מחודדין בפיך פרשת לך לך!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

אחד מהדיונים הסוערים תמיד, זה איך מתיחסים לילד שמתחיל לסור מן הדרך. אברהם אבינו נותן לנו חומר למחשבה. לכאורה, אברהם לקח איתו את לוט מאחר שהרן נהרג על זה שאמר שמאמין בהשי"ת כמו אברהם. אבל, היות שהרן יותר האמין בנס, הוא לא שרד את כבשן האש. היות שאברהם הרגיש כלפיו אחריות, הוא "סחב" עימו את האחיין. סופו מעיד על תחילתו שזה לא היה "סוגה בשושנים". אבל, כל עוד שלוט לא עקר את היסודות של הדת, אברהם החזיק אותו. ברגע שהוא לקח הבטחה אלוקית לאברהם והפך אותו לכלי שמתיר לו לגזול, אברהם היה חייב לסלק אותו. אברהם עשה את זה באהבה וברגישות. אבל עמד על כך שלוט עם ההשפעה הקלוקלת שלו אינו יכול להמשיך לגור בסביבה. שרה למדה את הפרק הזה בעיון ובפרשת וירא מסבירה לאברהם מדוע יש לגרש את ישמעאל. זה לא סוד שיש כאלו שמגרשים את הילדים בשלב הרבה יותר מוקדם. ויש כאלו שמקריבים את שאר הילדים כי לא רוצים לשלוח מהבית. מה שלא תהי'ה ההחלטה, ההחלטה חייבת סמכות רבנית עליונה. כי זה דין של נפשות. מה שמאוד ברור שיש מצבים שאכן, כמו לוט, מיד כשהוא יוצא מפתח ביתו של אברהם אבינו, שהעניק לו מכל טוב העולם וביד רחבה, הוא מסיר מעצמו את כל עיקרי האמונה כמפורש ויסע מקדם, מקדמונו של עולם. זה הסמן הראשון של "אי שייכות" לכלל ישראל. כפוי טובה, כפשוטו. לכן, עלינו ללמוד בעיון רב את כל מהלך היחסים של אברהם אבינו עם סביבתו. היחס לאליעזר. היחס לשרה. היחס ללוט. היחס להגר והיחס לישמעאל. כל אחד זכה ליחס שהוא היה זקוק לו, בדיוק רב. ומהיחס של אברהם אבינו, אנחנו אמורים ללמוד איך בני אברהם מתייחסים לסובב אותם. כי מעשה אבות סימן לבנים. לפני שמחליטים האם התפוח באמת רקוב, שהשארתו תוך הקופסה ירקב את כל שאר התפוחים, יש לבדוק את התפוח היטיב. לפעמים זה רק כתם קטן שניתן להסיר והתפוח ישרוד. יש גם לדקדק איך מתיחסים בעת צרה. איך מתיחסים בזמני שמחה. עלינו ללמוד פרשיות אלו ביסודיות. איך אברהם מנסה לחנך נער שנאמר עליו והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו. עד ששרה אומרת לאברהם לגרש אותו. עלינו ללמוד את זה באר היטיב ובעיון. הנוער היום רגיש ביותר, זה שחלק מהם היו מנותקים מבית רבן זמן מה מקשה עליהם לחזור למסלול הישר ברגע אחד. כדאי להיות רגישים איליהם, להתפלל עליהם כדי שנוכל לרוות מהם רוב נחת דקדושה.   

ויהי בימי אמרפל מלך שנער. המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד, כדכתיב אנת הוא רישא די דהבא. ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס. ו"עילם", בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו. ו"מלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גוים: וכך אמרו בבראשית רבה  אמר רבי אבין, כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו'. ושם עוד: ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל. אריוך מלך אלסר, זו מדי, כדרלעומר מלך עילם, זו יון, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם: הנה הרמב"ן מקדים לנו, אברהם אבינו כבר ראה וידע את כל אשר יארע לבניו. מעשה אבות סימן לבנים. כעת כל השאלה היא איך עלינו לנהוג כאשר באים עלינו זמנים קשים, זמנים מביכים. האם לנקוט בשב ואל תעשה. האם לחשוב "מה לי ולצרה הזאת" למה עלי להתערב. או שמא אני שליח של הקב"ה בעולם ואני חייב לקום ולקדש שם שמיים. מה עשה אברהם אבינו, קם נגד כל הסיכויים, להלחם למען הצדק ולמען לוט. מה אנחנו עושים כדי להלחם למען הצדק. האם אנחנו מתחברים ל"כדאי" לנו. למי שיזרוק לנו עצם. נקשקש לפניו למרות שיזיק לצדק ומשפט כדרך שהקב"ה רוצה בהנהגת עולמו. לכאורה, מפחיד לראות את האפוטרופסים שמינו את עצמם להיות המנהיגים של כלל ישראל אשר עוותו צדק, הפקירו אחים, למען לזכות ב"עצם". הנה אברהם עשה ההיפך. ודווקא על ה"עצם" ויתר. לא חוט ולא שרוך. מזה יש לנו ללמוד, לרדוף אחר הצדק, להשמיע קולינו כדי שרצון הנהגת השי"ת בעולמו תתקיים.

ואתה תבוא וגו', קשה למה הפסיק בהבטחת אברהם תוך הבטחות הבנים, והגם שמבטיחו שלא יראה בחייו מהשעבוד של זרעו, עם כל זה לא היתה נפסדת הכוונה אם היה מאחר, שגם עתה אין המאמר סמוך לשעבוד אלא לגאולה, עוד צריך לדעת למה כפל לומר בשלום, בשיבה טובה, ולא הספיק באומרו בשיבה טובה ובה כלול גם כן בשורת תשובת ישמעאל שאמרו זכרונם לברכה ולא יראה שעבוד הבנים:  אכן כוונת הכתוב לפי מה שקדם לנו כי הצדיקים ובפרט האבות יקפידו על ניכוי שכר לעולם הנצחי, וצא ולמד שמצינו לו שהיה מיצר בהריגת המלכים שמא נתנכה לו משכר העליון, עד שאמר לו ה' אל תירא וגו' שכרך הרבה, אשר על כן כשהבטיחו שיצאו מהשעבוד ברכוש גדול יש מקום לאברהם לחוש ולומר כי צריך לנכות משכרו לעשות נסים ונפלאות לבניו ולהוציאם ברכוש גדול, לזה הבטיחו סמוך לאמירת יצאו וגו', ואתה תבא אל אבותיך בשלום שלא יתנכה משלום אשר החזקת במעוז, וחסד הבטחון מתת אלהים הוא, וזה כנגד הבטחת השארות הנפש, וכנגד פרטי עולם הזה אמר תקבר בשיבה טובה, כאן כלל שלא יביט מהשיעבוד לבניו, גם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים כי הוא המקווה לצדיקים ושאר פרטי הטוב והשלוה, ובזה סלקה קושית הרמב"ן יעויין שם דבריו, כי לא באה ההבטחה על הגרות וכו', ודברי הרמב"ן רחוקים: האור החיים הקדוש בא להאיר לנו, מה באמת חשוב להאמין ולעשות, על מה יש להקפיד וממה יש להתפעל. לפי האור החיים הקדוש יש לתכנן ולכוון בכל מעשינו שיהיו לא רק לשם שמים אלא גם לשם תכלית עשייתם. רק כאשר נדע איך לקיים את המעשה ומה רצון השי"ת בהם. אחרי שלמדנו את השולחן ערוך ביסודיות איך לקיים את מעשה המצווה, יש להקדיש מחשבה איך ניתן להדר בה. איך לכוון בה לתכליתה. אם אכן נקדיש לכל מצווה את הזמן הראוי להכנת עשייתה כהלכתה, ממילא נזכה לחיי העולם הבא לא על ידי נהמא דכיסופא, מתנת חינם שהקב"ה מעניק במסגרת של "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". והנה, אבינו אברהם, שלא ביקש מאומה, והאמין בה' ונחשב לו האמונה והביטחון, לצדקה, עדיין סרב לעשות דבר שינוכה לו משכרו. לכן, אנחנו בניו, חייבים ללכת בדרכיו, להגיע למכוון האמיתי בכל המצוות. לעשותם בשמחה ובדביקות, אזי מצוותינו יעלו לרצון לפניו ונזכה לכל הטוב הצפון לעושי רצונו מאהבה.