יום ראשון, 31 בינואר 2021
יום חמישי, 28 בינואר 2021
יום רביעי, 27 בינואר 2021
מחודדין בפיך פרשת בשלח
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום
זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
אמונה. זה היסוד של הפרשה העוברת בכל הפרשה כחוט השני. האמונה ללכת אחרי משה רבינו גם כאשר זה נשמע הזוי. חוזרים לקראת מצרים. כן, אי אפשר להכחיש שיש כמה מכשולים בדרך. כמה תלונות. זה בא ללמדינו לקבל דברים באהבה ושמחה. לא להתלונן. לא כאשר נדמה שכל העולם קורס מכל הצדדים. ולא כאשר נדמה לנו שאין שום תקווה לצאת מן המיצר. יד ה', ענן ה' הולך לפנינו יומם ולילה. הקב"ה רוצה רק להיטיב לנו. אילו היינו תמיד מקבלים את הדברים כפי שהקב"ה מצפה מאיתנו לקבל אותם, כבר מזמן היינו נגאלים. אבל, אנחנו אוהבים להתלונן. מחפשים סיבות מתחת לאדמה להתלונן ולהסביר כמה לא טוב / רע לנו. דווקא ברגע שהיה נראה רגע הסוף, אז נבקע המים. קשה להשיג פרנסה כקריעת ים סוף. כמה פעמים אנחנו חושבים שאין מצב להשיג את הנדרש. כועסים ומתלוננים. פתאום, משום מקום צץ ישועה פלאית. ממש כמו בקריעת ים סוף. משם, למרות שהתעשרו ביציאת מצרים, כדברי חז"ל שכל יהודי יצא עם תשעים חמורים נושאים מביזת מצרים, ביזת הים הייתה רבה יותר. אז הנה, יש להם כסף ממש ללא שיעור. האם יכלו לשתות מים במרה. לא. המים היו מרים. כי מרים הם. הם לא היו מרוצים. הם הרגישו ריקנות. ממילא, שם להם הקב"ה חוק ומשפט. בעצם, מרגע זו ואילך היה אמור להירשם אצלם שהקב"ה לא מזניח או עוזב אותם. הרי הוא סיפק להם מים. על ידי עץ החיים נמתקו המים. אמונה זו החזיקה בקושי שלושה שבועות. אז, נגמר שיירי המצה. ומיד, במקום לבקש יפה, מתלוננים. הקב"ה בכל זאת נותן להם מן. לחם אבירים. מאכל האמונה. מאכל שלא נשאר ממנה פירור. הולכים לישון בבית ריק. רק כדי לקום ולמצוא שוב מנה של מן. לבדוק עד כמה הם מאמינים. דתן ואבירם אשר שמו להם למטרה לעקור את האמונה, ניסו את כל הטריקים רק לגלות שאין חכמה ואין עצה נגד השי"ת. מה שהשאירו התרקב. מה שהוציאו בשבת נאכל. אבל עצם זה שהם הרגישו שיש להם קרקע פורה כדי לעקור את האמונה. לכן הקב"ה אומר בהכללה שכולם מאנו לשמור תורה ומצוות. כי היו מידי הרבה שהיו קונים את מה שדתן ואבירם מנסים למכור. השיא היגיע ברפידים. רפו ידיהם מן התורה אשר נמשלה למים. שוב אין מים. ומיד תלונות. הפעם התלונות אלו דרגה. הם מנסים את השי"ת לדעת אם הוא בקרבם. זה שירד להם מן בבוקר והיו אמורים ובוקר וראיתם את כבוד השי"ת, לא מנע מהם את הנסיון. הם כמעט מתחו את החבל. עמלק מגיע. כעת יש רק דרך אחד לנצח. בכוח האמונה. בכוח התורה והתפילה. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. וזה ממש המסר לדור שלנו. עד ביאת ינון, לפני שמש ינון שמו, חייבים אמונה. אמונה שכל דבר שנעשה בעולם נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא בהשגחה פרטית. שום דבר לא קורה בלי שהקב"ה מהווה את זה. והכל לטובה. גם אם מאד קשה לנו למצוא שם את הטובה. כאשר נדע זאת, נאמין זאת, נזכה ל"אז ישיר משה" שיר חדש שישבחו הגאלים לשמו הגדול ביום שהשי"ת יהי'ה אחד ושמו אחד, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ויאמינו בה'. שאף במדבר לא ימותו ברעב: שם שם לו חוק ומשפט: שם במרה על ידי עלילות הנסיון אשר שם
להצמיאם למים ואחר כך ריפא להם את המים התחיל להוכיחם שיקבלו עליהם את החוקים ואת
המשפטים אשר ילמדם והוא יעשה צורכיהם. והיאך שם לו חוק ומשפט, שאמר להם אם שמוע
תשמע לקול ה' אלקיך וגו' ושמרת כל חוקיו שציוה אתכם: כל המחלה אשר שמתי במצרים: שעשיתי מימיהם דם ולא היה להם מים לשתות: לא אשים עליך כי אני ה' רפאך: אשר רפאתי למים. כדכת' לשון זה באלישע
כשריפא המים. כל המחלה, במים מדבר כדכת' וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה
