בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
לכאורה, מצאנו כל כך הרבה פעמים שבמדרש מובא על פלוני
החוטא, שעשה או התכוון לעשות לשם שמים. כמו המקושש. דווקא כאן אצל קורח, חז"ל
קבעו שזו מחלוקת שלא לשם שמיים. יתר על כן, קורח ועדתו מוזכרים לדראון עולם. יש
בזה מסר חד כתער. נוכל להבין זאת ממעשה באחת המחלוקות הקדומות, כאשר אחד מהצדדים
הלך לבקש את תמיכת האדמו"ר הזקן מוורקא זצוק"ל, השיב לו הרבי, זה שהבנת
שמן השמים עליך לקחת צד, לא מתרץ את מה שעשית ללא רשות רבך. אילו קורח הי'ה מתכוון
לשם שמים, הוא לא הי'ה לוקח שום דבר. אלא, ראשית לכל פונה למשה רבינו ומנסה לסדר
לפניו את טענותיו. מכאן למחלוקות של ימינו. רק מי שישב יחד, ללא המאכערים שלו,
יבוא ללבן את הסוגיא ניתן לומר עליו שזה מחלוקת לשם שמיים. לדאבונינו, שום דבר לא
השתנה. לצערינו נוכל לכתוב את דברי רש"י מה גרם לקורח לחלוק, נתקנא בנשיאות
של אליצפן. ובשביל קנאה וכבוד מדומה הוא הי'ה מוכן לעשות אנדרלמוסי'ה. הוא חשב
שממילא אין לו מה להפסיד. ובינתיים יהנה מקצת כבוד. לדאבונינו, למרות כל המכות
שסובלים ממחלוקת, כמו שרש"י מבאר, שאפילו תינוקות נענשים. ואנחנו משלמים ממש
מחיר דמים. כמה ילדים ובחורים נהרגים . מתים לנו בשנים האחרונות ובכל זאת לא
נמנעים מהשתתפות במחלוקת. ואם הי'ה עדה ששם עדיין הנגע לא היגיע, קמים מאכערים,
בני קורח שלא מתו, ומסבירים מדוע חשוב דווקא עכשו להרוס ישיבה קדושה מפני משחקי
כבוד. ברור שיזעקו שהכל לשם שמיים, ממש כמו קורח. מתי העוורים האלו יפקחו את
עיניהם. מתי. עוד כמה קרבנות נצטרך להקריב עד שיראו בעיניהם. הנה, הקדוש ברוך הביא
עלינו את חודש תמוז, אשר הצדיקים היו אומרים, זמני תשובה ממשמשים ובאים. היגיע
הזמן שקטני העם, ילכו לבעלי המחלוקת ויאמרו למלאכים המשחיתים הרפו מאיתנו. הפסיקו
להרוס כל חלקה טובה בעם ישראל. היגיע הזמן ששוב יפרח מטה אהרן הכהן, באהבת שלום,
אהבת הבריות אשר זה הדרך, ורק זה הדרך אשר יקרב את העם לתורה.
רב לכם. המעניין הוא, תמיד מי שיש לו יותר, אינו מסתפק. מי
שאין לו, לאו דווקא דורש, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. משה רבינו רצה ללמד את בני
לוי, ממשיכי התורה, עליכם ללמוד את מדת ההסתפקות. שיש לי כל מה שצריך. עוד שמעתי
מ"יהודי טוב" רב לכם, המכוון, הנכם תופסים את מידתו של עשו שיש לו רב,
מידי הרבה ולא את מדתו של יעקב, יש לי כל. לכן, יעקב אבינו בקש בל ייזכר שמו
עליהם. מפני שאינו רוצה צאצאים אשר אינם מכירים שהכל, בכל, מכל כל בא מאת
השי"ת.
