מחודדין בפיך פרשת וארא

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

מה המכוון כשהקב"ה אומר בראשית הפרשה אומר למשה רבינו "אני ה'". יש לומר בדרך אפשר, הקב"ה אכן מחפש מנהיג שישים את עם ישראל בראש מעייניו לפני הכל. ואכן זה בדיוק מה שמשה רבינו עשה. ייתכן מאוד לומר שמשה רבינו ידע היטיב כאשר טען והצל לא הצלת את עמיך שהגאולה לא תתחיל לפני שהשי"ת יתחיל להכות את מצרים. אבל, משה רבינו לא התכוון שעד שהקב"ה יתחיל להכות, תהיה הרעת תנאי העבודה. ולכן הוא התלונן. כאן הקב"ה מנסה להסביר שהרעת תנאי העבודה יאפשר להתחיל את תהליך של מכות מצריים, מהר יותר. אכן, עד שהמכות לא התחילו בפועל, בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ברגע שהאגורות הראשונות ממכירת מים למצריים נכנס להם לכיס, נפתח להם הלב. כאשר החל הנגוף למצריים, בני ישראל התחילו להתעורר לחיים. כל עוד שהיו מתחת סבלות מצרים לא יכלו לפתוח את הלב ולכן האזניים לא שמעו כלום. ברגע שהמכות התחילו, והם כבר לא היו משועבדים, הזמן עשה את שלו. לראות את מעבידיהם נלחמים בצפרדעים ובחיות הטרף של הערוב היה יותר ממשעשע. לאט לאט קלטו שיש הקב"ה. לאט לאט שוב התחברו לעניין של כלל ישראל. הבינו שזה לא סתם שרק המצריים סובלים ולהם הרווחה. שמו לב איך שהערוב שמר היטיב על גבולות גושן. תופעה זו אמרה דרשני. כאשר אכן דרשו לדעת את השי"ת הבינו שהקב"ה נמצא בקרב הארץ. הוא ברא את העולם, הוא מקיימו ומשגיח על כל הנעשה בו. אין דבר נעלם מנגד עיניו. זאת היתה האתחלתא דגאולה. התחילו לקלוט מי הם עם העבדים המקוללים עוד מימות נח ומי הם הבני חורין האמיתיים המבורכים באמת. עבד ה' הוא לבד חפשי. המצריים, התחילו לשים לב איך תהילת עולם חולפת. איך מלהיות מעצמה הם הפכו לאיזור מוכת אסונות. כל רוח הגאווה שאיפשר להם להשתלט על היהודים התמסמס. לא נשאר כלום. וכן, הם התחילו לראות שיש כוח עליון שיש לו הרבה יותר כוח מהכבשים שלהם ומפרעה התנים הגדול ששרץ בתוך היאור. מי שחיות הערוב הרסו את טרקלינו, השחין כילה את גופו וקולות הברד הוציאו אותו משיווי משקלו השכלי, מכיר שמי ששלח את המכות האלו הוא שליט עליון. לנו הפרשה משמשת שיעור ענק באמונה, כאשר נלמד אותה בהתאם, נחזור להכיר שהקב"ה עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, שאין דבר נעלם מעיניו והוא משגיח על הכל, מיד נזכב לכימי צאתינו מארץ מצרים יראנו ניסים ונפלאות.

לכן אמור לבני ישראל אני ה', לכל אלה הג' סבות אמור לבני ישראל שאני הוא הנותן המציאות ההוה לכל הנמצאות, ובזה הכח אוציאם שאשנה טבע קצתם:  והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד:  והצלתי, ביום צאתכם שתצאו מגבולם:  וגאלתי, בטביעת המצרים בים, כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא וכו', כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בורחים: ולקחתי אתכם לי לעם, במעמד הר סיני:  וידעתם, הכירו והתבוננו שכל זה יתאמת כמו וידעתם היום, כי לא את בניכם:  כי אני ה' אלהיכם המוציא, כי בהיותי אלהיכם, משגיח עליכם בפרט, ואני המוציא ומשתדל עתה להוציאכם, אין ספק שאעשה כל מה שאמרתי: והבאתי אתכם אל הארץ, כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם. רבינו הספורנו מסביר בארוכה כיצד יש להסביר לבני ישראל את המצב שלהם לקראת הגולה העתידה. הנה, ידוע שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. קל וחומר למי ששבוי בדעתו בקונספציות מוטעות ועקומות. אין ספק שפועל בנין שפלת שתובנותיו מסתכמות במלט ולבנים, מהר מאוד יכול לבוא למחשבה של מה יש לו לא-ל נשגב ונורא לפדות עם שפל כזה. אבל זה שייך למציאות של עכשו. אבל, ברגע שהקב"ה ישנה את המציאות, יהפכו לגאולים, שישקטו מהעבודה, לשנות מחשבתם לקבל עול מלכותו לאט לאט. דרך נגוף למצרים ורפוא לישראל. ברגע שיצאו ממיצר (מצרים) יבואו למרחב. מרחב שירחיב דעתם לראות ולקבל מה שראתה שפחה על הים עד ליחד הנפלא של נעשה ונשמע. אומר הספורנו זה העבודה שהקב"ה נתן למשה רבינו להכין את העם לכל זה. כדי להגיע לסיפא דקרא והבאתי אתכם. בזכרינו שוב ושוב את יסוד הרמב"ן אשר גלות ראשון של מצרים דומה במדוייק לגלותינו זה, הוי אומר זה תפקידנו להאמין בעצמינו ולחנך את סביבתינו שכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות. נוכל בקרוב ממש להצביע במו ידינו הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיענו. כאשר נתבונן בכל זה נהי'ה ראויים לבוא ולרשת שוב את הארץ, הפעם במתנת שמים לנצח.

מקוצר רוח ומעבודה קשה. לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו. הרמב"ן שם דגש על עניין מה חשוב לומר ומתי. כבני אדם אנחנו שופטים את זולתינו על פי התגובות שלהם. בא הרמב"ן ומסביר שאין לדון. אין להעלות על הדעת שבני ישראל לא יאמינו, הרי כבר נאמר ויאמן העם. אמונה זו נטועה בלבם. אבל מכאן ועד לשמוע ולהפנים בשורת גאולה לאחר קושי השעבוד הדרך רחוקה. אבל, חזקה על תעמולה שלא תשוב ריקם. ממילא על משה ואהרון לחזור שוב ושוב על בשורת הגאולה, לבסוף זה ייקלט וייכנס לתוך הפנים של הלב והמוח היטיב. כמו שאכן הי'ה.