מקרבך: דברי הרשב"ם עמוקים מאד. ראשית הדברים שצריכים
את האמונה בהשי"ת כדי שיוכלו לסבול את עול המדבר. כיון שהגיעו למרה ולא הי'ה להם
מים ראויים לשתיה וכידוע מיתת צמא גרוע ממוות ברעב, צעקו על חוסר המים. כאן מצא
הקב"ה מקום לפרוע שטר האמונה. אמונה ללא קיום תורה ומצוות איננה אמונה. אי
לכך, כאן שראו שהקב"ה הסיר מהם מות בטוח, בקש את פריעת השטר של עבודת
השי"ת. אמת ויציב שבעיני פרעה וכך חשבו גם חלק מעם ישראל, שעבודת השי"ת
מסתכמת בכמה קרבנות וזהו. כאן בא הקב"ה וייסד את מה שאמר לדוד כי טוב לי יום
מחצריך מאלף קרבנות. רחמנא ליבא בעי. עבודת הלב זו תפילה. עבודת עמלות בתורה. אלו
הן העבודות אשר הקב"ה דורש מן האדם. לכן, הקב"ה ריפא דווקא למים, אין
מים אלא תורה. המתיקם להם כדי שיקבלוה באהבה. וידעו כי בורות ריקים אכן יביאו מות
של ניתוק הנשמה של האיש הישראלי ממקור מחצבתו. לכן, הקב"ה פתח לעם ישראל
ממקור פרנסתם הראשון. מים, כאשר נהפכו המים לדם במצרים נשתכרו בני ישראל ממכירת
מים. כעת עליהם ללמוד שיש מים אמיתיים, תורה. מי שדבק בתורה, והיה אם שמוע תשמעו,
ממילא ונתתי מטר ארצכם בעתו, אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה ואכלתם לחמכם לשובע.
ממילא יתקיים האמונה שלא משנה באיזה מדבר רוחני יהיו, לא ימותו מרעב.
אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, לקבל עליו אותו חק ששם לך, ומכאן ואילך הישר בעיניו תעשה והאזנת כו' אז תמלט מכל מדוי מצרים, אבל אם תקבל עליך עתה ואחר תבגוד ישים עליך כהנה וכהנה בלי ספק, וזה היה כענין אמרם ז"ל גר הבא להתגייר אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אינך ענוש כרת חללת שבת אינך חייב סקילה, אבל משבאת למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת וכו': כי אני ה' רופאך, והטעם שאם תקבל ואחר כך תבגוד תהיה נענש, הוא כי אמנם כל מצוותי הם לרפאת את נפשך מחליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלהיך, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואם תבגוד, תחלה ותתחלל הנפש, וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב: הנה הספורנו במתק לשונו מבאר היטיב את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים. עיקר העניין של ציווי וקיום המצוות הם לצרף ולזכך בני אדם. לנקות את הלב והשכל מהבלי העולם הזה. וזה מדרכי רפואת הנפש, הרחק מן הכיעור. כעת, כדי להתרחק מן הכיעור לקח הקב"ה את בני ישראל כדי לנסותם בשני המוצרים הבסיסיים לחיי האדם מזון ומים. כדי שיכירו וידעו כי רק על מוצא פי ה' יחי'ה האדם. וזה יסוד היסודות לרפואת הנפש. לדעת שענייני הנאות הגוף הם מסימני החלאה. כמה שיותר דבקים בהם, כך יותר רחוקים מהשי"ת. מתוך דברי הירושלמי משמע שעד שאתה מבקש שיכנסו דברי תורה במעיך בקש שאל יכנסו דברים אסורים במעיך. היינו שיש להזהר לאכול בקדושה. לכן, גם כאשר הקב"ה העניק לעם ישראל את המן, היו בהם מצוות להראות שזאת היא תורת החיים. אם שייך במאכל שמימי לקיים את המצוות אזי יקויימו כל המצוות. ולא, הרי מחלות של מצרים ממתינות בפתח.
למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו
ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר המאכילך
מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון
הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא
שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם
לא מקום לחם: וככה אמר להם עוד וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים
שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה
יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב, ושלא יהיה
להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם.
וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם. והרב אמר במורה נבוכים לדעת
כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי
שיאמר "למען ינסה לדעת": והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר
להם, אבל כאשר אמר להם משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי
הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך
פעמים רבים . ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת זה הדבר אשר צוה ה' מלא
העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים. ועל דעת האומרים כי
"לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן
להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך
כל הארץ: דברי הרמב"ן זוהרים. הנסיון הקשה
הוא כאשר שוכבים לישון ואין בבית מאומה לאכול מחר בבוקר. אחד מהנסיונות הקשים
ביותר לאדם הוא להיות תלוי באחרים. עיקר עבודת האדם לדעת שהוא תלוי כל כולו
בהקב"ה לבדו. כל העניין של המן הי'ה כדי שבני ישראל ידעו שאכן הולכים לישון
בלילה ללא דבר מה להכניס לפה וישכימו קום ומאכלם מונח להם בקופסא. יש מי שאוהב
אותם ודואג להם. בני ישראל לא אהבו תלות זה כאשר נתגלה בעניין המרגלים. לא רצו
להשאר חייבים. אבל, זה כל העניין של עם ישראל לדעת שאנחנו תלויים ברחמיו וחסדיו.
גם לנו הדור המתועש שהכל מוכן ומזומן להם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ישנם
מדינות שלא יכלו לאצבע השי"ת. שלח הקב"ה את הקור ומאות אלפים נותקו
מחשמל וטלפון למשך שבוע. ושרדו. למדו להסתדר. כי כל החיים זה על מוצא פי ה'. וזה
מדוע יש המקפידים יום יום לומר פרשת המן כדי לחיות עם אמונה זו. נכון, זה קשה מאד
בעידן שלנו לשבת ולראות את יד השי"ת. אבל, מי שמטריח עצמו לראות יראה ויראה.
זה הנסיון של הדור אשר עניין ההסתפקות ממנו והלאה בלתי בזמנים או מקומות שדודינו
שולח ידו מן החור כדי להמות את המעיים. שומה עלינו בכל פינותינו ומקומותינו להתריע.
לעורר הלבבות והמחשבות. כאשר אנחנו סועדים ומברכים על המזון יש לנו להתבונן בכך.
כי בזכות האמונה שהקב"ה זן ומפרנס נזכה שוב לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
יום שלישי, 26 בינואר 2021
יום שני, 25 בינואר 2021
יום ראשון, 24 בינואר 2021
יום חמישי, 21 בינואר 2021
יום רביעי, 20 בינואר 2021
מחודדין בפיך פרשת בא
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום
זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
לזרוק אבן אחר הנופל. כאשר הקב"ה מצווה את משה רבינו ללכת לפרעה בריש הפרשה, מצרים נחשב לאיזור מוכה אסון. רוב גידולי הקרקע הושמדו. בתים רבים קרסו. הברד זרע הרס וחורבן בכל מקום. כעת כל מה שנשאר מגידולי הקרקע הולך להיעלם על ידי הארבה ואם לא די בכך, ארבה אחד לא יישאר למצרים לאכול. אבל, זה בסדר גמור. הקב"ה אומר למשה רבינו, את זה יש ללמד את עם ישראל. הקב"ה מנהיג עולמו מידה כנגד מידה. המצריים התעללו מספיק בבני ישראל לזכות ליחס "המכובד" הזה. המצווה הראשונה של הפרשה זה למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. כמה שנחדד את הסיפור הזה יותר, כך נחדיר אמונה טהורה בבורא העולם. כאשר כל יהודי יודע בבירור עד כמה הקב"ה הוכיח את כל שלושת ענייניו. הוא בורא את העולם. בורא בלשון הווה כמו שאנחנו אומרים יום יום בברכת קריאת שמע המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומנהיג את העולם. אין שום דבר שקורה בעולם שהקב"ה לא מסדר ומהווה. מלבד זאת הכל נעשה בהשגחה. רק עיוור לא רואה איך שהקב"ה שולח את המגיפה הזאת איפה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל מתגשם לנגד עינינו. כל החוכמולוגים למינהם כבר מלאו פיהם מים מרוב ההסברים הבלתי הגיוניים שהם מנסים להסביר ולשנות השכם והערב. יש רק פירוש אחד. זה יד השי"ת. מי שיכיר שהכל מאתו, ילמד את הרמב"ן בסוף הפרשה ויזכור שתכלית הבריאה שנודה להשי"ת, יש לו סיכוי. מי שישאר עיוור, כמו שהתוכחה אמרה, יככה ה' בעיוורון, יקרה לו מה שקרה לרבים אחרים אשר נכחדו בימי החושך. כדי לזכות שיהיה לנו אור במושבותינו, אורה ושמחה וששון ויקר, עלינו להודות ולהלל ולשבח את בוראינו. יום יום, שעה שעה. להודות ברוב עם כלשון הרמב"ן. כאשר ההשגחה סידרה שבדיוק השבוע התחלנו ב"דף היומי" את פרק תמיד נשחט, לומדים באר היטיב את דיני הקרבת קרבן הפסח, זה הזמן לזכור "להתחדש ולהתרענן". ככתוב, החדש הזה לכם (חסר ו') ללמדינו שעלינו תמיד להיות רעננים בעבודת השי"ת, ראשון הוא לכם, הגישה לכל מצווה חייבת להיות כאילו זאת הפעם הראשונה שנפגשנו בה. באותה התרגשות ובאותה כוונה. כמובן, ראשון הוא לכם מלמדינו שזה חייב להיות הדבר הראשון החשוב במעלות העניינים שלנו. מקבל את כל תשומת הלב הראויה. כאשר אנחנו נלמד לעבוד כך את השי"ת, נזכה לשאר הראשונים אשר למדנו בפרק ראשון של מסכת פסחים, שמו של משיח צדקינו ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן ואמן.
כי אני הכבדתי, אף על פי שאמר משה
ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו
בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר
ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע,
ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין,
וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות
ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. הספורנו מלמדינו שהי'ה כאן עניין של ללמד אמונה. כל מכה
היתה מחושבת להראות שהקב"ה שליט בכל. הנגוף ורפוא הי'ה תהליך להראות שהקב"ה
שולט מהתהום ועד שמי השמים. הנגוף עצמו הי'ה שיעור אמונה לכל יהודי שהי'ה נמצא
במצרים. לכן, גם היתה חשיבות נפרדת להתראה בעצמה. אמנם הרשעים לא דשו בהתראות של
המכות ואכן הפושעים האלו כשלו במכות. גם חלק הזה של השיעור אנחנו חייבים להסביר
בפרוטרוט. זה הופך להיות שיחת היום, ממילא ע"י העיסוק בפרשנות מגיעים לאמונה
שלימה בדביקות הבורא יתב"ש. רק ע"י העמקה בעניין אופן המכות השיגו אמונה
שלימה במציאות והשגחת השי"ת בעולמו אשר ברא. זה העניין יש לספר באזני הבנים
מקטנותם לעורר בם האמונה שהבורא יתברך שמו יודע כל מחשבות בני אדם וכל מעשיהם
שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם.
מי ומי ההולכים. היה פרעה רוצה שילכו
ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות, ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו
כי חג ה' לנו, ומצוה על כלנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח
הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, וישארו
הטף והנשים. הרמב"ן מלמדינו על מה
פרעה נלחם ועל מה המלחמה שלנו. המלחמה היא על נשמת העם. על לב ונפש הילד שהם העתיד
של עם ישראל. דווקא פרעה ידע עבור מה להלחם. הוא הי'ה מוכן לסבול רעב, שבר אחר
שבר, אבל לא לשחרר את ילדי ישראל, עתיד האומה. בדיוק על זה נאבק משה רבינו, על
עתידה של עם ישראל. על מי שעתידים להיות ערבים לתורה. דור הכניסה לארץ. זה יסוד
המחלוקת התמידית של עם ישראל על נפש הילד. כאשר נבין עד כמה חשובה החינוך לילדי
החמד, היינו מסורים יותר לדאוג שכל ילד יתחנך כהלכה לתורה ולתעודה.
והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, להיות שאמר
והגדת לבנך, תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל
פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו
בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא
יתור, ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה'
שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר: דברי
האור החיים הקדוש מלמדינו מה המצווה של והגדת. גם לעצמך. אם אתה רוצה להגיד לבנך,
הדברים חייבים להיות ברורים אצלך. רק אחרי שברור לנו באר היטיב כל הניסים והנפלאות
של יציאת מצרים על כל פרטיה ודקדוקיה, רק כך נוכל להמשיך את המורשת של עם ישראל.
כמובן, יש כאן ברכה לכל חשוכי הבנים הרוצים לזכות בפרי בטן. ספרו באר היטיב את
סיפור יצית מצרים. מי שמקיים את והגדת, סופו לקיים גם בהידור את והגדת לבנך.
יום שלישי, 19 בינואר 2021
יום שני, 18 בינואר 2021
יום ראשון, 17 בינואר 2021
יום חמישי, 14 בינואר 2021
יום רביעי, 13 בינואר 2021
מחודדין בפיך פרשת וארא
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום
זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
מה המכוון כשהקב"ה אומר בראשית הפרשה אומר למשה רבינו "אני ה'". יש לומר בדרך אפשר, הקב"ה אכן מחפש מנהיג שישים את עם ישראל בראש מעייניו לפני הכל. ואכן זה בדיוק מה שמשה רבינו עשה. ייתכן מאוד לומר שמשה רבינו ידע היטיב כאשר טען והצל לא הצלת את עמיך שהגאולה לא תתחיל לפני שהשי"ת יתחיל להכות את מצרים. אבל, משה רבינו לא התכוון שעד שהקב"ה יתחיל להכות, תהיה הרעת תנאי העבודה. ולכן הוא התלונן. כאן הקב"ה מנסה להסביר שהרעת תנאי העבודה יאפשר להתחיל את תהליך של מכות מצריים, מהר יותר. אכן, עד שהמכות לא התחילו בפועל, בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ברגע שהאגורות הראשונות ממכירת מים למצריים נכנס להם לכיס, נפתח להם הלב. כאשר החל הנגוף למצריים, בני ישראל התחילו להתעורר לחיים. כל עוד שהיו מתחת סבלות מצרים לא יכלו לפתוח את הלב ולכן האזניים לא שמעו כלום. ברגע שהמכות התחילו, והם כבר לא היו משועבדים, הזמן עשה את שלו. לראות את מעבידיהם נלחמים בצפרדעים ובחיות הטרף של הערוב היה יותר ממשעשע. לאט לאט קלטו שיש הקב"ה. לאט לאט שוב התחברו לעניין של כלל ישראל. הבינו שזה לא סתם שרק המצריים סובלים ולהם הרווחה. שמו לב איך שהערוב שמר היטיב על גבולות גושן. תופעה זו אמרה דרשני. כאשר אכן דרשו לדעת את השי"ת הבינו שהקב"ה נמצא בקרב הארץ. הוא ברא את העולם, הוא מקיימו ומשגיח על כל הנעשה בו. אין דבר נעלם מנגד עיניו. זאת היתה האתחלתא דגאולה. התחילו לקלוט מי הם עם העבדים המקוללים עוד מימות נח ומי הם הבני חורין האמיתיים המבורכים באמת. עבד ה' הוא לבד חפשי. המצריים, התחילו לשים לב איך תהילת עולם חולפת. איך מלהיות מעצמה הם הפכו לאיזור מוכת אסונות. כל רוח הגאווה שאיפשר להם להשתלט על היהודים התמסמס. לא נשאר כלום. וכן, הם התחילו לראות שיש כוח עליון שיש לו הרבה יותר כוח מהכבשים שלהם ומפרעה התנים הגדול ששרץ בתוך היאור. מי שחיות הערוב הרסו את טרקלינו, השחין כילה את גופו וקולות הברד הוציאו אותו משיווי משקלו השכלי, מכיר שמי ששלח את המכות האלו הוא שליט עליון. לנו הפרשה משמשת שיעור ענק באמונה, כאשר נלמד אותה בהתאם, נחזור להכיר שהקב"ה עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, שאין דבר נעלם מעיניו והוא משגיח על הכל, מיד נזכב לכימי צאתינו מארץ מצרים יראנו ניסים ונפלאות.
לכן אמור לבני ישראל אני ה', לכל אלה הג' סבות אמור לבני ישראל שאני הוא הנותן המציאות ההוה לכל הנמצאות, ובזה הכח אוציאם שאשנה טבע קצתם: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, מיום התחלת המכות ישקוט השעבוד: והצלתי, ביום צאתכם שתצאו מגבולם: וגאלתי, בטביעת המצרים בים, כמו שהעיד באמרו ויושע ה' ביום ההוא וכו', כי אחרי מות המשעבדים לא היו עוד עבדים בורחים: ולקחתי אתכם לי לעם, במעמד הר סיני: וידעתם, הכירו והתבוננו שכל זה יתאמת כמו וידעתם היום, כי לא את בניכם: כי אני ה' אלהיכם המוציא, כי בהיותי אלהיכם, משגיח עליכם בפרט, ואני המוציא ומשתדל עתה להוציאכם, אין ספק שאעשה כל מה שאמרתי: והבאתי אתכם אל הארץ, כאשר תתבוננו בכל זה תהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם. רבינו הספורנו מסביר בארוכה כיצד יש להסביר לבני ישראל את המצב שלהם לקראת הגולה העתידה. הנה, ידוע שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. קל וחומר למי ששבוי בדעתו בקונספציות מוטעות ועקומות. אין ספק שפועל בנין שפלת שתובנותיו מסתכמות במלט ולבנים, מהר מאוד יכול לבוא למחשבה של מה יש לו לא-ל נשגב ונורא לפדות עם שפל כזה. אבל זה שייך למציאות של עכשו. אבל, ברגע שהקב"ה ישנה את המציאות, יהפכו לגאולים, שישקטו מהעבודה, לשנות מחשבתם לקבל עול מלכותו לאט לאט. דרך נגוף למצרים ורפוא לישראל. ברגע שיצאו ממיצר (מצרים) יבואו למרחב. מרחב שירחיב דעתם לראות ולקבל מה שראתה שפחה על הים עד ליחד הנפלא של נעשה ונשמע. אומר הספורנו זה העבודה שהקב"ה נתן למשה רבינו להכין את העם לכל זה. כדי להגיע לסיפא דקרא והבאתי אתכם. בזכרינו שוב ושוב את יסוד הרמב"ן אשר גלות ראשון של מצרים דומה במדוייק לגלותינו זה, הוי אומר זה תפקידנו להאמין בעצמינו ולחנך את סביבתינו שכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות. נוכל בקרוב ממש להצביע במו ידינו הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיענו. כאשר נתבונן בכל זה נהי'ה ראויים לבוא ולרשת שוב את הארץ, הפעם במתנת שמים לנצח.