וידבר אל קרח ואל כל עדתו, הודיעם שהרגיש בתחבולותם ובקשר עדתם: את אשר לו, מי הוא המדבר לכבודו יתברך: ואת
הקדוש והקריב אליו, ויודיע מי הוא הקדוש שראוי שיקריב לפניו קרבנות: ואת אשר יבחר בו
יקריב אליו, אותו לבדו יקריב ה' לו מתוך ההפכה שתהיה בשאר כענין הבדלו מתוך העדה: הוא
הקדוש, הוא לבדו שלא יזכה לזה אלא אחד בלבד וזה אמר למען ייראו וישובו בתשובה ולא יאבדו
כי לא יחפוץ במות המת: רב לכם בני לוי, אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם
כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו: ולעמוד לפני העדה לשרתם, לשרת
את האל יתעלה בשיר ואת משכנו בעבודת משא וזולתו ורצה שתעשו זה השרות לפני העדה להודיעם
חסרונם שנפסלו הם מן העבודה ואתם נבחרתם תחתם: לכן אתה וכל עדתך הנועדים, אני אומר
לכם: על ה', דעו שאני משליך על ה' יהבי שיתבע הוא עלבונינו ולא אתקומם אני עליכם כלל: הספורנו מאיר עינינו ומשבר אזנינו, מה עומד מתחת לדברים אשר נאמרו. משה
רבינו הי'ה מאד ברור ונוקב. אין לטייח שיש לכם עניין של חלוקה שווה של הנטל, שהרי
את חלקכם, קבלתם. אלא מאי, יש לכם עניין למרוד. לכן, דעו כי המרד לא ייחשב מרד נגד
בשר ודם, נגד משה ואהרן, כי לא נטלנו כלום. המרד יהי'ה נגד השי"ת. הוא זה
שיפעל ויראה מי הקדוש ובמי הוא בחר.
ולא יהיה כקרח ועדתו וגו פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו ומלת לו שב אל החולק על הכהונה
וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה ויותר היה נכון אם היה מביא
לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על
נבואתו של משה לא שלחך ה ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה הלא גם
בנו דבר וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה
לך אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח: ועתה שא נא עיניך וראה כי
הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק
על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה
כו וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו א"כ החושד נלקה
באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים
בנבואתו כמ"ש והן לא יאמינו לי וגו כי יאמרו לא נראה אליך ה' והיינו ממש דברי
קרח שאמר לא נראה אליך ה ואתה בודה הכל מלבך מדהוצרך משה לומר כי ה שלחני כי לא מלבי
כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה ומלבך אתה בודה כדי לנהג
שררתך עלינו ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה
הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה ולפי שחשדם במה שאין
בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך
להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק
על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן
דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר: דברי
הכלי יקר באים לפשט לנו, עד כמה יש לנו להאמין בדברי הנביאים, שהרי דבר אחד מדבריו
לא ישוב ריקם. שמענו מגדולי דורינו שכעת שאין נגע צרעת, לוקים בשאר העניינים אשר
נחשבים כמת. ממילא, עלינו לפקוח עיניים, כאשר רואים כל כך הרבה אשר נחשבים כמת, מי
של"ע לא נתברך בבנים, עניים ועורים. בגדר עורים הם אלו אשר אינם רואים את
הנולד והולכים כסומא בארובה. ממילא חלה עלינו חובת הזהירות, להתרחק מכל וכל מישד
בכשרי ישראל וביותר משפתי הכהן, שומרי ומלמדי ומנחילי הדעת לעם ישראל.
עבדת מתנה אתן את כהנתכם. במתנה תהיה לכם, לשון רש"י. לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יהיה חייב
מיתה. והנכון בעיני, שיאמר ועבדתם עבודת כהונה, ואיננה לכם עבודת שעבוד כעבודת עבדי
המלכים, אבל עבודת מתנה, גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי. כענין שדרשו (סוטה
טו.) למשחה, לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין: הרמב"ן מלמדינו
מהי עבודת השי"ת. עבודה של גדולה ושמחה. כאשר כל אדם יכול היום לעשות ונשלמה
פרים שפתינו, בעסק התורה בכל עבודת הכהנים. ללמוד כיצד לעבוד את השי"ת בשמחה.
בעצם, זה תכלית כל האדם, להניח בצד את כל החשבונות ולעבוד את השי"ת. פשוט
להגיע לצורת היצירה ש"האלוקים עשה את האדם ישר". ברגע שמפנימים שהזכות
לעבוד את השי"ת, זאת מתנה. מי לא ירצה לעבדו בשמחה וטוב לבב. מי לא ירצה
להשיל מעליו את כל החשבונות הקטנוניים. סיפא דמילתא, ירבעם בן נבט, כאשר
הקב"ה הושיט לו יד, אפשרות של תשובה, הוא פספס את הכל על השאלה, מי בראש. ממש
כמו קורח. כעת, מבינים, שהשאלה היא מה בראש, מי שהשאלה אצלו הוא מי בראש, סופו שגם
זנב לא יהי'ה. מי שבראשו לעבוד את ה' בין בצרה ויגון אמצא בין בכוס ישועות אשא,
הוא זה שזיה במתנת החיים, במתנת עבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה