר על הפתיון של המרגלים. ממילא, זכה לו ולזרעו, שרי התורה משבט יהודה, שנחלת ה' קברי האבות, הם נחלתו. מכאן נלמד, למרות שאנחנו בחשכת הגלות, אם מר ליבנו, נשפוך שיח לפני קונינו בוראינו יתב"ש. והוא יערה עלינו רוח טהרה ממרומים שנעבדו בלבב שלם.

חלה תרימו תרומה, אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה: הספורנו בא להסביר לנו, כי הכל תלוי בראי'ה. בהשקפה. כאשר אדם רואה רק את עצמו הכל מצטמצם, ממילא לא שייך שתשרה ברכה. אין הברכה שרוי'ה אלא בדבר הסמוי מן העין. כאשר נסמה מעינינו את ההפרשה לכהן, אזי, מכוח אותה חסרון, תרבה ברכה.