מקוצר רוח ומעבודה
קשה. לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו
מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי
כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה,
הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו. הרמב"ן שם דגש על עניין מה חשוב לומר ומתי. כבני אדם
אנחנו שופטים את זולתינו על פי התגובות שלהם. בא הרמב"ן ומסביר שאין לדון.
אין להעלות על הדעת שבני ישראל לא יאמינו, הרי כבר נאמר ויאמן העם. אמונה זו נטועה
בלבם. אבל מכאן ועד לשמוע ולהפנים בשורת גאולה לאחר קושי השעבוד הדרך רחוקה. אבל,
חזקה על תעמולה שלא תשוב ריקם. ממילא על משה ואהרון לחזור שוב ושוב על בשורת
הגאולה, לבסוף זה ייקלט וייכנס לתוך הפנים של הלב והמוח היטיב. כמו שאכן הי'ה.
יום שלישי, 12 בינואר 2021
יום שני, 11 בינואר 2021
יום ראשון, 10 בינואר 2021
יום חמישי, 7 בינואר 2021
יום רביעי, 6 בינואר 2021
מחודדין בפיך פרשת שמות
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום
זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
שובו בנים שובבי"ם. מתחילים להכנס לזמנים של תשובה לפני חודש אדר. השבועות של שובבי"ם הם ההכנה לא'דר, כשהקב"ה בא לדור בתוכינו. כדי להיות בשמחה, שמחה אמיתית חיים להיות נקיים מכל חטא עוון ובוודאי מפשע. הנה, חומש הגאולה פותח בהתדרדרות של עם ישראל. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. מהרגע ההוא, חלה התדרדרות במצב הרוחני. זה שהיהודים ניסו להיות יותר מצריים מהמצריים עצמם הביאה עליהם את המלך החדש אשר הבטיח לשקם את מצרים. לשקם את מצרים הוא לא יכל אבל הוא בהחלט יכל לזרוק להם במה להיות עסוקים. שנאת עולם לעם עולם. כל האנרגיות הופנו לקראת שנאת היהודים והניסיון לעקור אותנו מן העולם. אבל, חכמות נשים בנתה ביתה. יוכבד ומרים מסרו את נפשם להעמיד את עם ישראל. הם ידעו שעל רציחה יש ייהרג ואל יעבור. והן מסרו את נפשן כדי שאכן יהיה את מי לגאול. הם התחברו לשדה, לחקל תפוחין קדישין. ממש תחת התפוח עוררתיך. והשכר בהתאם. יוכבד זכתה לגואל ראשון ומרים זכתה לגואל אחרון. ללמדינו כאשר יש מסירות נפש יש מצב לגאולה. גם משה רבינו מסר נפשו למען אחיו למרות שהוא ידע שיצא מארמון שמוכן לרסק את אחיו. הוא בכל זאת קם והגן על אחיו. עד שנפל לשמאלנים של הימים ההם. היהודים המלאים שנאה עצמית ומוכנים להקריב כל יהודי למען המשך ההתבוללות. משה רבינו ברח ממצרים עם טעם רע בפה. עם תובנה מדוע עם ישראל סובל. מי שאינו יודע לאהוב את עמו ולעמוד איתו בזמנים הקשים, אינם ראויים לגאולה. אבל, לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. (אכן ארבע חמישיות של היהודים ששקעו בשערי הטומאה לא זכו לגאולה) משה רבינו פוגש את הקב"ה בסנה, מקום שמסמל עימו אנוכי בצרה. מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. גם מי ש"דכא" מדוכה בייסורי איוב. אלו שמלבד הסבל אין להם בדל זכות. אבל גם בתוך אלו הקב"ה שוכן. וכאשר היגיע עת דודים, אפילו שבני ישראל לא היו בדיוק ראויים, הקב"ה שולח לגאלם כי הם נדכאים. כאשר נלמד היטיב את ההפטרה, שהנביא ישעיה מתאר את המצב שלנו "בלעגי שפה" מדברים, ביין שגו והשולחנות, עדיף לא לדבר במה הם מלאים. ובכל זאת, והיה ביום ההוא, כאשר יגיע עת דודים, ייתקע בשופר גדול ויבואו כל היהודים האבודים מארבע כנפות כל הארץ וישתחוו להקב"ה בהר הקודש בירושלים. כדי לקרב את עת הדודים היה מן הראוי שנתפוס את מה שאבותינו מצרים, לצעוק אל השי"ת צעקה אמיתית, צעקה שמגיע עד לב השמיים. כאשר אנחנו באמת נצעק מעומק הלב, וגם נקיים שובו בנים שובבים, נפסיק לדבר בלעגי שפה, נפסיק ללעוג איש לרעהו, נדע לכבד את מה שחשוב להקב"ה, ננסה קצת יותר לדקדק בהלכה, בוודאי נזכה לעלות להר מרום הרים בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן ואמן.
