מחודדין בפיך פרשת כי תבוא!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

הכרת הטוב. יסוד היסודות של יהדות. מי שזוכר שהקב"ה הנחיל לו את ארץ ישראל, זוכר להביא ביכורים. זוכר להודות להשי"ת על כל ההטבות מזמן האבות. משם לווידוי מעשרות. מכירים טובה שהקב"ה הוא בעל הבית על ידי שמירה קפדנית של הפרשת תרומות ומעשרות במשך כל ששת השנים. כל שינוי קטן גורם שלא יוכלו להתוודות. ובסוף הווידוי אנחנו מבקשים, ובלשונו של רש"י, רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשיך. והרי לשון של השקפה בדרך כלל זה מבט רע. אלא, יש בכוח של הנתינה של תרומות, מעשרות ומתנות עניים להפוך הכל לטובה. וזה יסוד הדברים. כאשר אנחנו מכירים טובה גם הקב"ה מכיר לנו טובה. כאשר אנחנו "שמוע נשמע", אזי הקב"ה מרעיף עלינו עשרות ברכות. בעיר ובשדה, בבית וברחוב. הברכות רודפים אחרינו ומשיגים אותנו. וזאת המשימה. להודות ולהלל. כמה שיותר נודה ונהלל ככה הקב"ה ירומם אותנו יותר ויותר. אבל, יש בזה תנאי של שמוע תשמעו. קיום תורה ומצוות ללא פשרות. ללא שטיקים. ללא טריקים וללא קיצורי דרך. השנה נראה שזכינו להשקפה לא הכי נעימה. המגיפה עדיין משתוללת וסוגרת ישיבות, כוללים, תלמודי תורה ובתי כנסת. האמת, אילו היינו עושים את ה"ונצעק" כמו שצריך זה היה נגמר. בני ישראל צעקו במצרים. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. והקב"ה שמע ושלח את משה רבינו. שמא היה עלינו לתפוס את דרכו של דוד המלך, מהולל אקרא ה' ומן אויבי אוושע, הוא היה אומר הלל על הישועה שהקב"ה עתיד לעשות, אבל להאמין באמונה שלימה. לבטוח ביטחון שלם. פעמיים ביום אנחנו אומרים, קוה אל ה', וקוה אל ה', כי רק הקב"ה יושיענו. הקיווי חייב להיות חזק יותר ואמיתי יותר. ממעמקי הלב יותר. אחד מן הדברים הצורמים בפרשה זה שלאחר צח תוכחות אין ולו מילה אחת של נחמה. אלה דברי הברית, וזהו. אבל החכמים שבינינו רואים מיד איך משה רבינו מסביר היטיב ולא נתן ה' לכם עיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה. היום יש לכם את הכוח להנחיל מה שהיה ביציאת מצרים. הנחלת מורשה זו כפי המקרא של ארמי אובד אבי מריש הפרשה יש בה די כדי לתת לדור הצעיר שיקויים בהם קומי עורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח.

היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר היום הזה, והלא יש ארבעים שנה שקבלו את התורה, אבל פירשו רז"ל יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני: ובפרשת שמע בפסוק אשר אנכי מצוך היום, דרשו יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. בין בלשון חביבין בין בלשון חדשים הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם, ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד: ויתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום הזה וסיים ובכל נפשך, להורות כי יתחייב האדם שימסור נפשו על המצות בכל הזמנים כלן כיום של מתן תורה, כי כשם שהיה מוסר נפשו על השם באותו יום עצמו של מתן תורה בראותו האותות והמופתים והאש האוכלת בראש ההר, כן ראוי לו למסור נפשו עליו בכל הזמנים כלן, וזהו שאמר היום הזה וסיים בנפשך לבאר שתמסור נפשך עליו בכל הזמנים כלן כהיום הזה: הנה דברי רבינו בחיי כדאי מאד לאמצם ולחזקם. ראשית לכל, קיום התורה תלוי מאד באופן התמסרותינו לקיומם. אם השקעתינו, לקיימם בשמחה והתלהבות, אזי הם נשארים איתנו לתמיד. אבל, אם חלילה דבקה בנו "מגפת" מצוות אנשים מלומדה, חטא ההרגל, אזי חסר לנו בפועל בעצם קבלת עול מלכות שמים. זאת אומרת, שבכל יום,  עלינו לחפש איך לרענן את עבודת השי"ת ולימוד התורה שלנו. גם כאשר חוזרים במאה פעמים ואחת, לחפש מה ניתן עדיין לחדש בסוגיא. כי כמה שנשקיע בזה יותר כך נדבוק יותר בתורה, נגיע למצב שהיינו בהר סיני וממילא נמסור נפשינו על קיום הדברים.

