מחודדין בפיך פרשת ויחי

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

ויחי יעקב. ויהיו ימי יעקב. כדי לחיות באמת צריכים להחשיב את כל המכלול. לא רק שבע עשרה השנים הטובות. השלימות שיעקב הישיג זה כולל כל ימי הצרות. צרת עשו, לבן, דינה, שכם, יוסף. בכל כלול והוא מכלילם ולא מבטל אותם. מי שיכול להנות מהימים הקשים, ימי ראשיתך מצער, הוא זה שאחריתו ישגא מאד. עד שחז"ל קובעים שיעקב אבינו לא מת. והחיים של יעקב, ישראל סבא אמור להיות היסוד של איך אנחנו חיים. ראשית לכל, כאשר אתה זקוק לעשות משהו ואינך יכול לעשות את זה לבד, פונים למי שיכול לעשות. לא פונים לעסקן זוטר סוג ג' מתרברב שאומר המון ורק מזיק. לכן יעקב פנה ליוסף שידאג לקבורתו. יעקב גם מלמד שכהורה זה לא עוון להתנצל. יעקב מסביר ליוסף מדוע קבר את רחל על אם הדרך. יעקב לא ידע שיוסף ידע היטיב למה. אבל הוא התנצל. אין שום חיוב להשאיר את הילדים עם טעם מר בפה. יעקב מייסד שאצל עם ישראל חייבים להיות ראויים לברכה. על מאות הסיפורים של צדיקי הדורות אשר סרבו לברך מחללי שבת וכדומה. כדי לזכות בברכה חייבים להיות ראויים. ומה הברכה אשר ברך אותם, להיות יהודי חי. יהודי ששוחה נגד הזרם. לא וותרן שבטענה של קירוב חילונים הוריד את הלבוש היהודי ושם כיפונת, והרבה יותר פשרנים אלו הפכו ליהדות של קרח או בלי יהדות. הנה ה"רע-בנים" שלהם שהם מומחים ב"מתיר אסורים" פסקו שמותר להתחסן בשבת קודש. את אלו יעקב הוקיע. אלו שזורמים במי רפש הם לא שייכים לישראל סבא. אלו שהם כמו דגים ששוחים נגד הזרם שאינם מוכנים לוותר על קוצו של י' ביידישקייט, אלו הם שחיים. ולכן הוא בקש שבך יברך ישראל, אנחנו מברכים את הילדים שלנו שיגדלו כאפרים ומנשה שהיו "אהרליכע יידען", חרדים לדבר השי"ת גם במצרים ערוות הארץ. יעקב גם מגלה סוד ליוסף מה באמת הכוח שלו. מה חרבו וקשתו של יעקב, כח התפילה, אשר לקחתי, איך, מיד האמורי, על ידי התפילות של אמרי פי שהיו לרצון. בחרבי וקשתי – בצלותי ובבעותי על ידי התפילות והבקשות. כאשר רוממות א-ל בגרונם, הקב"ה נותן לנו כוח לנצח את אויבינו. יעקב גם לא מלטף את מה שיש לגנות. חוסר מחשבה ופזיזות אין להם מקום ביהדות. חשוב על הדיבור קודם שתוציאנה מפיך, חשוב על המעשה קודם שתעשינה. הפזיזות של ראובן לקחה ממנו בכורה, כהונה ומלכות. כעס, אוי ואבוי. ארור אפם ועברתם. כעס זה מקולל. כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. כל הכועס, כל מיני גהינום שולטים בו. יש לעשות את כל הפעולות האפשריות כדי למגר את הכעס. וגם, יהודי הוא איש הספר לא איש הסייף. הצלחתינו בכוח התורה ולהצליח בתורה צריכים לדעת לוותר על חלק מתענוגי העולם. לרבוץ בין המשפתיים. לא לבדוק מה מצב האוכן והמזרן. לבדוק את מראי המקומות של השיעור. יעקב שופך ברכות על כל בניו וברכות אלו מלוות אותנו עד עצם ימינו. רגע אחד לפני הברכות הקב"ה סילק מיעקב אבינו את רוח קודשו לבל יגלה את זמן הקץ, יעקב חשש שמא יש בין הבנים שאינו מאמין או שהוא במצב רוחני ירוד ואז אמרו כל השבטים כאיש אחד ובלב אחד, שמע ישראל אבינו, ה' אלוקינו ה' אחד. אלו הם היסודות, תפילה ועוד תפילה. ללמוד תורה ויינה של תורה כמה שיותר ולא לשכוח לקבל עלינו עול מלכות שמיים בכל עת ובכל שעה. אם נפנים את המסר של הפרשה, יעקב אבינו לא מת, מה המכוון, היהדות לא מתה, יעקב ביקש מיוסף, אל נא תקברני במצרים, אל תתן שיקברו את היהדות במצרים או באף גלות. זאת המשימה להשאיר את עם ישראל חי, איך על ידי עוד אבינו חי, כי כל עוד שאנחנו ממשיכים את דרך ישראל סבא, אזי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. הבה נמשיך להחיות את היהדות עד שכל יהודי יבער באהבת השי"ת ויקויים בנו במהרה בימינו ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. חזק חזק ונתחזק!   

ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו, שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו, והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ועל זה אמר דוד מזקנים אתבונן:  באחרית הימים. הם ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה העתידה להיות באחרית הימים:  ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית: רבינו בחיי מחזק את הקושי של הגלות ומצד שני איך אנחנו אמורים להתנהג כדי להתקיים כעם ישראל במשך הגלות. הירידה למצרים וכל מה שארע לנו בגלות מצרים זה המגדלור של גלותינו העכשווית. מה שהי'ה הוא מה שיש. ההתערבות בכל מיני מקומות הממשל, בין עם זה בתורת יועץ לבד או בתפקידים ביצועיים ממש, לא ממש הואילו לנו. המחשבות שישנה ידידות עם ממשלה זו או אחרת, היא היא הגורמת לנו ליתר מרירות. יתר על כן ההתערבבות של תרבויות זרות בתוך המחנה בצורה כפייתית, כאילו שישנה תורה חדשה של התערבבו בתרבות אנשים חטאים וייטיב לדרכב של תורה. התנהגות זו היא ההורסת כל חלקה טובה. ואולי גם עוד סוג של הנהגה. להסתמך על פוסק מסויים כאשר מתיר דבר מה, שנח לי לקבל, אבל לגמרי לא לשמוע בקולו כאשר הוא אוסר להתנהג כתרבויות הגויים. היינו לזגזג בין הפוסקים. לסטות ממה שהורונו חז"ל "עשה לך רב" לטוב ולמוטב. לכן, נקראים נדחים, שירדו לגמרי מדרך השי"ת. תפסו בתרבות של אכול ושתה, של שמח בחור בילדותיך. אך, שכחו להטות לסיפא דקרא כי על כל אלה יביאך א' במשפט. אפילו אם עדיין הסממנים החיצוניים עדיין ישנם, הם לחיצוניות בלבד. הפנים רקוב ואכול. לכן, הקב"ה שוב יצטרך "לקנות" את עמו ולקבץ נדחים אלו אשר נטמעו / נטמאו בדרכי הגוים ומקדשים אותם. הכניסו אותם להיכלי בית המדרש. רק הקב"ה יוכל שוב לסלק פסולת זה מבתי מדרשינו, לברר סולת הנקי'ה מתוך המוץ. אזי, כאשר נכין את עצמינו להפרד מדרכים פסולות, ודאי יראה לקבצינו מאוסף הגלויות ולאחד אותנו כנאמר, גוי אחד בארץ.

לו ישטמנו וגו', פירוש דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה, וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת "דלמא", אע"פ כן היה לו לומר לשון צודק "פן" או "אולי", ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם, והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה, והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה, כאומרם ז"ל גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם: כי התחת אלהים וגו', פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא אטור, וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם, כי יחטא אדם לחברו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפטרו לגנב ממות, ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות: ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה, והרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים. האור החיים הקדוש של סיום הפרשה מדהים ומפחיד כאחד. הנה, מצד אחד יוסף צדיקו של עולם מסביר לאחים מהלך שלם שיתכן שעל פיה פטורים הם בדיני שמים. אבל, מצד שני הרי לא אומר בפירוש שהוא סולח ומוחל, הוא רק הסביר שבעצם הכל הי'ה לטובה. לכן, השבטים קיוו לעבור עינוי כלשהוא, ולו משהו ממה שיוסף עבר, כדי שאכן, לא יבואו לידי דיני שמים, עשרה הרוגי מלכות. כל מה שאנחנו עוברים כעת הוא בדיוק מה שעברו במצרים, הרדמה. גם באירופה היתה הרדמה לפני הסופה של השואה. הלוואי והיא היתה האחרונה. אבל כדי שזאת אכן תהי'ה האחרונה, אנחנו צריכים לקבל את הגישה של רבי אלעזר ברשב"י להיות שמחים בייסורים המכפרים וממרקים. כעת שהמחלה הזאת שדבקה בנו בשנה האחרונה, אכן שבענו מרורים, הטובים שבנו נקטפו על ידי דודינו אהובינו. אם נדע ונבין שעל כל טיפה וטיפת ייסורים, יש לומר ולשורר מזמור לתודה. לומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. על אמת. אם נדע להודות על הייסורים קל וחומר שנדע להודות על הטוב. ברגע שנפנים את המירוק, נאהב את נסיונות בכל נפשך, הקב"ה ישוב וירחמינו.