מחודדין בפיך פרשת שמות

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

שובו בנים שובבי"ם. מתחילים להכנס לזמנים של תשובה לפני חודש אדר. השבועות של שובבי"ם הם ההכנה לא'דר, כשהקב"ה בא לדור בתוכינו. כדי להיות בשמחה, שמחה אמיתית חיים להיות נקיים מכל חטא עוון ובוודאי מפשע. הנה, חומש הגאולה פותח בהתדרדרות של עם ישראל. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. מהרגע ההוא, חלה התדרדרות במצב הרוחני. זה שהיהודים ניסו להיות יותר מצריים מהמצריים עצמם הביאה עליהם את המלך החדש אשר הבטיח לשקם את מצרים. לשקם את מצרים הוא לא יכל אבל הוא בהחלט יכל לזרוק להם במה להיות עסוקים. שנאת עולם לעם עולם. כל האנרגיות הופנו לקראת שנאת היהודים והניסיון לעקור אותנו מן העולם. אבל, חכמות נשים בנתה ביתה. יוכבד ומרים מסרו את נפשם להעמיד את עם ישראל. הם ידעו שעל רציחה יש ייהרג ואל יעבור. והן מסרו את נפשן כדי שאכן יהיה את מי לגאול. הם התחברו לשדה, לחקל תפוחין קדישין. ממש תחת התפוח עוררתיך. והשכר בהתאם. יוכבד זכתה לגואל ראשון ומרים זכתה לגואל אחרון. ללמדינו כאשר יש מסירות נפש יש מצב לגאולה. גם משה רבינו מסר נפשו למען אחיו למרות שהוא ידע שיצא מארמון שמוכן לרסק את אחיו. הוא בכל זאת קם והגן על אחיו. עד שנפל לשמאלנים של הימים ההם. היהודים המלאים שנאה עצמית ומוכנים להקריב כל יהודי למען המשך ההתבוללות. משה רבינו ברח ממצרים עם טעם רע בפה. עם תובנה מדוע עם ישראל סובל. מי שאינו יודע לאהוב את עמו ולעמוד איתו בזמנים הקשים, אינם ראויים לגאולה. אבל, לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. (אכן ארבע חמישיות של היהודים ששקעו בשערי הטומאה לא זכו לגאולה) משה רבינו פוגש את הקב"ה בסנה, מקום שמסמל עימו אנוכי בצרה. מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. גם מי ש"דכא" מדוכה בייסורי איוב. אלו שמלבד הסבל אין להם בדל זכות. אבל גם בתוך אלו הקב"ה שוכן. וכאשר היגיע עת דודים, אפילו שבני ישראל לא היו בדיוק ראויים, הקב"ה שולח לגאלם כי הם נדכאים. כאשר נלמד היטיב את ההפטרה, שהנביא ישעיה מתאר את המצב שלנו "בלעגי שפה" מדברים, ביין שגו והשולחנות, עדיף לא לדבר במה הם מלאים. ובכל זאת, והיה ביום ההוא, כאשר יגיע עת דודים, ייתקע בשופר גדול ויבואו כל היהודים האבודים מארבע כנפות כל הארץ וישתחוו להקב"ה בהר הקודש בירושלים. כדי לקרב את עת הדודים היה מן הראוי שנתפוס את מה שאבותינו מצרים, לצעוק אל השי"ת צעקה אמיתית, צעקה שמגיע עד לב השמיים. כאשר אנחנו באמת נצעק מעומק הלב, וגם נקיים שובו בנים שובבים, נפסיק לדבר בלעגי שפה, נפסיק ללעוג איש לרעהו, נדע לכבד את מה שחשוב להקב"ה, ננסה קצת יותר לדקדק בהלכה, בוודאי נזכה לעלות להר מרום הרים בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן ואמן.

ואלה שמות, אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית, ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה, אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם: וכל הדור ההוא, כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם: פרו וישרצו, ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים, שרצים לבאר שחת, ובכן: ויקם מלך חדש על מצרים וכו', אף על פי שהיה זכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בענין החדוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו: הבה נתחכמה לו, לבא עליו בעקיפין: ועלה מן הארץ, מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו, וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד: ונוסף גם הוא על שונאינו, כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה: למען ענותו, כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת: ויבן ערי מסכנות, והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים: ויעבידו, כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה: וימררו את חייהם, כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים, כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכן היתה יד צריהם עליהם הלוך וקשה: דברי הספורנו מדהימים. ראשית לכל, הם שונים לגמרי מהתפיסה הרגילה. התפיסה הרגילה היא, שהמלך החדש ידע היטיב עם מי הוא מתעסק. כאן, הספורנו מדגיש, שהמלך חשב שלא יתכן שעם המתנהג בשפלות כזו, יצמח משועי עולם כמו השבטים. ממילא לא נמנע להרע להם. מי שאינו מכבד את עצמו, קשה מאוד לכבדו. כעת, הרבה יותר מובן מדוע המצרים קמו להרע להם, כי כלפי האנשים האלו, אין להם טיפת חובת הכרת הטוב. איך היהודים היגיעו לשפל כזה, נראה מתוך דברי הספורנו שהשבטים לא הכינו את בניהם כמו שצריך. לא שמו דגש חזק מאוד על כל יסודות היהדות. וכן נראה מתוך מדרשי חז"ל, שרק לוי הכין את בניו כראוי, שהם נימולו גם במצרים וגם במדבר. אבל השאר, נתנו איזה חינוך פרווה. ממילא הבנים הבינו שאין בעי'ה כלל להתערב במצרים ולהיות כמותם. משהו דומה למה שקרה וקורה בארצות הברית. היו רבנים חשובים אשר נכדיהם כבר נישאו בנישואי תערובת. כאשר באו לערים שאכן היו מדבר שממה מבחינת יהדות, הם לא הקימו תלמודי תורה ומקומות לימוד תורה. מלבד מקומץ "המשוגעים לדבר" שהחינוך הטהור היה חשוב בעיניהם. אלה שסמכו על זה שיראו מסורת בבית זה ימשיך את שרשרת הזהב של היהדות, ממילא מחוסרי החינוך שהיהדות לא זרמה בדמם, דורות שלמים ירדו לטמיון. וברגע שנכנעו למצרים – ממש כמו לנאצים ימ"ש, התחילו להשמיד אותם. הוי אומר, ברגע שמאבדים את הידיעה שנבראנו בצלם אלוקים ועלינו לשמור על נשמתינו, אזי אנחנו נחלשים. מאבדים צורה. הכח למנוע זאת, להקפיד על חינוך לטהרת המדות, עבודת הבורא ויראת שמים. כי, כאשר אנחנו מכבדים את הקב"ה, הוא דואג שיכבדו אותנו. וד"ל. 

ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו', הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים כי לכולם יקדים טעם השם ואח"כ השם, ביצחק כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק, יעקב וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב, בשבטים כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון וכן על זה הדרך, משא"כ בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו ואח"כ טעם השם: ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו, משא"כ קריאת שם משה מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם כי "שמו נפלאות יגיד", וצא ולמד מה שכתב בספר הזוהר מה ירמוז שם זה, וה' השם שמות בארץ שם בפיה שם משה, ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו, ולא ידעה טעם זולת זה: או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל, לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור, והיא תבטל עצתם לרע להם, לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם, והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים: האור החיים הקדוש מקשה מה שבאמת תמיד תמוה עד למאוד, מדוע נשאר השם של רועה ישראל הנאמן, הגואל הראשון, דווקא בשם שנתנה לו בתי'ה בת פרעה ולא השם שנתנו לו הוריו. אלא, ידוע הוא שיסוד כל התאוות שבעולם נובעים מיסוד המים. משה רבינו, נמשה מן המים, להתעלות על תאוותיו כדי שיקבל את הכוחות והמידות הנחוצות כדי להנהיג את כלל ישראל. זאת ראתה בתי'ה, שהשכינה עליו, מילדי העברים זה. ממילא נשאר שמו, שראשית הנהיג עצמו בגבורה לכבוש יצרו, וממנו ילמדו ויעשו.

ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם. כאשר יהודי נאנח מן העבודה, הוא מרגיש שעדיין ארוכה הדרך להיות שלם בעבודת השי"ת, דווקא אז יעלו תפילותיו ויוושע כמו שנאמר ותעל שועתם וידע אלוקים, כדמפרש רש"י, נתן לבו להצילם. כאשר התפילה בוקעת ועולה מתוך לב יהודי שבור, זה שובר את כל המחיצות. 

ויאמר משה מי אנכי. מי שרוצה לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפירושי זה, כי הראשונים ממני לא הבינו בו כלל כלל, משה השיב על שני דברים שאמר לו הקב"ה ללכת אל פרעה וגם להוציא את בני ישראל ע"י מצות פרעה. ומשה השיב על ראשון ראשון. מי אנכי כי אלך אל פרעה. אפילו להביא לו מנחה ודורון וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני. וכי אוציא את בני ישראל ממצרים כלומר ואפילו ראוי אמר ליכנס אל פרעה שוטה אני לשער דברים איזה דבר המתקבל לפרעה שאומר לו. וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשי מארצו ואיזה דבר המתקבל אומר לו שע"י אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה והקב"ה השיב לו על ראשון ראשון ואמר כי אהיה עמך ואתן חנן בעיני המלך ותלך אל פרעה ולא תירא: דברי הרשב"ם מאירים מאד. כאן רואים כבר בראשית ההנהגה את ענוותנותו של משה, ושכרו, שכינה מדברת מגרונו. משה רבינו אינו רואה את עצמו ראוי אפילו להיות שליח להעביר מתנה וזאת אע"פ שגדל בארמון וכל גינוני מלכות מצרים היו נהירים לו. יתר על כן משה רבינו אשר טרם נתנסה בשליחות של הקב"ה שאל מה ההיגיון בשליחות. מדוע בן אדם שנהנה מעבודה של כמה מליוני עבדים בלי לשלם ולו אגורה שחוקה, מה פתאום שיקשיב לי לשלחם לחפשי ללא תמורה. על זה הקב"ה ענה למשה, אתה הולך בשליחותי, שהנני כל יכול. אם תעמוד בפני פרעה ותסביר לו איך שאני גם אדון הכל, היה הווה ויהיה ותקיף ובעל היכולות כולם, מן הסתם הוא יקשיב. הלוואי שהיינו רואים באלו המתמנים על פי צוואות כאלו ואחרים למנהיגים שתהיה להם שמינית שבשמינית שבשמינית מענווה זו, וד"ל.