 

ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל, שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ"ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו, אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיא"ו לרומ"ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו, והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט, וכן אחר שאמר יולך ה' אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז"ל שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ"ג ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז"ל שגברו בעלי זרוע, ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו: הנה הספורנו מסביר לנו היטיב מה יסוד קיומינו כעם ישראל. לשמור בעדיקות יתירה על כל מצוות התורה ולא לסור מהם כלל ועיקר. הנה ההרגל, מצוות אנשים מלומדה ימיט אסון על עצמו משפחתו ועמו. אין לך גרוע מן ההרגל. כי לאט לאט היצר הרע מתחלחל לתוך המחשבות עד שהאדם התדרדר שלא הפריש תרומות ומעשרות, גם הדברים שהקב"ה תיקן בעולמו כדי להועיל לישראל כמי סוטה הפסיקו לעשות את תפקידם. זאת אומרת, כל דור ודור חייבים לתקן תקנות כדי להעמיד עם ישראל על "רגליהם". כדי שיעבדו את השי"ת בשמחה וטוב לבב בכל מאדם ונפשם. יש לתקן את ההסרה על ידי קיום הדברים כבימים הראשונים כדי לחזור לימים ההם.   

הצלצל. על דעת רש"י מין ממיני הארבה. וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת. ויותר נראה, שיהיה צלצל שם למחנה האויב, אמר בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב, ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר, יירש האויב הבא עליך, כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום: הרמב"ן בא לחדד עניין התוכחה של פרשת כי תבוא ליחדה לימי חורבן בית שני ועד ימינו שעדיין לא נושענו. ממילא כששרוים על אדמתם, ודאי מכת ארבה קשה מאד, אבל השרוי בגלות, לא הארבה יפחידו אלא קלגסי האויב. ממילא הרמב"ן מסביר איך ייקראו קלגסים, צלצל.  ויקרא החיל "צלצל", בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה, ובמנענעים ובצלצלים, וכן ארץ צלצל כנפים, ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר: ובגמרא, נטלוה מסיקין, מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה, ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק. כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק: ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר זרע רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו ונסחתם מעל האדמה, שהוא הגלות: ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. הנה לנו אות אזהרה על ההתרפסות לפני אומות העולם. עניין שטרם נלמד כדבעי. מידי גלות, חוזרים על אותה טעות. נשענים על בשר ודם. מתחילים להרגיש מאד "היימיש" בסביבה הגויית, לומדים ממנהגם  ושוכחים את יד ה'. שוכחים שאנחנו בגלות. לא שמים לב לאותות האזהרה של שנאת הגויים המבעבעת. זה חוזר על עצמו מפוגרום עד לגירוש. כעת הקב"ה שלח ידו מן החור וסגר לנו בפסח את בתי הכנסת. ללמדינו שאנחנו חייבים להיות יותר מיחלים אל ה'. אם נתחזק באמונתינו התמימה, שהקב"ה הוא אבינו מלכינו, הוא הזן והמפרנס, הוא הרופא כל בשר, רק עליו יש להשען. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו': ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק, כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה: ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים והפיצך ה' בכל העמים וגו': והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו והשיבך ה' מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו, ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות: אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם: וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו:  מה שנשאר לנו מעבר להתחזק ולהאמין, זה להתפלל ולהודות. להרבות תחינה ובקשה שהקב"ה ירחם עלינו, למען שמו, שנוכל לעבדו כראוי, שנוכל להתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בראש השנה ברוב עם הדרת מלך כאשר שוב נחדש את המלוכה. כאשר נהיה כנים מאד בהרגשותינו נזכה לזה שממילא ימהר ויוציאנו מבור גלותינו במהרה בימינו, אמן!