מחודדין בפיך פרשת נח

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

צא מן התבה. הקב"ה אומר לנח, תחשוב מחוץ לקופסא. תעשה לא רק מלומדה אלא מעבר לכך. תקדיש את המוח ואת הלב לעבודת השי"ת. נח היה ברור לו שהוא איש רום המעלה מיד רץ לקראת "יינה של תורה", פנימיות התורה, תורת הסוד. וישכר ויתגל בתוך אהלה. מן הפח אל הפחת. מדוע. איך זה קרה. הלה נח היה איש צדיק תמים. והיא היא הנותנת, נח לא הבין שכל הצדיקות היה בגלל "את האלוקים התהל נח", הקב"ה היה סעד שתמך בו. כל זה היה לפני המבול. כעת הקב"ה אמר לו שהוא לבד בכוחות עצמו. הוא לא שם לב ש"ויחל נח", עשה עצמו חולין. ובמקום יינה של תורה היגיע לשכרות. ממש כמו שהנביא יחזקאל מתאר את עשרת השבטים. לא סתם הוא משתמש בשם "אהלה". הם לא חידשו דבר. הם הסתמכו על עצמם. חשבו שהכל טוב וטעו וחטאו ביין. מה נתגלה באוהל. הקלון. רבותי!!!!! זה הסיפור שלנו עכשיו!!!! איבדנו את זה. כל אחד אומר, מי שלא מקבל דעתי כופר בעיקר. שמעתי באזני מאת רבן של ישראל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל, מה הפשט בתוכחה יכחה ה' בעיוורון, שיגיע זמן שהקב"ה יעוור את עיני חכמי הדור. הוא אמר מי שיודע, זה קרה באופן חלקי בזמן השואה הנוראה. והיום זה חוגג בראש חוצות. מימות התנאים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן ההנהגה היתה חלוקה. ומשם ואילך היתה מחלוקת. באותה שולחן ערוך שאנחנו לומדים ממנו ישנם הנוהגים כמרן הבית יוסף ויש כרמ"א. יש שנוהגים על פי שולחן ערוך הרב ויש שעדיין נוהגים כפסקי הרמב"ם ביד החזקה. זה לא חידוש. פתאום כאן בקורונה, יהודים מנהיגי עדות, אשר שוחרים לפתחם לעצה טובה ובפרט במה שנוגע לחיים ולמוות, בהינף יד כמה ג'וליקעס אומרים על צדיקים האלו שהם "מפקירים דמם של ישראל", עפרא לפומם. אוי מה היה לנו. הנה נתגלה קלונינו. הבה נחזור למה שהנביא מזהיר אותנו כאשר נהיה במצב הזה של "שכורת ולא מיין", כאשר נתוודע לזה, שאכן אנחנו נמצאים במצב הזה, עורי עורי לבשי עוזך ציון. אין עוז אלא תורה. ציון אלו שערים המצויינים בהלכה. התנערי מעפר, צריכים להתעורר, להתנער מכל "קטנות המוחין" שגרם לכל המחלוקות הפוליטיות, לרוץ לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות ולעסוק בתורה. להתפלל. להודות ולהלל על כל הטוב. להנות מחידוש טוב ממש כמו שהרוכלים נהנו מ"לשון הרע עסיסי". להפסיק לראות בעצמינו מושלמים. לחבק את שער הביטחון של חובת הלבבות וללמוד אותו אלף פעם. להפנים. כאשר נתעורר מהסיוט הזה, נראה את דברי ההפטרה מתגשמים לעינינו. את ה"בשצף קצף הסתרתי פני ממך" הרגשנו כולנו. כעת, כאשר נלמד לכבד כל רב לדעותיו להנהיג קהילתו, נשים לב שאנחנו נוהגים כפי שהמנהיג של הקהילה איליה אנחנו משתייכים, באמת רוצה. בלי שטיקים, טריקים וקיצורי דרך, אזי נזכה לראות את ה"וברחמים גדולים אקבצך". הנביא מתחנן, הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. זאת ההצלה. זה בדיוק מה שמתבקש מאיתנו, דור שאינו רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השי"ת, אנחנו ממתינים שהקב"ה יכרות לנו ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים.

