מחודדין בפיך ראש השנה!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה,

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

יום זכרון תרועה. הצדיקים הקדמונים הסבירו שחידוש את המלוכה של השי"ת בשבת קודש, אינו מצריך תקיעת שופר, כיוון ששבת קודש במידת מלכות, ממילא "תרועת מלך בו", התרועה נמצא עמוק בקדושת יום השבת קודש. זה לא סוד שרבים מסתובבים עם הרגשה שהתפילות של ראש השנה ה' תש"פ לקו בחסר. הראי'ה מגפת קורונה הארורה. אומרים בשם הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, נהפוך הוא, אדרבה ואדרבה, סוף סוף התפילות התקבלו. על מה אנחנו מתפללים בראש השנה, על ותמלוך אתה הוא ה' לבדך. על מלוך על כל העולם כולו בכבודיך. ובס"ד זכינו לראות. יכירו וידעו כל יושבי תבל שהקב"ה שלח לעולם דבר שרק הוא מנהיג במוחש. כל הרופאים וכל המדענים כאין וכאפס. כמה שמיהרו לחבר למכונות הנשמה, כעת מודים שזאת היתה טעות קטלנית. כפשוטה. היום יותר מאי פעם יהודים מרגישים אין עוד מלבדו. רמת מידת הביטחון עלתה פלאים. כי ראו במוחש שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים. ביום הראשון של ראש השנה זה שבת קודש, איננו נוהגים לומר אבינו מלכינו. אבל כאשר נאכל את הסימנים, נאמר את ה"יהי רצון" בכוונה כפולה ומכופלת. שיחדש עלינו ועל כל עמו בית ישראל, שנה טובה ומתוקה, שירבו זכויותינו וירבו זכויותינו כרימון, שיתמו שונאינו, שיכרתו שונאינו, שנהי'ה לראש ולא לזנב, שנפרה ונרבה כדגים ובקיצור שנתברך בכל מילי דמיטב וממילא ימנעו כל המגפות מקרבינו, כלא היו. כל עניינה של שבת קודש זה זכרון למעשה בראשית. מודים בחידוש הבריאה. מכירים שהקב"ה ברא את העולם וכרת ברית עם עם ישראל. אות ברית היא לעולם. כאשר שבת מתאחד עם יום בריאת העולם, היום שהציל את העולם כאשר השבת הגנה על אדם הראשון. בליל ראש השנה כאשר נאמר בכוונה מזמור שיר ליום השבת, נזכור שכל מהותינו וקיומינו בעולם זה בזכות שבת קודש. זאת התרועה המעולה ביותר. זאת חידוש המלוכה הלכתחילה שבלכתחילה. כאשר נפנים זאת באר היטיב נזכה השנה שהקב"ה מ"אשפ"ת" ירים אביון. להושיבינו שוב על אדמת הקודש בביאת גואל צדק. כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים גמרים. שנה טובה ומתוקה.  

יום תרועה. יום של ידידות. הילכו שניים יחדו בלתי עם נועדו. עם ישראל, קבעו להועד עם הקב"ה ולהמליכו בראש השנה. לכן, ובמועדיכם יש לקיים את מצוות ותקעתם. לתקוע את הידידות בחוזק. הבה נתבונן ברמב"ן מהי יום תרועה, כדי להבין את המתחייב מכך. ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים: ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר אשרי העם יודעי תרועה, וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה. אם כן, "יום תרועה יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה. ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה", כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין: ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה': הרמב"ן מסביר לנו שעניין התרועה הוא ענין של התעוררות הרחמים. הקול השביר שהוא אחיד. החן של אין לך שלם יותר מלב יהודי שבור, צהלתו בפניו ואבלו בלבו. תרועה זאת התנועה של "וגילו ברעדה". רעות עם בורא העולם, מתוך יראת הרוממות. היות שמפגש זה כבר התקיים במעמד הר סיני, מה שמוטל עלינו בראש השנה, זה לחדש שוב את אותה ידידות וריעות. לרענן את אמונתינו באחד יחיד ומיוחד. לכן יש מהנמנעים להזכיר כלל חטא בראש השנה, כדי להתחיל בחידוש הברית באהבה. שומה עלינו לעשות כל פעולה אשר יעורר אותנו לאהבה את ה' וממילא זה יעורר אהבתו אילינו. כאשר יהי'ה אתערותא דלתתא כדבעי, ממילא אבינו מלכינו יחננו ויעננו ויעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו.

מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה. לשון הרמב"ן. הוי אומר, ביום זה אמורים להתחבר ל"ברוך שומר הבטחתו" לא פחות מליל הסדר. ניתן להבין זאת בתוספת דברי הספורנו "ואברהם בן מאת שנה, ועם כל זה מל את בנו ולא חס על אותו בן זקונים". הנה אברהם אבינו שלא חס על עצמו, אבל כרחם אב על בנים, הי'ה מתאים (לדעת הספורנו) שלא ימול את בנו. אבל כחלק לייסוד עם דבק בקונו, ודאי שחס על רוחניותו של בנו. כי לכך הקב"ה נתן לו בן, כדי לשמור על רצף של השרשרת הקדושה של עם ישראל. זהו ההליכה בדרכו של הקב"ה לשמור על הברית – ההבטחה. זה מביא ומקשר אותנו לקריאה של יום השני – העקדה. הנה דבריו המדהימים של הסורנו בפתיחת העקדה. "נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציאת האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מהו מבחן האהבה, קיום ההבטחה, לעמוד בדיבור, דבקות במטרה. בזה יבוא הנוצר להיות בדומה ליוצר עד כמה שזה ניתן. לכן "היחיד" ביקש מה"אחד" (אחד הי'ה אברהם) את יחידו, אהובו. כשם שהקריבו בברית קודש כן יש להעלותו למעלה מזה כלשון הרמב"ן "קח נא את בנך את יחידך. בעבור היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו, ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני". זה המכוון של להיות דבוק, לקרבן אקריב לו את נפשי היחידה. ביסוד זה אנו מחוייבים להמשיך כחוט משולש אשר לא יינתק, כמבואר בספורנו פרשת האזינו שנקרא ביום השלישי "כי שם ה' אקרא, הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם, אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו, הבו גודל לאלהינו, אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא חצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ובזה נודע: כי כל דרכיו משפט, דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק:  אל אמונה, נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות:  ואין עול, בהביאו פורענות:  צדיק, צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו:  וישר הוא, שלא לקפח שכר כל ברי'ה". כל עניין התפילה והשבח וההמלכה, מלבד חידוש הרעות על ידי הרועה, זהו חידוש האמנה של האמונה. שעל כל מדה ומדה הוי מודה לו כי הכל מאתו. וביותר שמחשב את המחשבות כמו שמזכירים בהפטרת יום הראשון דמלכות מתפילת חנה ע"פ רש"י כי אל דעות ה'. יודע מה שבלבבכם: ולו נתכנו עלילות. כל מעשי האדם נמנין לפניו. לכן, הבו גודל, כי מי מאיתנו לא ברור מה עובר במחשבותינו, לכן, בעת פרעון נדע לשבחו שהרי כוון בדיוק, משלם לאיש כגמולו. ברגע כזה אנו מטים לדברי ההפטרה של ירמי'ה מיומא אריכתא ע"פ המלבים "מרחוק ה' נראה לי ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע, ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם, וע"י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד, וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם, והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר, שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם ויהיה להם לאלהים בחסדו". הנה הזמן להכיר ולחדש ברית אהבתינו לנצח נצחים.

וירא את המקום, ראה ענן קשור על ההר. זה הסימן של השראת השכינה, ענן קשור. אך, כאן וירא יכול להיות בפירוש של ראי'ה וגם בפירוש של הבנה. הוא הבין שזה המקום שמכאן מתקבלות התפילות. הבין את כל המאמץ שהי'ה צריך להקדיש להגיע למחוז חפצו, שהוא שער השמים. המקום שיש להכשיר, ראשיתה יש להעפיל ולעלות ההר. אח"כ יצטרכו גם לכבוש את השדה כדי שיוכל להקרא בית. לא כאברהם שקראה הר, כי מי יעלה בהר ה'. יחידי סגולה. ולא כיצחק שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש. אבל כדי להיות בית, יש קודם להכין את ההר. ברגע שהרכסים לבקעה, יש להכין הבקעה - השדה לקראת היותו בית. יעקב אבינו אכן, היגיע אל המוכן. בית א'. זה ההבנה, שמוכן להכין את עניין יסוד המקום להיותו בית, כמו שדוד המלך הכין את היסודות של הבית למרות שלא זכה לבנותו. זה יסוד השורש והעבודה בעבודת השי"ת, ההכנה לקיום המצוה, ההכנה ללימוד, ההכנה לתפילה, ההכון לקראת א'. מתי נדע שאכן אנחנו מוכנים ומזומנים, כאשר נראה את המקום מרחוק.