ואלה שמות, אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית, ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה, אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם: וכל הדור ההוא, כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם: פרו וישרצו, ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים, שרצים לבאר שחת, ובכן: ויקם מלך חדש על מצרים וכו', אף על פי שהיה זכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בענין החדוש אשר שם לחוק לא עלתה על לב המלך החדש אפשרות היותו מזה העם, ושהיה עם זה ראוי לשאת פנים לעמו בעבורו: הבה נתחכמה לו, לבא עליו בעקיפין: ועלה מן הארץ, מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו, וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד: ונוסף גם הוא על שונאינו, כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה: למען ענותו, כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת: ויבן ערי מסכנות, והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים: ויעבידו, כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה: וימררו את חייהם, כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים, כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכן היתה יד צריהם עליהם הלוך וקשה: דברי הספורנו מדהימים. ראשית לכל, הם שונים לגמרי מהתפיסה הרגילה. התפיסה הרגילה היא, שהמלך החדש ידע היטיב עם מי הוא מתעסק. כאן, הספורנו מדגיש, שהמלך חשב שלא יתכן שעם המתנהג בשפלות כזו, יצמח משועי עולם כמו השבטים. ממילא לא נמנע להרע להם. מי שאינו מכבד את עצמו, קשה מאוד לכבדו. כעת, הרבה יותר מובן מדוע המצרים קמו להרע להם, כי כלפי האנשים האלו, אין להם טיפת חובת הכרת הטוב. איך היהודים היגיעו לשפל כזה, נראה מתוך דברי הספורנו שהשבטים לא הכינו את בניהם כמו שצריך. לא שמו דגש חזק מאוד על כל יסודות היהדות. וכן נראה מתוך מדרשי חז"ל, שרק לוי הכין את בניו כראוי, שהם נימולו גם במצרים וגם במדבר. אבל השאר, נתנו איזה חינוך פרווה. ממילא הבנים הבינו שאין בעי'ה כלל להתערב במצרים ולהיות כמותם. משהו דומה למה שקרה וקורה בארצות הברית. היו רבנים חשובים אשר נכדיהם כבר נישאו בנישואי תערובת. כאשר באו לערים שאכן היו מדבר שממה מבחינת יהדות, הם לא הקימו תלמודי תורה ומקומות לימוד תורה. מלבד מקומץ "המשוגעים לדבר" שהחינוך הטהור היה חשוב בעיניהם. אלה שסמכו על זה שיראו מסורת בבית זה ימשיך את שרשרת הזהב של היהדות, ממילא מחוסרי החינוך שהיהדות לא זרמה בדמם, דורות שלמים ירדו לטמיון. וברגע שנכנעו למצרים – ממש כמו לנאצים ימ"ש, התחילו להשמיד אותם. הוי אומר, ברגע שמאבדים את הידיעה שנבראנו בצלם אלוקים ועלינו לשמור על נשמתינו, אזי אנחנו נחלשים. מאבדים צורה. הכח למנוע זאת, להקפיד על חינוך לטהרת המדות, עבודת הבורא ויראת שמים. כי, כאשר אנחנו מכבדים את הקב"ה, הוא דואג שיכבדו אותנו. וד"ל.
ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו', הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים כי לכולם יקדים טעם השם ואח"כ השם, ביצחק כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק, יעקב וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב, בשבטים כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון וכן על זה הדרך, משא"כ בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו ואח"כ טעם השם: ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו, משא"כ קריאת שם משה מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם כי "שמו נפלאות יגיד", וצא ולמד מה שכתב בספר הזוהר מה ירמוז שם זה, וה' השם שמות בארץ שם בפיה שם משה, ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו, ולא ידעה טעם זולת זה: או ירצה הכתוב לומר כי זאת האשה העלימה טעם השם שלא יתגלה לכל, לצד כי המעשה היה הפך רצון כל עמה להציל אותם שהם גזרו עליהם להשליכם ליאור, והיא תבטל עצתם לרע להם, לזה לא פרסמה טעם השם אלא קראתו סתם בלא טעם, והכתוב מודיע טעמה שקראתו כך הוא לצד שאמרה כי מן המים: האור החיים הקדוש מקשה מה שבאמת תמיד תמוה עד למאוד, מדוע נשאר השם של רועה ישראל הנאמן, הגואל הראשון, דווקא בשם שנתנה לו בתי'ה בת פרעה ולא השם שנתנו לו הוריו. אלא, ידוע הוא שיסוד כל התאוות שבעולם נובעים מיסוד המים. משה רבינו, נמשה מן המים, להתעלות על תאוותיו כדי שיקבל את הכוחות והמידות הנחוצות כדי להנהיג את כלל ישראל. זאת ראתה בתי'ה, שהשכינה עליו, מילדי העברים זה. ממילא נשאר שמו, שראשית הנהיג עצמו בגבורה לכבוש יצרו, וממנו ילמדו ויעשו.
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם. כאשר יהודי נאנח מן העבודה, הוא מרגיש שעדיין ארוכה הדרך להיות שלם בעבודת השי"ת, דווקא אז יעלו תפילותיו ויוושע כמו שנאמר ותעל שועתם וידע אלוקים, כדמפרש רש"י, נתן לבו להצילם. כאשר התפילה בוקעת ועולה מתוך לב יהודי שבור, זה שובר את כל המחיצות.
ויאמר משה מי אנכי. מי שרוצה
לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפירושי זה, כי הראשונים ממני לא הבינו בו
כלל כלל, משה השיב על שני דברים שאמר לו הקב"ה ללכת אל פרעה וגם להוציא את בני
ישראל ע"י מצות פרעה. ומשה השיב על ראשון ראשון. מי אנכי כי אלך אל פרעה. אפילו
להביא לו מנחה ודורון וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני. וכי אוציא את בני
ישראל ממצרים כלומר ואפילו ראוי אמר ליכנס אל פרעה שוטה אני לשער דברים איזה דבר המתקבל
לפרעה שאומר לו. וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשי מארצו ואיזה
דבר המתקבל אומר לו שע"י אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה והקב"ה השיב
לו על ראשון ראשון ואמר כי אהיה עמך ואתן חנן בעיני המלך ותלך אל פרעה ולא תירא: דברי הרשב"ם מאירים מאד. כאן רואים כבר בראשית
ההנהגה את ענוותנותו של משה, ושכרו, שכינה מדברת מגרונו. משה רבינו אינו רואה את
עצמו ראוי אפילו להיות שליח להעביר מתנה וזאת אע"פ שגדל בארמון וכל גינוני
מלכות מצרים היו נהירים לו. יתר על כן משה רבינו אשר טרם נתנסה בשליחות של
הקב"ה שאל מה ההיגיון בשליחות. מדוע בן אדם שנהנה מעבודה של כמה מליוני עבדים
בלי לשלם ולו אגורה שחוקה, מה פתאום שיקשיב לי לשלחם לחפשי ללא תמורה. על זה
הקב"ה ענה למשה, אתה הולך בשליחותי, שהנני כל יכול. אם תעמוד בפני פרעה
ותסביר לו איך שאני גם אדון הכל, היה הווה ויהיה ותקיף ובעל היכולות כולם, מן הסתם
הוא יקשיב. הלוואי שהיינו רואים באלו המתמנים על פי צוואות כאלו ואחרים למנהיגים
שתהיה להם שמינית שבשמינית שבשמינית מענווה זו, וד"ל.
יום שלישי, 5 בינואר 2021
יום שני, 4 בינואר 2021
יום ראשון, 3 בינואר 2021
הירשם ל-
רשומות (Atom)