כי בצלם אלהים.  וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרש דם שאר בעלי חיים, "כי בצלם אלהים עשה", בצלם העצמים הנבדלים הנקראים "אלהים", עשה איזה מהם, "את האדם". כי אמנם מאז שאמר האל יתברך "נעשה אדם"  נתן כח בעצמים הנבדלים, או באחד מהם, להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי. ובהיות האדם "בצלם אלהים", אשר היא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל, ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים. הספורנו מלמדינו חשיבות הנברא בצלם אלוקים. הנברא בצלם קיבל מתנש חכמה בינה ואם זוכה גם דעת כדי לנהל את הנבראים לרצונו יתב"ש. זה הפשט בפסוק והא' עשה את האדם ישר. מה שנותר לנו הוא להחזיר עטרה זו ליושנה וליושרה. היינו, לחשוב היטיב על כל הנעשה האם זה למכוון העליון. האם זהו תכלית הנרצה מתוך המעשה. האם זה מה שהקב"ה ציווה והאם לאופן הביצוע הזה הוא יתב"ש כיוון. לכן, האדם הוא שיא המעלה, כמו שאמר נעים זמירות ישראל ותחסרהו מעט מאלוקים, לכן רק דמו נדרש. כי כל אדם יש לו תפקיד ב"לא תהו בראה לשבת יצרה" וגם ב"כל פועל ה' למענו", ממילא ההורגו, פוגע ביוצרו, אשר דורש דמו.

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. מה שסמך ענין היין לאות הקשת יתכן לומר לפי שהיין רמז למדת הדין כמו שידעת, ועל זה אמרו רז"ל אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים: ודע שלא היה אדם שהסתכל בענין זה עד שבא נח, כי הראשונים נטעו גפן כל אחד ואחד לעצמו אבל נח התחיל עתה לנטוע גפנים שורות הנקראים כרם, וזהו שאמר ויחל או אפשר לפרש לפי שהיה נח עשירי והעשירי קדש, כאשר נתעסק עתה בדבר היין נעשה חולין, וזה לשון ויחל. והגיד לנו הכתוב צרות רבות ורעות שהיין סבה להם, כי החטיא את הצדיק התמים אשר הציל כל העולם, וגרם לו שיהיה זרעו מקולל. והנה הפרשה הזאת אזהרה על היין כפרשת נזיר או יותר, וכן דרשו ז"ל בסנהדרין י"ג ווי"ן נאמרו ביין, ויחל, וישת, וישכר, ויתגל, וירא חם, ויגד, ויקח, שם ויפת, וישימו וילכו אחורנית ויכסו, ויקץ, וידע. וכן אמר שלמה למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח וגו'. ואין הכונה ביין בלבד כי הוא הדין לכל שאר תאוות העולם שהנמשך אחריהן הוא נטרד מן העוה"ז ומן העוה"ב, והיין אב לכל שהוא הגורם אבדן הגוף והנפש ואמר שלמה ע"ה כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, כלומר מי עמד על תענוגי העולם ומי התענג בחושי הגוף יותר ממני, ואמר אחריו גם זה הבל: האור החיים הקדוש מתריע, גם אם היו צדדים חיוביים בנטיעה שנח נטע, הוא נהי'ה חולין, ירד מדרגתו. מכאן עלינו ללמוד שאין שום אדם שיכול להאמין בעצמו עד יום מותו. כי מאיש צדיר תמים הפך להיות איש אדמה. גרם לאבדן. יין יש בה סגולה להכנס לפנימיות התורה מצד אחד אבל מצד שני יש לה כוח ההרס שהורס כל חלקה טובה. אנחנו צריכים לקדש על היין ולאלו שבאמת ראויים לעסוק ביינה של תורה, שהיא היא תקרב את הגאולה השלימה.   

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רש"י מדייק שסיבת השארות אנשי דור הפלגה בחיים "אלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום". לכאורה ניתן לראות זאת ממה שנאמר כל הארץ. ארץ זה ביטוי המורה על עשיית רצון קונם. חז"ל למדונו לא מצא הקב"ה בעולמו כלי מחזיק ברכה אלא השלום. אמנם, מעלת השלום הוא שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. לעומת הפירוד והמחלוקת "לשם שמים" יש להתבונן במה שחז"ל טבעו וקבעו שהיא לשם שמים. הכמחלוקות של בית הלל ובית שמאי לא גרמו לפירוד לבבות,  למרות שהללו אוסרים והללו מתירים לא נמנעו מלישא אלו את אלו. המחדדי טפי לא פסלו את אלו שדגלו ב"כח דהיתירא עדיף". עוד פרט מעניין, רש"י מדגיש בשפה אחת שדברו בלשון הקודש. מאי משמע. הרי ב"ודברים אחדים" מפרש שדברו על יחידו של עולם. אלא, יש לומר שדברו בשפה של קדושה. לא טמאו לשונם, לא בלשון הרע ורכילות. לא במוציא שם רע ושקרים. הראי'ה שהרי הקב"ה אומר ונבלה שפתם. אילו הי'ה רק לשנות הי'ה כותב ונבלבל. נבלה מלשון ניבול. לטמא את לשונם. ממילא תיפרד אחדותם. גם זה מסר מתוך הפרשה שיש לשמור על קדושת הלשון. ודאי אלו אשר משתדלים לטפח את צלם האלוקים, יודעים שמעלת האדם מן הבהמה הוא ברוח מללא, פיו המדבר. ביותר הוא ישמור לשונו בנקיות וזהירות כדי שיוכל למלאות פיו בתהילת ה'.