היום, הימים העתידין כמו עד היום הזה שבכל המקרא שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו, ומ"א ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה. שני הפירושים אחד הם. היינו שעד היום אנחנו עומדים בזכות העקדה, נעקדנו כצאן לטבח יובל עשרות פעמים במשך אלפיים שנות גלות, בכח עקדת יצחק, לצרף עפר לעפר, עד כי שחה לעפר נפשינו. מכאן יש לקוות שאכן ה"קומה עזרתה לנו" ממהרת לבוא למען שמו באהבה. לא עד היום הזה אלא עוד ביום זה.

היום הרת עולם. מלשון הריון. וידוע שלפני כל לידה משביעים את התינוק להיות צדיק. ממילא, בכל ראש השנה, נולדים מחדש, יש שוב הזדמנות לראות לקיים את השבועה במילואה. ללא חכמות. היום יעמיד במשפט כל באי עולמים. עולמים דווקא. הרי נאמר שלא אומרים הלל בראש השנה שספרי החיים והמתים פתוחים לפניו. כדי אכן לבדוק את ה"בושנו מכל דור". אבל, עדיין יש סיכוי להחזיק מעמד. כי נפלתי קמתי. אבל הקימה צריכה להיות לשוב למעמד. אם כבנים אם כעבדים. או כמו בני בכורי ישראל, כי נער ישראל ואוהבהו. היינו להיות תמים בדרכי השי"ת. כמו ישראל סבא. או כמו, עבדי השי"ת. לא כן משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא. ביטול מוחלט לרבונו של עולם בכל זמן ועידן. או כיהושע עבדי, שדאג לכל הלומדים שיוכלו ללמוד מתוך הרחבה. כמו יהושע אשר בלילה ההוא כאשר שמע מהמלאך, עתה באתי, על ביטול התורה של כעת, מיד התישב ללמוד כל הלילה. הוא לקח אחריות מלאה. או כמו לעבד ה' לדוד. אשר קבל כל ייסוריו באהבה. ולא עוד אלא שדרש אם אני חטאתי פגע בי ובמשפחתי ואלה הצאן מה עשו. אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, הרחמנות הטבעית. אל תסתר פניך ממנו. ואם כעבדים, אזי אין ברירה. חייבים אתערותא דלתתא, נשווע ועינינו לך תלויים, עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו איום קדוש.

ארשת שפתינו יערב לפניך, דוד המלך אומר בתהילים, וארשת שפתיו בל מנעת סלה. מבאר רבינו בחיי, בראשית עולה י' בארשת, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ידוע גם מאמר חז"ל, אמר רב המנונא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כמו כן נאמר כל העונה אמן יהא שמי'ה רבה בכל כוחו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. הנה, הקב"ה ברא באדם כוח נפלא של כח הדיבור. כאשר האדם מקלס לבוראו, כדבעי, נעשה עמו שותף, כי בדבר ה' שמים נעשו. אבל, כדי להיות שותף, יש להבין, ה' בעזך ישמח מלך. מאן מלכי, רבנן. העוסקים בהוויות דאביי ורבא. הם הם, השמחים בחדות מעוז השי"ת. מאלו לא מנע השי"ת ארשת שפתותיהם. הם אכן זוכים לחיים כמבואר בפרק. חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועדץ. שהרי מי שדבק בנצחיות התורה הרי הוא קיים לנצח. ממילא, מתחננים אנחנו, היות שבראש השנה נעשה שותפים עמך בורא עולם השני אופנים, אם באמירת ויכולו, אם באמן יהא שמי'ה רבה, ממילא, קבל ארשת שפתינו כאילו אנחנו מלכים.

שנהי'ה לראש ולא לזנב, וקשה הרי אומרים הי'ה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אלא, בראש השנה מבקשים להיות ראש, ראש דברך אמת, מה ראש דבריו אנכי ה' אלוקיך. ממילא רוצים שוב לשמוע ראשית הדברים, וישמיענו שנית לעיני כל חי, אני ה' אלוקיכם.